חוף אומהה
שם קוד שניתן לאחד החופים מ-5 החופים אליהם פלשו בעלות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוף אומהה הוא שם קוד שניתן לאחד מחמשת החופים שבהם נחתו מהים בעלות הברית במסגרת הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944 כחלק ממבצע אוברלורד. החוף נמצא בצפון צרפת על חוף תעלת למאנש, ורוחבו כ-5.6 קילומטר. הנחיתה בחוף זה הייתה נחוצה כדי לחבר בין הכוחות הבריטים-קנדיים, שנועדו לנחות בחלק המזרחי של גזרת הפלישה, לבין הכוחות האמריקאים שנועדו לנחות בחלק המערבי (חוף יוטה) ממערב לשפך הנהר ויר. כישלון של נחיתת הכוחות האמריקאים בחוף זה היה גורם לפיצול כוח הפלישה של בעלות הברית המערביות לשני ראשי גשר נפרדים ופגיעים למתקפת נגד גרמנית.
 | |||||||||||||||||
| חיילים אמריקאים מדיוויזיית החי"ר הראשונה נוחתים בחוף אומהה | |||||||||||||||||
| מערכה: הפלישה לנורמנדי | |||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | |||||||||||||||||
| תאריכים | 6 ביוני 1944 | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | נורמנדי | ||||||||||||||||
| קואורדינטות |
49°22′08″N 0°52′07″W | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
המשימה הוטלה על דיוויזיית חיל הרגלים האמריקאית ה-1 המנוסה[1], בסיוע שני גדודי ריינג'רס ורגימנט מהדיוויזיה ה-29 ה"ירוקה". הכוחות הנוחתים נועדו לקבל סיוע מכוח שריון, שהורכב מטנקי שרמן אמפיביים, ומכוחות הנדסה קרבית שנועדו לפרוץ נתיבים בטוחים בין המכשולים הרבים שהציבו הגרמנים בחוף. הכוח הגרמני שהגן על החוף כלל יחידות מדיוויזיית החופים ה-716 ומדיוויזיית החי"ר ה-352, ותפקידו היה לבלום את הכוחות שינחתו בקו החוף, ולמנוע מהם ליצור ראש גשר על אדמת צרפת.
עד תום היום הראשון של הפלישה הצליחו הכוחות האמריקאים הנוחתים לבסס בלחימה קשה ראש גשר קטן באזור חוף אומהה, אך ספגו אבדות כבדות.
הצד הגרמני
חוף אומהה היה נוח להגנה בגלל הצוקים הגבוהים שהשקיפו על כל החוף ואפשרו לגרמנים לפגוע כמעט בכל נקודה ברצועת החוף. מחסור בחיילים גרם לכך שלא כל החוף היה מוגן ומבוצר, וכמעט לא היו עתודות, שיוכלו לבלום כוח שיבקיע את קו ההגנה הראשון. הגרמנים בנו ארבעה סוגי מכשולים בתוך המים על מנת לעצור כוח תוקף בעודו נמצא במים ולא לתת לו להתקדם אל החוף: המכשול הראשון היה כ-200 שערי ברזל באורך של שלושה מטרים כל אחד ועליהם מוקשים, שהיו מיועדים לעצור טנקים. 30 מטר מאחוריהם נמצא המכשול השני - גזעי עץ גדולים שהיו תקועים במים ועליהם מוקשים נגד טנקים. במרחק 30 מטר נוספים מוקם המכשול השלישי - כ-450 רמפות ממוקשות, שנועדו למנוע מנחתות להתקרב אל החוף. בנוסף להם היו במים מספר רב של מכשולים נגד טנקים מדגם קיפוד צ'כי. גם האזור שבין גדר החוף לבין הצוקים מולכד כולו במוקשים ובחוטי תיל. מערך ההגנה הגרמני על הצוקים מעל החוף כלל כ-60 מרגמות וכלי ארטילריה קלים, יותר מ-35 עמדות מקלע בבונקרים מבוצרים, 18 תותחים נגד טנקים ועוד כ-85 עמדות מקלע ונשק קל (לרבות עמדות צלפים) שמוגנו בשקי חול.
כוח הנחיתה האמריקאי
מפקד הנתיחה בחוף אומהה היה גנרל לאונרד ט. ג'רואו מפקד הקורפוס ה-5. תחתיו היו מפקד הדיוויזיה ה-1 גנרל קלארנס הובנר תחתיו היו: רגימנט 16 בפיקודו של קולונל ג'ורג' טיילור, רגימנט 18, ורגימנט 116 מהדיוויזיה ה-29 בפיקודו של בריגדיר גנרל נורמן קוטה, סגן מפקד הדיוויזיה.
חוף אומהה חולק ל-10 גזרות, שקיבלו את שמות הקוד: אייבל, בייקר, צ'ארלי, דוג גרין, דוג וייט, דוג רד, איזי גרין, איזי רד, פוקס גרין ופוקס רד. הכוח שנועד לנחות בחוף כלל שני רגימנטים של חי"ר (16 ו-116), בסיוע שני גדודי טנקים ושני גדודים של ריינג'רים. שעת השי"ן נקבעה לשעה 6:30 בבוקר, בזמן השפל בים. הרעשה ארטילרית במשך 40 דקות מספינות חיל הים ו-30 דקות של הפצצה מהאוויר על ביצורי החוף נועדו להקדים את הנחיתה, ולהקל עליה. טנקי השרמן האמפיביים, שנכללו בכוח הנחיתה, תוכננו להגיע לחוף חמש דקות לפני שעת השי"ן. בעקבותיהם ינחת הגל הראשון של חיל הרגלים מנחתות, ויטהר את עמדות ההגנה השולטות על החוף בסיוע הטנקים. בשלב שני נועדו לנחות פלוגות מיוחדות של חיל הנדסה, שתפקידן היה לטהר את החוף ממוקשים וממכשולים, לסמן נתיבים בטוחים לתנועה לכוח הנחיתה העיקרי, ולאפשר לספינות ולנחתות הגדולות יותר להנחית חיילים בחוף ביתר קלות בזמן של גאות חזקה.
לפי התוכנית נועדו הכוחות הנוחתים בחוף אומהה להשלים את ההשתלטות על ביצורי החוף הגרמניים בתוך כשעתיים מתחילת הנחיתה. לאחר מכן הם היו אמורים להתארגן מחדש במסגרת גדודים, כדי להמשיך את המתקפה ולפתוח את צירי התנועה מהחוף לעומק היבשה. עד סוף היום היו הכוחות באומהה אמורים לבסס לעצמם ראש גשר בעומק 8 קילומטרים ולחבור אל כוחות הקורפוס הבריטי, שנועד לנחות בחוף גולד.
בסך הכול כלל הכוח שנועד לנחות בחוף אומהה יותר מ-34,000 חיילים ו-3,000 כלי רכב, בסיוע שתי אוניות מערכה, 3 סיירות, 12 משחתות ו-105 ספינות נוספות.
מיד עם תחילת המתקפה השתבשו תוכניות הכוח התוקף. ההרעשה המקדימה שביצע חיל הים האמריקאי כמעט ולא הייתה אפקטיבית ולא הצליחה לנטרל את המגינים בעמדותיהם המבוצרות היטב. הפצצות האוויר החטיאו לחלוטין את מטרותיהן בשל עננות רבה. בגלל המים הסוערים, התהפכו 10 נחתות עוד לפני שהגיעו לחוף. בנוסף, בשל העשן והערפל התקשו משיטי הנחתות למצוא את יעדיהם ונסחפו מזרחה בגלל הגלים הסוערים.
כשהגיעו הסירות למרחק כמה מאות מטרים מהחוף הן נתקלו באש כבדה ביותר ממקלעים ומארטילריה. החיילים שהגיעו לחוף גילו שבניגוד לציפיות לא נוצרו בו מכתשי פגיעה שעשויים היו לשמש להם כמחסות.
נחיתת החיילים
מתוך 9 הפלוגות שנחתו בגל הראשון, רק פלוגה אחת מלווה בריינג'רס הגיעה ליעדה. שאר הפלוגות התפזרו לכל עבר ופתחו פערים גדולים בין אחת לשנייה. הבלבול גרם לכך שחיילים רבים איבדו את היחידות האורגניות שלהם ולא ידעו בדיוק מה הם אמורים לעשות. כשהחיילים יצאו מהנחתות הם היו צריכים לעבור כ-100 מטרים במים עמוקים שהגיעו לפעמים עד לצווארם, ועוד כ-200 מטרים מקו החוף עד לחומת הים, שסיפקה להם מחסה מסוים. עשרות חיילים טבעו במים העמוקים בגלל המשקל הגדול שנשאו על עצמם, כשלא הצליחו להפעיל בזמן את חגורת ההצלה שלהם. אלה שהצליחו להגיע לחוף נתקלו באש כבדה ביותר של ארטילריה, מרגמות, ובמיוחד מקלעים שהסבו את מרבית האבדות. האובדן של מפקדים רבים גרם לחוסר ארגון בקרב החיילים שלרובם זו הייתה טבילת האש הראשונה.
האבדות הכבדות ביותר היו בקרב החיילים שנחתו בחלק המזרחי של חוף אומהה בגזרת פוקס גרין, שם חלק מהפלוגות איבדו יותר מחצי מכוחן עד שהצליחו להגיע לחומת החוף. בחלק המערבי של החוף, בגזרת דוג גרין, ספגו הכוחות הנוחתים 120 אבדות תוך כ-15 דקות מתחילת הנחיתה, כולל המפקדים. שאר החיילים חיפשו מחסה מאחורי המכשולים וחיכו לתגבורת.
בשעה שהמתקפה בחוף נמשכה והמטרות עדיין לא הושגו, החל להגיע הגל השני של התוקפים בשעה 7:00 עם מספר גדול בהרבה של חיילים, כלי נשק כבדים ומפקדות ניידות, אולם גם הם נתקלו בתנאים דומים לאלו של הגל הראשון. התגבורת שהגיעה עם הגל השני השיגה מעט הקלה בכך שפשוט היו לגרמנים הרבה יותר מטרות על שטח רחב יותר בחוף, מה שגרם לכוח האש שלהם להתפזר יותר ולא להיות מרוכז. אבל הניצולים מהגל הראשון לא יכלו לספק מספיק אש חיפוי, והחיילים שנחתו בגל השני המשיכו לספוג אבדות רבות מאוד. בנוסף, הכישלון לפנות מכשולים ושבילים הוסיף לקשיים של הגל השני, בגלל הגאות החזקה שהסתירה את המכשולים שהיו בתוך הים.
בגל השני נחת קולונל ג'ורג' טיילור (אנ') מפקד רגימנט 16 שתפס פיקוד על החיילים של רגימנט 16 בחוף והובילו אותם להתקדם בקריאה שעל החוף יישארו רק "המתים ואלה העומדים למות". על חלקו של טיילור בכיבוש חוף אומהה עוטר בצלב השירות המצוין. בנוסף, בריגדיר גנרל וויליאם ווינמן סגן מפקד הדיוויזיה ה-1, תפס פיקוד על הנעשה בחוף, והחליט על הפסקת קידום כוחות כבדים ועל הנחיתה של רגימנט 18.[2]
במקביל נחתו בריגדיר גנרל נורמן קוטה, סגן מפקד הדיוויזיה ה-29. וכן קולונל צ'ארלס קנאם מפקד רגימנט חי"ר 116. שתפסו פיקוד על החיילים של רגימנט 116 בחוף והובילו אותם להתקדם לעבר עמדות הגרמנים. דבר זה איפשר את פריצת הכוחות ויצירת ראש גשר שאיפשר הנחתת כוחות שריון. על חלקו של קוטה בכיבוש חוף אומהה עוטר בצלב השירות המצוין.
המצב הגרמני
בשעה 13:35 דיווחה הדיוויזיה ה-352 הגרמנית שהמתקפה האמריקאית נעצרה והתוקפים נהדפו בחזרה אל הים. אבל כמה שעות לפני כן, ב-7:35, דיווח רגימנט החי"ר ה-726 לפיקוד הגרמני ש-100 עד 200 לוחמים אמריקאים חדרו דרך מערך ההגנה שלו, והחלו לתקוף את רשת התעלות והביצורים, ששלטה על החוף. האבדות בקרב המגינים התחילו לתפוח ובאותה שעה ביקש הרגימנט ה-916 תגבורת לחוף. הבקשה לסיוע נדחתה בגלל שכל הכוחות הגרמניים באזור היו עסוקים בהדיפת נחיתות בעלות הברית, והתגבורת הוחשה למקומות אחרים. צוות קרב מאייר, כוח העתודה הנייד היחיד שעמד לרשות הפיקוד הגרמני המקומי, נשלח בתחילה לטפל בדיווחים על צנחנים אמריקאים, שהונחתו באזור בשעות הלילה, ולאחר מכן נשלח מזרחה לכיוון חוף גולד (שם נחתו הבריטים) עקב קריסת מערך ההגנה הגרמני שם.
תקיפת הצוקים
בסביבות השעה 7:30 שרידי פלוגה ג' מגדוד הריינג'רס השני שנחתו בגל הראשון באגף הימני של אומהה, הצליחו להגיע עד לגדר החוף והתחילו לטפס על הצוקים. ביחד עם קבוצת חיילים נוספת הם עברו את הצוקים, חיסלו את ההגנה ופתחו את אחת היציאות הראשונות מהחוף אל עבר וירוויל.
באזור אחר של החוף, בשעה 7:50, אחת הפלוגות גם היא מהגל הראשון הצליחה להגיע עד לגדר החוף, ובעזרת מוקשי צינור הם פרצו את ההגנה ואת גדר התיל והחלו להתקדם לעבר הצוקים. לאחר כחצי שעה נוספו אליהם מספר פלגות שהצליחו לעבור את חלוקי החוף וביחד הם ביססו לעצמם אחיזה בצוקים. עד השעה 9:00 יותר מ-600 חיילים אמריקאים מחולקים לקבוצות קטנות הגיעו עד לצוקים והמשיכו משם לתוך היבשה. מערך ההגנה הגרמנית על החוף החל להתפרק והמגינים החלו לברוח במקומות מסוימים, תוך שהם סופגים אבדות רבות. גם התנגדות מערך ההגנה בתוך היבשה הייתה חלשה מאוד והתבססה על כיסי התנגדות קטנים בכוח של מחלקות וכיתות, אף על פי שאלו הצליחו לעכב פעמים רבות את ההתקדמות האמריקאית.
ביסוס ראש גשר
למרות החדירה לתוך היבשה המטרות העיקריות לא הושגו עדיין. השבילים, שהיו הכרחיים לתנועת כלי רכב מהחוף לתוך היבשה, עדיין לא נפתחו, והגרמנים המשיכו להילחם בעקשנות. בכל מקום שבו כלי הרכב נחתו הם נתקלו ברצועת חוף צרה מאוד וללא כל הגנה מאש אויב, וב-8:30 הוחלט להשהות את כל נחיתת כלי הרכב. הדיווח המקורי מאומהה היה: "לטנקים היו חיים מאוד קשים שם...". אחד המפקדים של גדוד החי"ר השני אמר: "הטנקים הצילו את היום. הם ירו על הגרמנים ללא רחמים, וקיבלו אותו דבר בחזרה." כשהשעות עברו ההגנות בחוף הושמדו לאט לאט, הרבה פעמים על ידי טנקים. כשהם מפוזרים לאורך כל החוף, לכודים בין המים לבין גדר החוף הגבוהה, וללא תקשורת בין המפקדים נאלצו הטנקים לפעול כל אחד לבד.
עד שעות אחר הצהריים המוקדמות כל ההגנות סביב היציאה לווירוויל הושמדו על ידי תותחי הצי, אבל ללא מספיק כוח על הקרקע שיחסל את שאריות המתנגדים לא יכלה הדרך להיפתח. רק בשעות הלילה יכלו כלי רכב לעבור סוף סוף דרך היציאה הזאת ולהתקדם פנימה. עד שעות הערב פונו כל היציאות מהחוף וכמעט שלא נותרה התנגדות גרמנית. מהנדסים פינו כבישים מהמוקשים הרבים שהונחו והניחו לתנועה גדולה של כלי רכב שהיו תקועים בחוף להתחיל לנוע לתוך העיירות סביב אומהה.
לאחר החדירה לתוך היבשה, נלחמו קבוצות קטנות של חיילים והשיגו התקדמות מעטה מאוד. בתום יום הפלישה עומק ראש הגשר האמריקאי לא עלה על 2.5 ק"מ באזור העיירה קולוויל במזרח, ופחות מזה במערב באזור העיירות סט. לורנט ווירוויל. עדיין נותרו מספר כיסי התנגדות גרמניים, וכל ראש הגשר היה בטווח הארטילריה הגרמנית. מתוך 2,400 טונות של ציוד שתוכנן לנחות באומהה ביום הפלישה, רק 100 טונות הונחתו. אבדות הכוחות האמריקאים שנחתו בחוף אומהה הוערכו בכ-3,000 (אין אומדן מדויק) הרוגים, פצועים ונעדרים, ולפי מחקר אחד היו אף כבדות בהרבה. גל הנחיתה הראשון ספג הכי הרבה אבדות בחי"ר, מהנדסים וטנקים. הדיוויזיה ה-352 הגרמנית ספגה בסך הכל כ-1,200 הרוגים, פצועים ושבויים במהלך יום הלחימה, כ-20% מכוחה, חלקם לא במסגרת הלחימה סביב חוף אומהה. השילוב של אבדות כבדות של האמריקאים בתחילת המבצע ושל הקושי להתקדם דרך ההגנות כמעט גרם לגנרל עומר בראדלי לנטוש את אומהה, לעומת פילדמרשל מונטגומרי ששקל להסיט את החיילים מאומהה לחוף גולד.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
