Loading AI tools
יחסי חוץ מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יחסי לוב–מצרים הם יחסי החוץ הדו-צדדיים בין המדינות השכנות, מצרים ולוב. הם התאפיינו בתחילה בשיתופי פעולה, לאחר ששתיהן קיבלו עצמאות בראשית שנות ה-50. לוב סייעה למצרים במלחמת יום הכיפורים. מאוחר יותר התגלעו מתחים עקב התקרבות מצרים למערב.[1] לאחר מלחמת לוב–מצרים בשנת 1977, הושעו היחסים למשך שתים עשרה שנים.[2] עם זאת, מאז 1989 היחסים השתפרו בהתמדה. עם הסרתם ההדרגתית של הסנקציות של האו"ם וארצות הברית על לוב בין השנים 2003–2008, שתי המדינות פעלו יחד לפיתוח משותף של תעשיות הנפט והגז הטבעי שלהן.[3]
הגופים המדיניים ששלטו באזור של לוב ומצרים המודרניות קיימו יחסים היסטוריים במשך אלפי שנים. השושלת העשרים ושלושה של מצרים הייתה משטר של מלכי לוב משווש ששלטו במצרים עילית בין 880 ל-734 לפני הספירה.[4] היוונים הקימו מושבות בשתי המדינות כמו קירנה בלוב ואלכסנדריה במצרים. משנת 305 לפנה"ס ועד 30 לפנה"ס מזרח לוב (קירנאיקה) וצפון מצרים נשלטו על ידי היוונים התלמיים. לימים הפכו קירינאיקה ומצרים למחוזות האימפריה הרומית.[5]
מצרים, קירינאיקה וטריפוליטניה (מערב לוב) נכבשו על ידי ערביי ח'ליפות אומיה בין 639 ל-644. לעיתים הייתה טריפוליטניה למעשה בלתי תלויה במצרים, כמו בתקופת השושלת האע'לאבית משנת 800 עד 909, בעוד שבזמנים אחרים שתי המדינות היו מאוחדות, כמו תחת השושלת הפאטמית משנת 909 עד 1171. מצרים הפכה לחלק מהאימפריה העות'מאנית בשנת 1517 וטריפולי בעקבותיה בשנת 1555. עם זאת, לשתי המדינות הייתה אוטונומיה ניכרת.[6]
משנת 1882 הייתה מצרים עצמאית נומינלית אך בפועל בשליטת בריטניה, ואילו איטליה פלשה וכבשה את לוב בשנת 1912. עד אמצע המאה ה-20 היחסים בין האזורים הושפעו במידה רבה מהיחסים של המעצמות הקולוניאליות וממדיניותן.
הגבול בין לוב ומצרים היה זירת קרבות הרואיים בין הבריטים לכוחות הגרמנים והאיטלקים במהלך מלחמת העולם השנייה, והגיע לשיאו בקרב אל-עלמיין השני באוקטובר–נובמבר 1942 שבסופו של דבר ביטל את האיום על הבריטים במצרים והביא לגירוש איטליה מלוב.[7]
הממלכה המאוחדת הכריזה על מצרים כמדינה עצמאית באופן חד-צדדי בשנת 1922. עם זאת, המדינה נותרה תחת השפעה כבדה של האימפריה הבריטית עד המהפכה המצרית בשנת 1952. מנהיג תנועה זו, גמאל עבד אל נאצר, הפך לנשיא השני של הרפובליקה של מצרים בשנת 1956, והחזיק בשלטון עד מותו בשנת 1970. אנואר סאדאת ירש את נאצר, ואחרי חיסולו בשנת 1981 הוחלף כנשיא הרביעי על ידי חוסני מובארכ, שהיה בשלטון עד המהפכה המצרית בשנת 2011.
לוב הכריזה על עצמאותה כממלכת לוב בדצמבר 1951, תחת המלך אידריס הראשון. בשנת 1969 הוביל קצין צעיר בשם מועמר קדאפי הפיכה שהפילה את המלוכה של המלך אידריס.[8] מאותו נקודה, שלט קדאפי בלוב במשך 42 שנים עד למלחמת האזרחים הלובית שהובילה למותו והדחת ממשלתו.
יחסי המדינות מאז עצמאות לוב הושפעו בעיקר מגישת הממשלים לסכסוכים בינלאומיים ומאינטרסים כלכליים:
בעוד שמהפכת הקצינים החופשיים במצרים, בשנת 1952, גיבשה את המדיניות הפאן-ערבית במצרים ואת התנתקות מצרים מהשפעת הממלכה המאוחדת, השלטון בלוב נותר בידי המלך אידריס עד 1969, ובתקופה זו הוא לוב נותרה תחת השפעה בריטית חזקה. לוב, שאזרחיה סבלו מאוד מעוני ושהנהגתה הייתה חסרת ניסיון, הסתמכה על סיוע כלכלי מבריטניה. זמן קצר לאחר עצמאותה הגיעו הבריטים והלובים להבנות שיעמדו בבסיס אמנה אנגלו-לובית. תנאי האמנה הוסכמו ב-1951, אך הוסכם גם שעדיף ללוב להתקבל קודם לליגה הערבית והאמנה נחתמה ב-1953 לאחר שלוב התקבלה לליגה. לבריטניה היה בסיס צבאי בלוב, והיא התייחסה ללוב כבסיס אלטרנטיבי להשפעתה באזור, בעקבות הרעת היחסים עם מצרים. במזכר של משרד ההגנה הבריטי מ-1956 נכתב שלוב משמשת ככוח נגד להשפעה המצרית ושהיא גם מעסיקה את ממשל נאצר באופן שעשוי לרסן את שאיפותיו.[13]
על אף השפעתה של בריטניה, למהפכה במצרים הייתה גם כן השפעה נרחבת על החברה בלוב. תחת השלטון האיטלקי בלוב, מנעו האיטלקים את פיתוח מערכת החינוך וההשכלה בלוב, ומרבית המורים בלוב בשנים הראשונות לאחר עצמאותה היו מצרים. נוכחות מצרית זו הביאה להתפשטות אידאולוגיה פאן-ערבית ופרו-מצרית בלוב.[13]
בהכנות לקראת מבצע קדש שקלו הבריטים והצרפתים שימוש בבסיסים בלוב נגד מצרים. תוכניות אלו נזנחו, בין השאר מחשש שהם יביאו להתחזקות ההשפעה המצרית במדינה ולערעור שלטונו של אידריס. ממשלת לוב, שהייתה מודעת לחלק מההכנות, ודרשו לא לערב את לוב במלחמה. עם פרוץ המלחמה, החלו בלוב הפגנות ומחאות שהממשל המלוכני התקשה להכיל. מנגד, האליטות הפוליטיות בלוב נטו עדיין לתמיכה בבריטניה ולא לתמיכה במצרים. המלך אידריס עצמו סלד מההשפעה המצרית ואמר בינואר 1957 ש"הבריטים היו צריכים לחכות שהיהודים יחסלו את מצרים".[14]
כישלון הבריטים במלחמה הביאה לעליית המוניטין של נאצר בלוב, במקביל לירידת המוניטין של בריטניה.[15] בטווח הקצר הביאה המלחמה להתחזקות הסיוע הבריטי ללוב, שכן בריטניה חששה מהתקרבות של לוב למצרים או לברית המועצות. בעקבות ההפגנות בלוב ביקש אידריס מהבריטים שיצמצמו את נוכחותם הצבאית במדינה. עם זאת, בעקבות חששו מהמצרים הוא לא ביקש פינוי מוחלט של הכוחות, אותם הוא תפס כערובה נגד השאיפה של המצרים להגביר את השפעתם.[16] בטווח הארוך, המלחמה הביאה להתחזקות הרגשות הלאומיים בלוב והנטייה הפרו-מצרית.
מלחמת ששת הימים הביאה להתפרצות נוספת של רגשות לאומיים ופרו-מצריים בלוב, ולחשש נוסף מפעולות מצריות שיסכנו את המשטר המלוכני. ייתכן שההפגנות פרצו גם בעקבות שידורים של רדיו קהיר בטריפולי. הממשלה הלובית הביעה את תמיכתה במצרים, והחל מ-1 ביוני 1967 החלה להעביר כוחות לאזור החזית המצרית, אך לא היה לה כוח משמעותי לתרום למלחמה בחצי האי סיני.[17] עד 1067 הפכה לוב ליצואנית נפט משמעותית – השלישית בעושרה בעולם העברי אחרי ער הסעודית וכוויית – ולאחר המלחמה היא סיפקה סיוע למצרים ולירדן. התפתחויות אלו הגבירו מצד אחד את חוסר שביעות הרצון מהשלטון המלוכני ומשיתוף הפעולה עם המערב, ומצד שני הפחיתו את החשש של הלובים מההשפעת מצרים, שהזקקה לסיוע הלובי.[18]
בסיכומו של דבר לאידאולוגיה המצרית הייתה הפשעה רבה על התפתחות הגורמים שהביאו להפיכה בלוב, אך המצרים הופתעו מההפיכה עצמה.[19] זמן קצר לאחר ההפיכה צורפו אנשי ביטחון מצרים לכוחות הביטחון הלובים.[20]
 |
ראו גם – איחוד הרפובליקות הערביות |
ממשל נאצר במצרים בירך על עליית קדאפי לשלטון והיה אחד הראשונים שהכירו בו כשליט לגיטימי. תמיכה זו נבעה, בין השאר, מהכרה בהשפעה של האידאולוגיה הפאן-ערבית המצרית על בלוב והקשר בינה לבין המהפכה. קדאפי אימץ את האידאולוגיה הזו, ובדצמבר 1969 הוכרזה הקמת "החזית הערבית המהפכנית" שכללה את לוב, מצרים וסודאן, והייתה אמורה להיות צעד ראשון לקראת איחוד מדיני. סוריה הביעה עניין בשיתוף הפעולה, וביוזמת לוב הוצעה הקמת "איחוד הרפובליקות הערביות" – גוף מדיני שבמסגרתו ימוזגו את לוב, מצרים וסוריה למדינה ערבית מאוחדת. לאחר מות נאצר ועליית אנואר סאדאת לשלטון במצרים, קודמה הקמת הגוף כפדרציה של שלוש המדינות, במקום מיזוג. ההצעה אושרה במשאלי עם שנערכו סימלוטנית בשלוש המדינות ב-1 בספטמבר 1971. עם זאת, התנאים לשיתוף הפעולה במסגרת זו מעולם לא נקבעו וההצעה נזנחה סופית בשנת 1977, עם פרוץ המלחמה בין לוב למצרים.[21]
לאחר שקדאפי תפס את השלטון בשנת 1969, הוא החל במהירות להשתמש בהכנסות מנפט כדי לבנות את הכוחות המזוינים של לוב, ורכש מטוסי מיראז' 3 וציוד אחר מצרפת. רבים מהמטוסים הועברו בשקט למצרים, שם התאמנו טייסים מצרים לקראת מלחמה חדשה נגד ישראל כדי להשיב שטחים שאבדו במלחמת ששת הימים בשנת 1967.[22] ההתקפה המצרית בתמיכת חטיבה משוריינת ושתי טייסות של מטוסי מיראז' 3 מלוב (טייסת אחת שהפעילה מצרים) הושקה ב-6 באוקטובר 1973. עם זאת, למרות ההצלחה הראשונית, הישראלים עברו מהר מההגנה להתקפה, ואחרי שלושה שבועות הוסכם על הפסקת אש.[23] במשא ומתן שלאחר מכן להגיע להסכם בר-קיימא עם ישראל ולהשבת סיני, מצרים תחת סאדאת התקדמה בנחישות לכיוון הצד המערבי במלחמה הקרה, שינוי במדיניות שנחשבה לבגידה מצד מדינות ערב רבות כולל לוב.[1][24]
לאחר מלחמת יום כיפור, חנך סאדאת מדיניות מתונה עם ממשלת ישראל, שכללה מעבר לוועידת השלום שהתכנסה בז'נבה בדצמבר 1973, יחד עם נציגי ארצות הברית וברית המועצות. התגובה הלובית לוועידת ז'נבה הייתה שלילית, וראתה אותה כפרודוקטיבית כנגד האחדות הערבית.[24]
לאחר העלייה במתיחות הדיפלומטית, ביוני 1977 הורה מועמר קדאפי ל-225,000 המצרים בלוב לעזוב את המדינה. הוא האשים את מצרים בתכנון לתפוס את שדות הנפט הלוביים. ביולי 1977 התרחשו כמה קרבות בגבול, וכלי טיס לוב נפגעו על ידי מתקפה מצרית. לאחר ארבעה ימים שעלו באבדות כבדות מצד שני הצדדים, שתי המדינות הסכימו להפסקת אש לבקשת נשיא אלג'יריה.[25] אף על פי שלוב טענה ל"ניצחון", אובדן העובדים המצריים פגע בכלכלת לוב.[26]
לאחר מלחמת 1977 היו היחסים עוינים למעלה מעשור. בנובמבר 1988, לוב הצהירה שהיא לא תחדש את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים כל עוד מצרים תקיים יחסים עם ישראל.[27] עם זאת, באוקטובר 1989, קדאפי ביקר במצרים לראשונה מזה 16 שנים. במרץ 1990 נפגשו חוסני מובארכ והנשיא חאפז אל-אסד מסוריה עם מועמר קדאפי בלוב. בסוף שנת 1990 היחסים בין לוב למצרים היו מצוינים.[2][28] במרץ 1991 הפצירו בכירים במצרים מממשלת ארצות הברית לבחון את מדיניותה הקשה כלפי לוב.[29] בנובמבר 1991, בעת ביקור במצרים לשיחות עם הנשיא חוסני מובארכ, הכחיש קדאפי את ההאשמות כי ארצו הייתה מעורבת בפיגוע על טיסה 103 של פאן אמריקן ב-1988.[30]
הבדלים פוליטיים טריים בין לוב למצרים הופיעו בשנת 1995. קדאפי מתח ביקורת על מאמצי מצרים לקדם יחסים כלכליים בין ישראל לשכנותיה הערבים, ואמר כי מצרים לא עושה מספיק כדי לתמוך בהסרת הסנקציות נגד לוב. במחצית השנייה של 1995 גירשה שוב לוב עובדים מצריים, והחלה גם בגירוש 30,000 עובדים פלסטינים כנקמה על אש"ף שעשה שלום עם ישראל.[31][32]
למרות המתחים הללו והלחץ האמריקני לבודד את לוב עוד יותר, מצרים שמרה על קשר. ביולי 1998 טס מובארק לוב כדי להיפגש עם מועמר קדאפי, שהחלים מניתוח בירך.[33] ביולי 2000 הסכימו לוב וגם מצרים לעבוד עם מרכז קרטר באטלנטה כדי לסייע בתיווך בין סודאן לאוגנדה בגלל האשמות בנוגע לתמיכה בתנועות מורדים במדינות אלה.[34]
סכסוך התלקח בינואר 2004 על ביקורת העיתונות המצרית על סירובה של לוב להפסיק את המאמצים לפתח נשק להשמדה המונית, מה שהוביל להגבלות נסיעות בין המדינות. המתיחות הייתה קצרת מועד, ואחרי פגישות דיפלומטיות ברמה הגבוהה היחסים חזרו במהירות לשגרה וההגבלות הוסרו.[35] גם מצרים וגם לוב נהנים מ-350,000 מצרים העובדים בלוב.[36]
בישיבה שנערכה באוגוסט 2005 בסירת, לוב, חוסני מובארק ועבד אל-עזיז בותפליקה נשיא אלג'יריה הכריזו על יחסים מצוינים בין ארצותיהם עם לוב.[37] במאי 2006, במהלך ביקורו של נשיא סודאן, עומר אל-בשיר, בטריפולי, הציעה לוב איחוד משולש של לוב, סודאן ומצרים. הסודנים הבטיחו לתת את עמדותיהם לאחר שלמדו את טיוטת החוקה שהציגה לוב.[38] באוקטובר 2006, שרי החוץ המצרים והלוביים שנפגשו בקהיר נתנו את תמיכתם בממשלת סודאן בגלל המחלוקת שלהם עם האו"ם על כוחות שמירת השלום בדארפור.[39] בינואר 2007 נפגשו בלוב מנהיגים מאלג'יריה, מצרים, לוב, סודאן ותוניסיה כדי לדבר על סוגיות ערביות ואפריקניות.[40]
ישנם עדיין הבדלים בין שתי המדינות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בדצמבר 2008 אסרה מצרים על מטוס לובי שהוביל עזרה לעזה לנחות בנמל התעופה הבינלאומי אל עריש במצרים.[41]
באוקטובר 2000 חתמו צ'אד, מצרים, לוב וסודאן על הסכמים לניטור וניהול מי תהום במערכות האקוויפר צפון-מערב סהרה.[42]
באוגוסט 2003 חתמו מצרים ולוב על הסכם סחר ומכס שהסיר את דמי המכס על סחורות והקימו מנגנון ליישוב סכסוכי סחר. ההסכם החליף הסכם סחר קודם שהושלם בשנת 1990.[43] ביולי 2006 חתמו שתי המדינות על הסכם לשיתוף פעולה טכני בתחום שוקי המניות.[44] הסחר בין שתי המדינות צמח ב-39% בשנת 2007 והסתכם ב-267 מיליון דולר. כעת תוכניות להקים אזור סחר חופשי בגבול מצרים–לוב שיכלול פרויקטים של תעשייה, מחסנים, סחר ותיירות.[45] ביולי 2008 נפגשו חוסני מובארק ומומאר קדאפי בטריפולי כדי לדון בדרכים לקידום יחסי מצרים-לוב, בעיקר בתחום הנפט, הגז וההשקעות.[46] שר ההשקעות המצרי נפגש עם עמיתיהם הלוביים כדי לדון בדרכים לשיפור הסחר והשקעות בין המדינות.[47]
מצרים היא יצואנית נטו של נפט וגז טבעי וגם מדינת מעבר לנפט במזרח התיכון. עד 2007 תפוקת הנפט הייתה בירידה אך ייצור הגז הטבעי עלה במהירות.[48] עם הסרת הסנקציות נגד לוב, גברה ההשקעה החיצונית במשאבי הנפט והגז הלוביים. בין השחקנים הגדולים נמנו חברות האיטלקיות אני ואנל, והענקית הרוסית גזפרום, שחשפה בשנת 2008 כי היא מתכננת השקעות גדולות במצרים ולוב בשיתוף פעולה עם אני. זה גרם לדאגה באירופה, הרואה באספקת משאבי האנרגיה מצפון אפריקה אלטרנטיבה לתלות ברוסיה בגז טבעי.[49]
ביוני 1997 במהלך ביקורו של הנשיא חוסני מובארק ממצרים, שתי המדינות הסכימו באופן עקרוני לתוכנית לחיבור רשת הגז המצרית והלובית. הצעה שאפתנית יותר היא לבנות צינור באורך 900 מייל להובלת גז ממצרים, לוב, תוניסיה ואלג'יריה לצינור הקיים במרוקו–ספרד.[50] בשנת 2003 החלה חברה לובית / מצרית בבעלות משותפת "אל טוב" במחקרים נוספים על צינורות להובלת גז טבעי מצרי ללוב, ולהעברת נפט גולמי לובי לבתי הזיקוק המצריים ליד אלכסנדריה.[51]
ביולי 2008 הודיע ראש ממשלת לוב בגדדי מחמוד כי מצרים ולוב חתמו על הסכם להרחבת ההשקעה הלובית בתחום האנרגיה המצרי ולהקל על מגבלות ההשקעה ותנועת העובדים בין המדינות. לוב תממן בית זיקוק לנפט מערבית לאלכסנדריה, ותגדיל את ההשקעה בלוב במצרים מ-2 מיליארד דולר ל-10 מיליארד דולר בתוך שנתיים.[52] בינואר 2009 הכריזה לוב על תוכניות השקעה נוספות לתעשיית הזיקוק המצרית, כיום הגדולה באפריקה עם יכולת לעבד 726,000 חביות נפט גולמי ליום.[53]
חברות פרטיות פעילות גם כן. ביוני 2009 ניהלה משא ומתן על החברה הכוויתית "אל ספאט אנרגיה", 60% מבעלי חברת קידוחים לאומית המצרית, למתן הלוואה למתקנים חדשים כדי לעמוד בביקוש הגובר בלוב.[54] ביוני 2009 זכתה החברה המצרית טאקה ערב, חברת בת של מצודת הבירה המצרית, בהצעה של 118 מיליון אירו לפיתוח רשת חלוקת גז בלוב שתספק כמעט ל-370,000 בתי אב.[55]
במרץ 2008 הסכימו מצרים ולוב להוסיף 400–500 קילוואט של קיבולת לרשת החשמל בין שתי המדינות.[56] ביולי 2008 דנו שר החשמל והאנרגיה המצרי ועמיתו הלובי בתוכניות לתחנת כוח תרמית של 1,300 מגה וואט בלוב שתספק את השוק המצרי.[57][58]
בדצמבר 2022, נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי הוציא צו התחום את הגבול הימי בין המדינות.[59] ממשלת האחדות הלאומית של לוב סירבה להחלטת הנשיאות המצרית.[60]
ד"ר גרסימוס צוראפס באוניברסיטת בירמינגהם טוען כי "באופן היסטורי, לוב הייתה יעד מועדף על עובדים מצריים המחפשים הזדמנות בחו"ל. המדינה המצרית, שהוקמה גדולה ומפותחת יותר, חסכה חלק גדול מההגירה הזו, לאחר שגילתה שהיא יכולה לספק את צורכי האיוש החינוכי והביורוקרטי של שכנתה העצמאית החדשה ממערב."[61] עם מספר גדול של עובדים זמניים מצריים בלוב, ממשיכות להיות בעיות ספורדיות הנוגעות לאישורי כניסה, אגרות מעבר וכן הלאה. ביולי 2005, לוב החזירה 3,000 מצרים עם אישורי עבודה לא חוקיים וללא מסמכי נסיעות. ככל הנראה העובדים היו קורבנות הונאה של שתי חברות מצריות שהבטיחו להשיג משרות ואישורי עבודה בלוב. מאוחר יותר באותו החודש האשימו ארגוני זכויות האדם המצריים את לוב בהוצאתם להורג של ארבעה מצרים מבלי שסיפקו להם משפט הוגן, ואמרו שיש עוד 15 מצרים נידונים למוות בלוב.[62] במרץ 2007, לוב אמרה כי היא תגרש 32,000 עובדים מצריים שלא היו להם תעודות המראים שהם חוסנו נגד שפעת העופות.[63] ביוני 2009 נתקעו 6,000 מצרים בגבול מכיוון ששלטונות לוב דרשו 500 דינרים לפני שהתירו להם לחזור למצרים.[64]
ביולי 2009 דווח על התפרצות של דבר הבלוטות בעיירה טוברוק הלובית. זה גרם לשלטונות מצרים להכריז על מצב חירום לאורך הגבול, וביצוע בדיקות בריאות על כל מי שחזר מלוב. עיירת הגבול סאלום הייתה כבר תחת הסגר בגלל חששות מהעברת שפעת החזירים.[65] בפברואר 2015 פרסמה המדינה האסלאמית קטעי וידאו המראים עריפה של 21 קופטים מצרים העובדים בלוב, שהעלו כותרות ברחבי העולם, אך "יש היסטוריה של התעללות של מהגרים מצרים בלוב שנמשכת למעלה מ-60 שנה."[61]
הגבולות בין מצרים לוב הם נקבוביים, ופשעים חוצי גבולות אינם חריגים. על פי נתוני סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, בשנת 1993 חטפו סוכנים מצרים מתנגד לובי בולט ותושב ארצות הברית בקהיר והסגירו אותו ללובים שהוציאו אותו להורג.[66] לוב עשירה בהריסות עתיקות יווניות ורומיות. לאחרונה נרשם סחר גובר במטבעות ביזה, פסלים וממצאים אחרים שנמצאו על ידי לובים שמוכרים אותם למתווכים מצרים למכירה בסופו של דבר לאספנים אמריקאים ואירופאים עשירים.[67] בספטמבר 2008 נחטפה קבוצה של אחד עשר תיירים אירופאים ושמונה מדריכים מצריים בספארי מדברי בדרום מצרים ונלקחה דרומה לסודאן. משם טענו גורמים סודאנים כי בני הערובה נלקחו ללוב.[68] הלובים אמרו כי לאחר חקירות קבעו כי בני הערובה עדיין בסודאן.[69]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
