לה סופרייר (סנט וינסנט)
הר געש באי סנט וינסנט מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לַה סוּפְרִיֶיר (מצרפתית: La Soufrière – גופרית) או גם סופרייר סנט וינסנט (Soufrière Saint Vincent) הוא הר געש שכבתי פעיל באי סנט וינסנט, השייך לסנט וינסנט והגרנדינים.
 | |
| לה סופרייר בשנת 2005 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | הר געש שכבתי פעיל |
| גובה | 1,220 מטרים[1] |
| מדינה |
 סנט וינסנט והגרנדינים |
| מיקום | סנט וינסנט |
| רכס הרים |
האיים האנטילים  |
| מספר הר געש | 360150[1] |
| התפרצות אחרונה | דצמבר 2020 |
| קואורדינטות | 13°20′00″N 61°11′00″W |
|
(למפת סנט וינסנט והגרנדינים רגילה) | |
  | |
לה סופרייר הוא הר געש פעיל בחלקו הצפוני של האי סנט וינסנט, השייך לסנט וינסנט והגרנדינים באנטילים הקטנים שבים הקריבי. מבחינה מנהלית ההר שייך בחלקו למחוז סנט דייוויד (St. David) במזרח ובחלקו למחוז שארלוט (Charlotte) במערב. סביב ההר שוכנות העיירות ואליבאו (Wallibou) ושאטובלייר בדרום מערב, פנסי (Fancy) בצפון, אורנג' היל (Orange Hill) וג'ורג'טאון בדרום מזרח ופיק ריצ'מונד (peak Richmond) ומאונט בריסביין (Mount Brisbane) בדרום.
בגובה 1,220 מטרים ההר הוא הנקודה הגבוהה ביותר בסנט וינסנט, והוא הר הגעש הצעיר ביותר והצפוני ביותר מבין הרי הגעש שיצרו את סנט וינסנט. לה סופרייר הוא הר געש שכבתי מורכב הבנוי מחרוט געשי חדש בתוך לוע הר געש עתיק, מבנה המכונה "סומה", בדומה לווזוב שבתוך הר הגעש סומה באיטליה. החרוט הגעשי המרכזי שוכן בתוך קלדרה עתיקה בקוטר 2.2 קילומטרים ששוליה הדרום-מערביים נפרצו בשל התמוטטות המדרון. קוטר הלוע המרכזי 1.6 קילומטרים, עומקו בין 300 ל-600 מטרים, ובחלקו הצפון-מזרחי הוא נפרץ על ידי לוע קטן חדש שנוצר בהתפרצות של 1812. עד 1979 שכן אגם לוע קטן בלוע המרכזי של ההר. עומקו המקסימלי היה 180 מטרים וקרקעיתו שכנה 560 מטרים מתחת לשוליים הצפוניים של הלוע. האגם התאדה בהתפרצות של 1979 ובמקומו יש כיום כיפת לבה שגובהה 130 מטרים ורוחבה 840 מטרים.[1]
לה סופרייר הוא תוצר טיפוסי של אזור הפחתה. הקרום האוקייני של הלוח הדרום-אמריקאי, שסלעיו נוצרו מתור היורה ועד תור הקרטיקון, שוקע בקצב של 2 ס"מ בשנה מתחת ללוח הקריבי.[2] געשיות שמקורה בהיווצרות מאגמה מתחת לאזור ההפחתה יצרה את הקשת הגעשית של האנטילים הקטנים, שרשרת מתפתלת של איים געשיים שאורכה כ-850 קילומטרים, בין פוארטו ריקו לוונצואלה. בקשת האיים קיימים הרי געש נוספים הידועים בפעילותם הגעשית: פלה במרטיניק, לה סופרייר בגוואדלופ, סופרייר הילס (Soufrière Hills) במונטסראט והר הגעש התת-ימי קיק אם ג'ני (Kick-'em-Jenny).[3]
המסלע של ההר הוא תערובת של בזלת ובזלת אנדזיטית.[4] מרבית ההתפרצויות של הר הגעש לה סופרייר הן במדד התפרצות געשית שבין 0 ל-4 תוך יצירת עמודי התפרצות, זרמים פירוקלסטיים ולהארים. התפרצויות מתפוצצות תדירות שהחלו לפני כ-4,300 שנים יצרו משקעים פירוקלסטיים בדמות שכבת טפרה צהובה המכסה את מרבית האי,[1] שלעיתים נסחפה על ידי להארים. קילוחי לבה נדירים וכולם מתוארכים לפליסטוקן.
הפעילות הגעשית של הר הגעש לה סופרייר החלה לפני 4,300 שנים בהתפרצויות מתפוצצות שיצרו משקעים פירוקלסטיים שכיסו את חלקו הצפוני של האי.[1] ההתפרצות הראשונה המתועדת היא מ-1718. מאז תועדו שבע התפרצויות.
התפרצות גדולה במיוחד (4 במדד ההתפרצות הגעשית) התרחשה בין 27 באפריל ל-9 ביוני 1812 בלוע חדש שנוצר על השוליים הצפון מזרחיים של הלוע הראשי. כ-550 מיליון מטרים מעוקבים של טפרה נפלטו כעמוד התפרצות וכזרמים פירוקלסטיים שגרמו להיווצרות להארים שגרמו להרוגים ונזקים לרכוש. על סמך איור שקיבל מעד ראייה להתפרצות צייר ויליאם טרנר תמונה המתארת את ההתפרצות של 30 באפריל 1812.[5]
התפרצות גדולה נוספת (4 במדד התפרצות געשית) התחוללה מהלוע הראשי בין 30 במרץ ועד 6 במאי 1902. ההתפרצות הייתה פריאטו-מגמטית ונפלטו בה 380 מיליון מטרים מעוקבים של טפרה כעמוד התפרצות וכזרמים פירוקלסטיים שכיסו את צפון האי וגרמו להיווצרות להארים וצונאמי שגרמו למותם של 1,680 תושבים. ההתפרצות מחתה כליל את היישובים של האינדיאנים בני עם הקאריב באי,[6] בהם התגוררו שרידי העם ששלט בעבר באנטילים הקטנים, וכיום נותר מהם רק היישוב הקטן באי דומיניקה. בסמיכות מקרים יוצאת דופן התחוללה התפרצות זו כמה ימים לפני התפרצות הר הגעש פלה באי מרטיניק השוכן גם הוא על אותה קשת געשית של האנטילים הקטנים, שבה נהרגו כ-30,000 תושבי העיר סן פייר, שניים בלבד שרדו מכל תושבי העיר באסון הגעשי הגדול ביותר במאה ה-20.
ההתפרצות שהתרחשה בין 4 באוקטובר 1971 ל-20 במרץ 1972 חוללה כיפת לבה בזלתית ואנדזיטית שנפחה 80 מיליון מטרים מעוקבים בלוע הראשי, ועמוד התפרצות שהגיע לגובה של קרוב ל-20 קילומטרים. הכיפה שהגיעה לגובה של 68 מטרים יצרה אי באגם שמילא אז את הלוע. הכיפה ומי האגם התאדו בסדרת התפרצויות פריאטו-מגמטיות בין ה-13 באפריל ל-26 באוקטובר 1979. בהתפרצות של 13 באפריל התרומם עמוד ההתפרצות לגובה של עשרה קילומטרים, וביום למחרת נוצר זרם פירוקלסטי שזרם עד לים הקריבי, מרחק של כעשרה קילומטרים. כ-15,000 איש פונו מאזור ההתפרצות, מרביתם לקינגסטון בירת המדינה שבדרום האי. הם הורשו לחזור ליישוביהם ב-14 במאי. במקום האגם והאי שבו צמחה כיפת לבה חדשה שנפחה 47 מיליון מטרים מעוקבים, גובהה 130 מטרים ורוחבה 840 מטרים. מאז ההתפרצות יש פעילות של פומרולות על אחד מצדדי הכיפה.[1]
פעילות בשנים 2020–2021
בדצמבר 2020 החלה פעילות געשית בהר שיצרה כיפת לבה חדשה בתוך הלוע.[7][8] פקידי ממשלה החלו בהכנת תוכניות פינוי למקרה שהר הגעש יתפרץ.[9] בחודשים הבאים המשיכה הפעילות שכללה פליטת גזים געשיים וכיפת הלבה התרחבה. ב-8 באפריל 2021 הוצא צו פינוי, שהכריז על "התראה אדומה" לאחר עלייה מתמשכת בפעילות געשית וסייסמית בימים הקודמים, וחשש מהתפרצות קרובה.[10][11] למחרת, ב-9 באפריל, התפרץ ההר בסדרה של ארבעה פיצוצים לאורך היום,[12] בעוצמה 4 לפי מדד ההתפרצות הגעשית (VEI). עד אז פונו כ-20,000 איש מהאזור שמסביב להר הגעש.[9] בימים הבאים המשיכו ההתפרצויות בהר. האפר שהשתחרר בהתפוצצויות כיסה את האי והגיע עד ברבדוס.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
