Loading AI tools
מאמר מאת זאב ז'בוטינסקי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מתוך קרירות ואיתנות (המקור ביידיש: קאלט און פעסט) הוא מאמרו של זאב ז'בוטינסקי שנכתב כנגד האשמת אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ו"ברית הבריונים" ברצח חיים ארלוזורוב. המאמר פורסם בעיתון "מאמענט", שראה אור בוורשה שבפולין, ב-22 ביוני 1933.[3][4]
![Thumb](#/media/קובץ:ABBA_ACHIMEIR_FOUNDER_AND_LEADER_OF_THE_"BRIT_HABIRYONIM"_GROUP_IN_PALESTINE.D193-074.jpg)
לאחר רצח ארלוזורוב ב-16 ביוני 1933, נעצרו אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ו"ברית הבריונים": ד"ר אב"א אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט כחשודים ברצח או במעורבות בו, על ידי המשטרה הבריטית. נערך להם משפט מתוקשר, ולבסוף שלושת נאשמי המשפט זוכו ושוחררו. ד"ר אב"א אחימאיר, "הנאשם השלישי" שוחרר טרם העמדתו לדין. צבי רוזנבלט, "הנאשם השני", זוכה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 8 ביוני 1934; אברהם סטבסקי, "הנאשם הראשון", שהורשע על ידי בית המשפט המחוזי, זוכה על ידי בית המשפט העליון בצהרי יום שישי, 20 ביולי 1934.
עם פרוץ הפרשה העריך ז'בוטינסקי כי ההאשמה ברצח היא עלילה שטפלו על חברי התנועה הרוויזיוניסטית שבהנהגתו. הוא הבהיר בפומבי שהרצח הוא "פשע מתועב ... ואני מטביע, יחד עם חברי ותלמידי, את חותם הקללה המרה על הרצח ועל הרוצח. אם נכרי הוא הרוצח, איני דיין לו. אם יהודי הוא – ואני איני מאמין בזה – ארור יהיה עוד יותר". הוא טען כי הפשע נוצל למטרות של ניגוח פוליטי, כהמשך לפולמוס המתמשך בין חברי מפלגות הפועלים לבין חברי התנועה הרוויזיוניסטית בהנהגתו. הוא יצא כנגד "המשסים" – המאשימים מקרב היישוב, והודיע כי "איני רוצה להתחשב בהם; לא אני ולא התנועה, שאני שייך אליה. על הסתתם נעבור לסדר היום".[5]
ז'בוטינסקי ראה במשפטם של אחימאיר, סטבסקי ורוזנבלט עלילה שנרקחה בעקבות המאבק הרעיוני, החברתי והכלכלי בין השמאל הציוני לבין הימין הציוני שהוא היה מנהיגו; חלק מהשמאל הציוני (למשל חברי "פועלי ציון" ו"השומר הצעיר") תמך במלחמת מעמדות ונשא על דגלו את הסיסמה המרקסיסטית "'פרוליטארים של כל העמים התאחדו!' – התאחדו נגד הבורג'ואזיה [בצרפתית: הבורגנות] של כל העמים, לרבות הבורג'ואזיה היהודית בארץ –ישראל".[6] בתעמולה זו יצאו אנשי השמאל כנגד אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, הגם שרובה הייתה "תנועה של סתם-יהודים אביונים ושל בניהם; היא גאה, גאה עד לאין שיעור, היא לימדה את האביון ואת הסתם יהודי להתגאות בסתם-יהדותו ואביונותו דוקא".[7]
המאמר תורגם לשפות רבות ופורסם בעיתונות התנועה הרוויזיוניסטית והכללית, וכך הגיע אל קהילות ישראל ברחבי העולם. ביישוב היהודי בארץ ישראל נאסר פרסומו בעיתון, והוא הודפס בתרגומו של יהושע ליכטר (בפסבדונימו: יהושע איש ברוריה) כעיתון חד-פעמי "בהוצאה מיוחדת" בשם דבר ז'בוטינסקי על רצח ארלוזורוב.[8]
הוא נחשב לאחד הניסיונות הבולטים להדוף את ההאשמה הכבדה ברצח חיים ארלוזורוב, שהוטלה על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית בשל עוינותם החריפה לארלוזורוב ולפעולותיו ובשל ההסתה כנגדו בקרב חברי התנועה, האשמה אשר התפתחה ופשטה במהירות ביישוב היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד בקרב אנשי מפלגות הפועלים ותנועת העבודה. ההאשמה הפכה לכלי ניגוח כנגד ז'בוטינסקי עצמו, כנגד התנועה הרוויזיוניסטית שעמד בראשה, כנגד תנועת הנוער בית"ר שעמד בראשה, וכנגד חבריו ב"ברית הבריונים". המאמר נתן תמיכה וגיבוי מוסרי ונפשי לנאשמים ולאוהדי התנועה הרוויזיוניסטית, והשפיע על דעת הקהל בציבוריות היהודית. ההיסטוריון חן מלך מרחביה טען, שהמאמר "'עשה תקופה' בתולדות הציונות", באשר הצליח להדוף את ההאשמה ולהוכיח את המאמינים בה.[9]
הביטוי "קאלט און פעסט" המשיך והתגלגל אל השיח של חברי התנועה הרוויזיוניסטית, כך למשל בדיון בין אב"א אחימאיר לבין מנחם בגין בוועידת תנועת החרות ב-4 באוקטובר 1956.[10]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
