מבצע אייל שחור
מבצעים ארוכי טווח לתקיפות קרקע במלחמת פוקלנד / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מבצעי אייל שחור (באנגלית: Black Buck) היו שבעה מבצעים, מהם יצאו לפועל חמישה, במהלך מלחמת פוקלנד ב-1982. מטרתם הייתה תקיפת שדה התעופה בעיר פורט סטנלי שבאיי פוקלנד וההגנות סביבו, שנתפסו בידי צבא ארגנטינה בפלישתם ב-2 באפריל 1982. היו אלו משימות הפצצה ארוכות טווח שבוצעו על ידי מפציצי אוורו וולקן של חיל האוויר המלכותי הבריטי מכנף וודינגטון (RAF Waddington) (אנ') במזרח אנגליה. המשימות כללו מטוסים מטייסות מס' 44 (אנ'), 50 (אנ') ו-101 (אנ') כנגד עמדות ארגנטינאיות באיי פוקלנד. הטיסות תוכננו להתבצע מבסיס חה"א הבריטי באי אסנשן (בעבר נקרא גם Wideawake), קרוב לקו המשווה, וכללו טיסה למרחק של כמעט 7,000 מיילים ימיים (12,500 ק"מ) במשך 16 שעות, הלוך ושוב.
סוג | מבצע צבאי, תקיפה אווירית |
---|---|
מקום | איי פוקלנד |
תאריך | 1982 |
הגיחות נחשבו למשימות ההפצצה הארוכות ביותר בהיסטוריה עד לאותה תקופה. שיא זה נשבר בהפצצות B-52 של חיל האוויר האמריקאי בעיראק במהלך "סופה במדבר" ב-1991.
כמו כן, הייתה זו הפעם היחידה בה השתתפו מטוסי הוולקן בפעילות מלחמתית בכל 28 שנות השירות שלהם בחיל האוויר המלכותי.
מפציצי הוולקן תוכננו לביצוע משימות לטווח בינוני באירופה, ולא למשימות ארוכות טווח כמו הפצצת איי פוקלנד. כדי לבצע משימה כזו נדרשו המפציצים למספר תדלוקים באוויר. מטוסי התדלוק של חיל האוויר המלכותי היו מפציצים מדגם הנדלי פייג' ויקטור שהוסבו לתפקיד זה. עם זאת, למטוסי הוויקטור היה טווח דומה, כך שגם הם נזקקו לתדלוק באוויר. על פי התכנון נדרשו אחד עשר מטוסי תדלוק לשני וולקנים (המטוס המבצע את המשימה ומטוס משני, לגיבוי), מאמץ לוגיסטי לא פשוט שכן כל המטוסים נאלצו להמריא ממסלול יחיד. הוולקנים היו יכולים לשאת עשרים ואחת פצצות של 1,000 פאונד (450 ק"ג) בתא פנימי, או שניים עד ארבעה טילים נגד מכ"ם "AGM-45 שרייק", שנשאו חיצונית.
שלוש מתוך חמש התקיפות שבוצעו לבסוף היו נגד מסלול ההמראה והמתקנים המבצעיים של שדה התעופה סטנלי, ואילו השתיים האחרות היו משימות בהן שוגרו טילי "שרייק" נגד מכ"ם תלת-ממדי ארוך טווח ווסטינגהאוס AN/TPS-43 באזור פורט סטנלי. טילי ה"שרייק" פגעו בשניים ממכ"מי בקרת האש המשניים, שהוחלפו במהרה, וגרמו לכמה נפגעים בקרב הצוות הארגנטינאי. וולקן אחד כמעט אבד כאשר מחסור בדלק אילץ אותו לנחות בברזיל.
ההפצצות גרמו נזק מזערי למסלול ולמכ"מים, שתוקן במהירות. על המסלול נוצר מכתש בודד, שמנע שימוש מטוסי סילון בשדה התעופה. עם זאת, צוות הקרקע הארגנטינאי תיקן את המסלול תוך עשרים וארבע שעות, לרמת איכות המתאימה לתובלות C-130 הרקולס. הבריטים היו מודעים לכך שהמסלול נותר בשימוש.
מקורות מסוימים, שהוסברו כתעמולה לאחר המלחמה, טענו כי פשיטות הוולקן השפיעו על ארגנטינה להעביר חלק ממטוסי הקרב שלהם כמו המיראז' III מדרום ארגנטינה לאזור בואנוס איירס כהגנה. אפקט זה אבד כאשר גורמים בריטיים הבהירו כי לא יתקפו את בסיסי חיל האוויר הארגנטינאי ביבשת עצמה. נטען גם כי משימות אלו בוצעו בשל לחץ של חיל האוויר המלכותי, שרצה להראות את יכולתו, על רקע הקיצוצים הכבדים שבוצעו בתקציבם של הכוחות המזוינים של בריטניה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. ההנחה היא כי חיל האוויר הציע לפעול בסכסוך כדי למנוע קיצוצים נוספים.