Loading AI tools
רקדן בלט וכוריאוגרף מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אן קוראלי (בצרפתית: Jean Coralli; 15 בינואר 1779 – 1 במאי 1854) היה רקדן בלט וכוריאוגרף, שנודע בעיקר בעבודתו עם ז'יל פרו ביצירת ז'יזל (1841), הבלט הרומנטי המובהק של המאה ה-19.
קוראלי, שדנולד בשם ג'ובאני קוראלי פראצ'יני, היה בן למשפחה בולונזית שהתגוררה בפריז, שם היה אביו שחקן קומי בתיאטרון האיטלקי. כילד, למד בבית הספר לבלט של האופרה של פריז אבל בשנת 1802 בחר לעבור לווינה להופעותיו הראשונות כרקדן וככוריאוגף. זמן קצר רקד באופרה של פריז ב-1802 ובקינג'ס תיאטר בלונדון, ואחר חזר לווינה לקבל עליו את משרת מנהל הבלט בתיאטרון החצר. במהלך אותן שנים, היו הוא ואשתו הזוג המחולל הנודע, ג'ובאני וטרזה קוראלי, והופיעו לעיתים קרובות בתמונות בעיתונות התקופה. הם רקדו בתפקידים ראשיים ברוב הבאלטים שקוראלי יצר בתיאטרון החצר, בהם "הלנה ופאריס" (1807). החל ב-1809. הופיע הזוג קוראלי כרקדנים ראשיים בלה סקאלה במילאנו, בלה פניצ'ה בוונציה, ובתאטרו סאו קארלו בליסבון.[1][2]
מ-1825 עד 1829 כיהן קוראלי כמנהל הבלט של תאטר דה לה פורט סן-מרטן בפריז, שם יצר עשרה בלטים באורך מלא את "דיברטיסמן" לארבעה-עשר מחזות. הלהקה שלו כללה את שארל-פרנסואה מאזורייר, רקדן קומי נודע, וכן את ז'יל פרו וז'וזף מאזילייר, רקדנים מוכשרים שיהיו שניהם לכוריאוגרפים מוכשרים. [3] הפורט סן-מרטן נודע בתמיכתו בדרמה הרומנטית ובבלטים החדשניים שלו, שרבים מהם בישרו את הפקות האופרה של פריז. למחזה משנת 1828, יצר קוראלי כוריאוגרפיה של "מחול הסילפידות", שסימנה את ה"בלטים הלבנים" העל-טבעיים של השנים הבאות.
בשנת 1831 עבד קוראלי כ"מנהל בלט ראשי" (premier maître de ballet) של האופרה של פריז, לאחר קדמו בתפקיד, ז'אן לואי אומר. עבודתו הראשונה שם הייתה חידוש ובימוי מחדש של יצירתו משנת 1828, "Léocadie", עם לברית חדשה מאת אז'ן סקריב, פרטיטורה חדשה מאת מישל קאראפה, ושם חדש, "L'Orgie" (1831). הבלט מספר את סיפורה של נערה צעירה, שאציל מפתה ואחר זונח אותה, נושא שקוראלי ישוב אליו ביצירות באות. לאחר זאת בא בלט לאופרה "La Tentation" (1852), שיצאה נשכרת מן האופנה הגדלה והולכת של מחזות, בלטים ואופרות עם היבט על-טבעי. הייתה זו הראשונה בשורה ארוכה של עבודות לבימת האופרה. אחריה באה יצירת בלט חשובה, "הסערה, או אי רוחות הכשפים", (La Tempête, ou L'Ìle des Génies) (1834), למוזיקה מאת ז'אן שנייצהופר. פולין דיברניי וז'וזף מאזילייר רקדו את הנאהבים לאה ופרננדו, והבלרינה הווינאית הצעירה פאני אלסלר, שהייתה אז בראשית דרכה לתהילה, ביצעה את תפקיד הפיה אלסין. אלסלר הייתה לכוכב של ממש ביצירתו הבאה של קוראלי, "השד החיגר" (Le Diable Boiteau) (1836),[4] שם התפרסמה בביצוע "לה קאצ'וצ'ה", מחול ספרדי שאת הכוריאוגרפיה שלו ייתכן שיצרה בעצמה.
שיא הקריירה הכוריאוגרפית של קוראלי הגיע ב-1841, כשהבלט ז'יזל, או הוויליות הוצג לראשונה במהלך עונת הקיץ באופרה של פריז. הלברית, פרי עטו של תאופיל גוטייה יחד עם ז'יל-אנרי ורנואה דה סן-ז'ורז', צורפה למוזיקה של אדולף אדם; ז'יל פרו, שהיה מעוניין בבלט, שבת חסותו קרלוטה גריזי, תככב בו, היה זה שיצר את הקשר בין קוראלי לאדם.[5] בהצגת הבכורה רקדה גריזי מול לוסיאן פטיפה בתפקיד אלברכט, הנסיך שבגידתו מביאה לטירוף דעתה ולמותה של ז'יזל. את ה"פה דה דה (מחול השניים) של האיכרים" במערכה הראשונה, עם מוזיקה משולבת מאת יוהאן פרידריך פרנץ בורגמילר, ביצעו נתלי פיצג'יימס ואוגוסט מבילה, ואדל דומילאטר רקדה בתפקידה התובעני של מירתה, מלכת הוויליות, רוחות שוחרות נקם של נערות, שאהוביהן רימו ונטשו אותן.
גוטייה והמלחין בורגמילר שיתפו שוב פעולה עם קוראלי בבלט הבא שלו, "לה פרי" (1843), סיפור מסובך על פיה אוריינטלית, שצעיר מתאהב בה לאחר שראה אותה בחלום בהשראת אופיום. הכוריאוגרפיה של קוראלי, עם גריזי ופטיפה בתפקידים הראשיים, זכתה לשבחי העיתונות והקהל, והבלט נהנה מהצלחה רבתי. הבלט שלפני האחרון, "Eucharis" (1844), נחל כישלון, והבלט האחרון שלו,"Ozaï" (1847), בוצע רק עשר פעמים. קוראלי פרש ממשרתו באופרה של פריז בשנת 1854 ומת רק ארבע שנים אחר כך.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
