מכתב למערכת

מכתב למערכת הוא מכתב הנשלח למערכת של כתב עת או עיתון, לשם פרסומו בכתב העת. המכתב נשלח פעמים רבות כתגובה לידיעה, מאמר או מכתב קודם שפורסמו בכתב העת, ולעיתים כדרך להעלאה של נושא מסוים לסדר היום, מבלי שנדון קודם לכן באותו כתב עת.

מכתבים למערכת מקובלים ביותר בעיתונות היומית ובשבועוני חדשות, אך נהוגים גם בכתבי עת בעלי תדירות פרסום נמוכה יותר.

המכתבים המתפרסמים הם בדרך כלל רק חלק קטן מכלל המכתבים המתקבלים במערכת, עקב מגבלת המקום.

מכתבים למערכת עוסקים במגוון רחב של נושאים, וניתן לסווגם לתחומים הבאים:

תגובה למאמר המערכת או למאמר פובליציסטי אחר שהופיע בעיתון. במכתב מסוג זה מביע הכותב התנגדות למאמר או תמיכה בו, ולעיתים מציע זווית ראייה חדשה.
התייחסות לידיעת חדשות שפורסמה בעיתון, בדמות התנגדות או תמיכה בגורם המוזכר בידיעה זו, או הרחבת היריעה על סמך ידע של הכותב.
הודעה על טעות שהופיעה בעיתון.

מכתבים למערכת הם בדרך כלל קצרים יחסית, עקב מגבלות המקום בעיתון. לעיתים העיתון מציין מראש מגבלה לגודל המכתב. "ידיעות אחרונות", למשל, מגביל את קוראיו למכתבים שאורכם עד 150 מילים. "הניו יורק טיימס" מטיל הגבלה דומה, ומוסיף עוד שתי דרישות: על המכתב להישלח באופן בלעדי ל"ניו יורק טיימס" ולא לעיתון אחר, ועליו להתייחס למאמר שהתפרסם בעיתון בשבוע החולף .

פרסום המכתב נתון לשיקול דעתו של העורך, ובדרך כלל יפסלו מכתבי השמצה והסתה. לעיתים יושמטו חלקים מהמכתב או ישונה ניסוחם, לפי שיקול דעתו של העורך. בדרך כלל מתפרסם המכתב עם שם כותבו ויישוב מגוריו. לעיתים מצוין כי "פרטי השולח שמורים במערכת" - ציון זה ניתן למכתב לפי בקשת כותבו, החושש שפרסום זהותו עלול לפגוע בו.

יש המגבילים את תדירות הפרסום של מכתבים מאת כותב מסוים (למשל: פרסום מכתב אחד בחודש), כדי לאפשר לקוראים רבים להביע את דעתם מעל דפי העיתון. בעיתונים שבהם אין מגבלה כזו, ניתן לזהות כותבים פעילים במיוחד, שמכתביהם מתפרסמים בתדירות גבוהה.

המכתבים למערכת משקפים את קול העם, כלומר נועדו לבטא את דעותיהם של המוני הקוראים, אך לעיתים משמש מדור זה גם כאלה שבפניהם פתוחות דרכים נוספות אל התקשורת, כגון חברי כנסת, יחצ"נים ודוברים המגיבים בשם שולחיהם על ידיעות ומכתבים העוסקים בהם ועוד.

לעיתים, בפרט בכתבי עת המופיעים בתדירות נמוכה, מועבר המכתב למערכת לתגובתו של כותב המאמר שאליו מתייחס המכתב, והמכתב מתפרסם יחד עם התגובה לו. במקרים אחרים הופך מדור המכתבים למערכת לרב שיח בהמשכים, בדמות מכתבים המתפרסמים במשך גליונות אחדים וכל אחד מהם מגיב לקודמיו.

בדרך כלל מסתפקים כותבי המכתבים למערכת בהופעת המכתב בעיתון, אך לעיתים הם (או מוקירי זכרם) מקבצים מכתבים אלה לספר. דוגמה בולטת לכך הוא הספר "מכתבים למערכת: מבחר מכתבים שפורסמו בעיתונות הישראלית 1997-2006", שבו קיבץ אודי בוך 462 ממכתביו שפורסמו בעיתונים במשך עשור.

מכתבים למערכת הופיעו בעיתונות האמריקאית כמעט מראשיתה, ובאמצע המאה ה-18 הפכו המכתבים למערכת למרכיב חשוב בשיח הפוליטי והחברתי. במהלך המאה ה-19 התגבשה המגמה להדפיס את המכתבים למערכת בעמודי הדעות שבעיתונים. אחדים מכותבי המכתבים זכו לפרסום ניכר בזכותם, ובולט בכך לאיוש קושוט, לימים נשיא הונגריה, שרכש חלק מפרסומו באמצעות מכתביו למערכת.

עד לאמצע המאה ה-20 פרסום מכתבים אנונימיים היה מקובל למדי, ואף נחשב כמתבקש במסגרת עקרון חופש הביטוי. גישה זו השתנתה בהדרגה מאמצע המאה העשרים, וכיום מאוד לא מקובל לפרסם מכתבים שהגיעו באופן אנונימי. עורך "המגיד", אליעזר ליפמן זילברמן, פנה בשנת 1856 לקוראיו בבקשה: "האיש אשר ישלח מכתבו אלי להדפיסו בל יכחיד ממני שמו ושם עירו וארצו ויודיעני אם רצונו שיקרא שמו על דבריו אם לא".

מכתבים למערכת נשלחו במשך שנים רבות בדואר, ועם התפתחות התקשורת האלקטרונית ניתן לשגרם גם בפקס ובדואר אלקטרוני. לאחר שעיתונים אחדים בארצות הברית קיבלו מכתבים החשודים כמכילים אנתרקס, היו שהודיעו שיקבלו מכתבים למערכת רק בצורה אלקטרונית.

עם פתיחתם של אתרי החדשות באינטרנט, משמש בהם הטוקבק כמקביל של המכתבים למערכת - גם בו מתפרסמות תגובות הקוראים. בעוד שבמדורי המכתבים למערכת מתקיימת סלקציה חמורה, עקב המקום המוגבל המוקצה להם, אין מגבלה כזו בטוקבק, אם כי גם בהם נהוג שלא לפרסם תגובות שיש בהם לשון הרע או הסתה. ד"ר יחיעם שורק, המרבה לכתוב מכתבים למערכת, מציע הבחנה חדה בין המכתב למערכת ובין הטוקבק:

"מה שמקלקל למכתבים למערכת את השורה הוא הטוקבקים הממלאים את רשת האינטרנט. הטוקבקים האנונימיים והפסבדוניזמיים, השטופים בפרצי אמוציות ואגרסיות מילוליות ולא ערוכים, ראויים בהחלט, מבחינת האפיון הז'אנרי, להיזרק לפח הזבל. למכתבים למערכת, עם זאת, צריך להיות שמור מקום ראוי במפת הז'אנרים."

— עתון "הארץ" 29.3.07

שילוב ייחודי בין הטוקבק ובין העיתון המודפס מתבצע במוסף TheMarker של עיתון "הארץ", שבו מודפסים מדי יום קטעי טוקבק אחדים שהופיעו ביום הקודם באתר האינטרנט המקביל למוסף זה. העיתון הגדיל לעשות בגיליונו מיום 20 בפברואר 2007, שבו פרסם שני עמודים של תגובות הגולשים למאמר שהתפרסם שבוע קודם לכן במוסף המודפס ובאתר המקביל לו.

תחליף נוסף למכתב למערכת שמספק האינטרנט הוא הבלוג, שבו יכול הכותב להביע דעתו על מאמר שקרא, בלא שיזדקק לאישורו של עורך העיתון לפרסום דעה זו.

התפתחות הרשתות החברתיות המקוונות בפרט פייסבוק וטוויטר, שבה אנשים יכולים להביע את דעתם על נושאים שעל סדר היום ברשומות אליהם יכולים להיחשף קהל קוראים רב, הוריד את קרנם של המכתבים למערכת החל מהעשור השני של המאה ה-21.

Go To Statement Considered Harmful, מכתבו של אדסחר דייקסטרה שפורסם בגיליון מרץ 1968 של הירחון Communications of the ACM, יצר תפנית בתחביר של שפות תכנות, בהסבו את תשומת הלב לקושי שגורם השימוש בפקודת goto לקריאותן של תוכניות. בעקבות מכתב זה נוצר התכנות המובנה, שבו יש מבני בקרה המאפשרים קריאות גבוהה.
הדיסכותל, מכתבו של ישעיהו ליבוביץ למערכת "הארץ", שפורסם ב-21 ביולי 1967, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, ובו נעץ ליבוביץ סיכה בבלון האופוריה הדתית סביב הכותל המערבי.

ב-1975 העלו יהונתן גפן ודני ליטני את המופע "מכתבים למערכת", בו השתתפו חיים רומנו (תופים וגיטרה חשמלית) דני פאר (קלידים) ומיקי גבריאלוב (בס וקולות רקע). בין השירים שהרכיבו את המופע היו קטעי מעבר אשר נקראו "מכתבים למערכת", אשר במסגרתם גפן וליטני הקריאו מכתבים פיקטיביים שכוונו לעורך עיתון.^[1] אלבום המופע יצא ב-1976.