מעשה יהודה ותמר
סיפור מקראי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מעשה יהודה ותמר הוא סיפור מקראי המתואר בספר בראשית פרק ל"ח. הסיפור מורכב מכמה שלבים. תחילתו בנישואי יהודה בן יעקב עם בתו של שוּעַ (ועל כן כוּנתה בת שוע) הכנעני, שילדה לו את עֵר, אוֹנָן ושֵׁלָה. כאשר גדלו ילדיו, נשא ער אשה ושמה תמר. בעקבות חטאיו הוא הומת על ידי אלוהים, ואחיו אונן יבם את אשת אחיו. אולם בהשחיתו את זרעו כאשר קיים יחסי אישות עם תמר, מאחר שידע שהזרע שייוולד מכך יתייחס על שם אחיו ולא על שמו, המית אלוהים גם אותו. יהודה חשש להשיא את בנו השלישי לתמר פן ימות גם הוא, ובנימוק ששלה עוד צעיר, הורה לתמר שתשב בבית אביה עד שיגדל.
מרכזו של מעשה יהודה ותמר הוא בשלב השני: כאשר ראתה תמר ששלה לא נושא אותה לאשה כפי שהובטח לה, החליטה לעשות מעשה שיגרום לכך שיהודה ייבם אותה בלא ידיעתו. היא התחפשה לקְדֵשָׁה היושבת על פרשת דרכים, וכאשר יהודה עבר לידה, המציאה עצמה אליו כדי שיחשוק לבוא עליה והיא תהרה ממנו. ואכן כאשר עבר שם יהודה הציע לה לשכב עִמה, אך מאחר שלא היה לו אתנן לתת לה הבטיח שלאחר מעשה ישלח לה גדי עזים מצאנו. תמר דרשה ממנו לתת לה את חותמו, פתילו ומטהו כעירבון עד שיביא את גדי העזים. יהודה מסר לה ושכב עִמה, והיא הרתה מכך. לאחר מכן הסירה את בגדי הקדשה ושבה ללבוש את בגדי אלמנותה. כעבור זמן מה שלח יהודה גדי עיזים לתת לקדשה בשכרה, וכדי שתשיב לו את ערבונו, אולם האישה לא נמצאה.
השלב השלישי בסיפור מתרחש כעבור שלושה חודשים, כאשר הוכר עוברה של תמר, וריננו הכל אחריה שזנתה. כשנודע הדבר ליהודה הורה להוציאה לשריפה, כפי שהיה מקובל לעשות אז לאשה שזינתה (על פי חז"ל היה זה משום שתמר הייתה מצאצאי שם, ששימש ככהן, ובת כהן שזינתה נידונה על פי התורה לשריפה). אז הוציאה תמר את שלושת פריטי העירבון שלקחה מיהודה כשבא אליה, וביקשה לשלוח אותם אל יהודה באומרה: ”לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה ” (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ה). יהודה זיהה את הערבונות, ועל אף הבושה שמעשהו יתגלה, והקושי של אדם בעל עצמה ושלטון להודות בשגיאות, מיהר יהודה והודה שטעה בפסק הדין הואיל והוא זה שבעלהּ ולא אדם זר.
השלב הרביעי בסיפור התרחש כעבור מספר חודשים, כאשר תמר כרעה ללדת והמיילדת הבחינה שתאומים בבטנה. כאשר אחד העוברים הושיט ידו מן הרחם, קשרה המיילדת חוט צבוע בצבע תולעת שני כדי לסמן שהוא הבכור. אולם לאחר מכן הוא השיב ידו אל הרחם, ודווקא אחיו פרץ ויצא לפניו מן הרחם. על כן נקרא הראשון פרץ, והשני, שעל ידו חוט השני הזוהר - זרח.