Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אק לאפיט (בצרפתית: Jacques Laffitte; 24 באוקטובר 1767 – 26 במאי 1844) היה בנקאי ופוליטיקאי צרפתי, שכיהן כראש הממשלה וכשר האוצר של צרפת בשנים 1830–1831 בתחילת שלטונו של המלך לואי פיליפ. קודם לכן עלה לאפיט מהר בהייררכיה הבנקאית עד שהתמנה לנגיד הבנק של צרפת (1814–1820). בימי הרסטורציה הבורבונית ובימי שלטונו של לואי פיליפ ("המונרכיה של יולי"), החל מ-1814 ועד יום מותו ב-1844, הוא היה חבר בפרלמנט מטעם המחנה הליברלי. הוא מילא תפקיד מפתח במהפכת יולי 1830 שהביאה את לואי פיליפ לכס המלכות במקום שארל העשירי הבלתי פופולרי. לאפיט נמנה עם מפתחי השיטות הבנקאות החדשות בשלבים המוקדמים של התיעוש בצרפת. בין 2 בנובמבר 1830 – 13 במרץ 1831 כמנהיג "מפלגת התנועה" היה לאפיט למשך 131 יום ראש ממשלה ושר האוצר. גישתו הרפורמיסטית לא מצאה חן בעיני המלך שציפה לנפילתו. בעזיבתו את ראשות הממשלה ואת משרד האוצר לטובת קזימיר פרייה ו"מפלגת הסדר", איבד לאפיט את אמון הציבור והתמוטט מבחינה כלכלית. הוא שיקם את עסקיו בשנת 1836 כשהקים את הבנק Caisse Générale du Commerce et de l'Industrie ("קס ז'נרל" - "הקופה הכללית של המסחר והתעשייה") שהיה סנונית ראשונה בין הבנקים להשקעות של צרפת במחצית השנייה של המאה ה-19, כדוגמת Crédit Mobilier (1852). הבנק Caisse Générale לא שרד את המשבר הכלכלי שנגרם על ידי מהפכות 1848 בצרפת.
 | |||||||
| לידה |
24 באוקטובר 1767 באיון, חבל הבסקים הצרפתי, ממלכת צרפת   | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
26 במאי 1844 (בגיל 76) פריז, המונרכיה של יולי  | ||||||
| מדינה |
צרפת | ||||||
| מקום קבורה |
| ||||||
| מפלגה |
דוקטרינרים 1830-1815 מפלגת התנועה 1844-1830 | ||||||
| |||||||
  | |||||||
ז'אק לאפיט נולד בשנת 1767 בבאיון בחבל הבסקים הצרפתי, מחוז הפירנאים האטלנטיים של היום, כאחד מעשרת ילדיהם של פייר לאפיט, אומן נגר, ושל אטיינט לבית רוז'ר. שורשי המשפחה היו במעמד החברתי-כלכלי הנמוך. אחרי לימודים בבית ספר יסודי, בגיל 12 עבד לאפיט כשוליה בבית המלאכה של אביו, אחר כך למשך שנתיים שימש כחניך אצל נוטריון בבאיון. בגיל 14 עבד כפקיד אצל סוחר בעיר.
בגיל 21, בשנת 1788, בערוב המהפכה הצרפתית הגיע לאפיט לפריז, עם מכתב המלצה ממעסיקו, על מנת להתקבל כמנהל חשבונות במשרדי הבנקאי השווייצרי ז'אן-פרדריק פרגו (Perregaux). בנק פרגו שירת לקוחות אמידים וניהל קשרים בינלאומיים ענפים. פרגו היה איש עסקים ממולח ששגשג בימי המהפכה. הוא הפך לבנקאי של הוועד לשלום הציבור ומאוחר יותר, לאחד מיועציו הפיננסיים של נפוליאון בונפרטה וב-1800 אחר ממייסדי הבנק של צרפת ויושב ראש מועצת המנהלים שלו. לאפיט הצטיין באופיו הפתוח, יכולת העבודה שלו, ופיקחותו, ועלה מהר בהיררכיית הבנק של פרגו. ב-1790 זכה כבר לשכר נאה של 3,000 פרנקים. מאוחר יותר התמנה לעוזר שופט בשכונת מון בלאן בפריז. היה ליד ימינו של פרגו וב-23 בפברואר 1806 הוענק לו מעמד של שותף לעסק. כשמצב בריאותו של פרגו הידרדר, ב-29 בדצמבר 1807 שינה הבנק את שמו ל-"פרגו, לאפיט ואחרים" ומאז פעל למשך עשר שנים בשם הזה. בנו של פרגו, אלפונס, ואחותו, היו שותפים לא פעילים (commanditaires) בעסק. כפי שציינה וירז'יני מונייה "לראשונה בתולדות הבנקים של צרפת, פקיד ירש במישרין את התפקיד מעסיקו"[1] אחרי מותו של פרגו ב-1808 לאפיט התקבל במקומו כאחד מ-15 חברי מועצת ה"עוצרים" של הבנק של צרפת. בשנים 1810–1811 עמד בראש לשכת המסחר של פריז וב-1813 התמנה לשופט בבית המשפט למסחר של סן, כיום בית המשפט למסחר של פריז. אחרי תבוסתו של נפוליאון ב-1814, המלך לואי השמונה עשר מינה את לאפיט לנגיד זמני של הבנק של צרפת. ב-1815, בדרך לגלות אחרי קרב וטרלו הפקיד נפוליאון בבנק של לאפיט 6 מיליון פרנק.
בתקופת הרסטורציה הבורבונית, "ז'אק לאפיט ושותפיו"[2] היה אחד הבנקים הפרטיים העשירים בפריז,[3][4] ונמנה עם כעשרים בנקים פרטיים של פריז הידועים כ"אוט בנק פריזיין" (הבנקאות הפריזאית הגבוהה)[5] הון הבנק עלה מ-2 מיליון ל-6 מיליון פרנק. מקורות ההון של בנקים אלה היו מוגבלים אבל הם התחברו בחתימה למלווים ממשלתיים חשובים ובמימון מיזמים פרטיים מבטיחים. בשנים 1817–1818 חבר לאפיט לבנקאי והתעשיין בנז'מן דלסר (Delessert), אוטנגר, ג'יימס דה רוטשילד ואחרים והתחרו עם בנקים זרים חזקים כמו "האחים ברינג" בלונדון ו"הופ ושותפיו" באמסטרדם על חתימת הלוואות השחרור הצרפתיות. מוקדם יותר, ב-1816 הקימו לאפיט ודלסר את ה"Compagnie Royale d'Assurances Maritimes' (החברה המלכותית לביטוחים ימיים) חברת ביטוח מניות חלוצה שהונה מנה 10 מיליון פרנס. לאפיט עמד בראשה, בעוד קזימיר וסיפיון פרייה נמנו עם מנהליה. ב-1818 יחד עם דלסר מילא לאפיט תפקיד מפתח בהקמת אחד מראשוני הבנקים הצרפתיים לחיסכון - Caisse d'Épargne et de Prévoyance de Paris. כל חברי מועצת המנהלים של הבנק של צרפת התמנו גם בהנהלת הבנק החדש. לאפיט הגיע לשיא כוחו הפיננסי ב-1818. הוא היה מספיק עשיר כדי שיוכל לרכוש את הארמון מזון במחוז איוולין, על יד פריז, שתוכנן ב-1650 על ידי פרנסואה מנסאר. לפני המהפכה, ארמון זה היה בבעלות הרוזן ארטואה, אחיו של המלך לואי השישה עשר. יכולתו לרכוש בניין יוקרתי כזה ולארח בו את נכבדי צרפת סימן עבור לאפיט, הבן של נגר, ניצחון אישי מובהק.[6] ב-1821–1822 היה לאפיט הרוח החיה שעמדה מאחורי "חברת ארבע התעלות" (Compagnie des Quatre Canaux) חברת מניות שגייסה הון של בנקאים גדולים על מנת לממן בניית פרויקטים של תעלות גדולות ביוזמת הממשלה. הקונסורטיום של לאפיט השיג מחצית מערך ההלוואות שהוענקו לממשלה. ארבעת מלווי הצמרת עבור חברת ארבע התעלות היו "ז'אק לאפיט והשותפים'" (11,736,000 פרנק), א. הנץ', בלאן והשותפים (11,736,000 פרנק), פילה-ויל והשותפים (10,976,000 פרנק) ואנדרה וקוטייה (7,870,000 פרנק). בקשתו של לאפיט להעלאת חלקו בהלוואות נדחתה על ידי השר הארכי-מלוכני, הרוזן ז'אן-אנטואן וילל.
ב-1825 תוכניותיו השאפתניות של לאפיט נתקלו שוב בכתף הקרה שהופנתה אליו על ידי ווילל שסירב לאשר את הקמתה של Société Commanditaire de l'Industrie, בנק השקעות פרטי שנועד לספק אשראי בנקאי לפיתוח תעשייתי בקנה מידה גדול ברחבי צרפת. החברה "קומנדיטר" בראשות לאפיט נועדה לגייס 100 מיליון פרנק ונהנתה מגיבוי התעשיינים הצרפתים, רבים מהם בעלי בנקים מובילים בפריז, בלונדון, ז'נבה ופרנקפורט. קזימיר פרייה ותעשיין הצמרת הידוע ויליאם טרנו היו אמורים לכהן כסגני יושבי ראש. החברה הייתה צריכה לסמל את "רוח ההתאגדות" - סיסמה נפוצה בזמנו בקרב הליברלים בתחום קידום הקדמה הכלכלית אבל עיתוי היוזמה היה שגוי מבחינה פוליטית. לאפיט היה אז מנהיג של האופוזיציה הליברלית מול ממשלו של שארל העשירי. כמו כן בעיני העוצרים השמרנים והנגידים של הבנק של צרפת המשפיע היו תוכניות אלה שאפתניות ונועזות מדי. לאפיט נאלץ להמתין ולנסות שוב את מזלו אחרי מהפכת יולי ב-1830.[7][8]
ההבטחה של רסטורציית המשטר המלוכני הפכה לבסוף לאכזבה גדולה, בלשון המעטה. בהתחלה ראה לאפיט באופן חיובי את שובם של הבורבונים. הוא סיפק גיבוי פיננסי ללואי השמונה עשר (1824-1814) והמשיך בשנים 1820-1814 לכהן כנגיד הבנק של צרפת. ב-1815 נבחר לבית הנבחרים ולאורך תקופת הרסטורציה המשיך להיבחר כחבר בו, פרט לשנים 1824–1827. בדומה לעמיתו חבר הפרלמנט והבנקאי קזימיר פייר פרייה, אימץ לאפיט עמדה ליברלית "שמאלית" ונאם בפרלמנט בעד המונרכיה החוקתית, חופש העיתונות, חופש היוזמה, התחרות במנהל הממשלתי, והשקיפות בניהול אוצר הממשלה. כאשר אחרי 1820 פנה משטר הבורבונים יותר ימינה ונעשה עוד יותר שמרני ואוטוריטרי, כנציג של האופוזיציה הביע לאפיט יותר בתקיפות את אי שביעות רצונו מהשלטון. יחד עם קזימיר פרייה הוביל לאפיט בבית הנבחרים התנגדות יותר נמרצת נגד ניהול מימונה של תוכנית בניית התעלות על ידי הרוזן וילל. אבל ב-1825 הוא איבד את אוהדיו כשהצביע בעד תוכניתו של וילל לפצות את האצילים על האדמות שהופקעו בעת המהפכה, הוא כבש אותם בחזרה כשבתו, אלבין לאפיט נישאה לנפוליאון-ז'וזף נה, בנו של המרשל מישל נה המנוח, שהוכרז בימי נפוליאון דוכס אלכינגן ו"נסיך מוסקבה".[9] המצב התחיל להידרדר במהירות אחרי עלייתו לשלטון של שארל העשירי ב-1824. מתוך פחד מפני האופוזיציה ההולכת וגדלה של הליברלים והרפובליקנים כלפי לממשלו, ב-1829 פעל המלך בצורה אומללה כשמינה כראש ממשלה את הנסיך ז'ול דה פוליניאק המלוכני הקיצוני. כשהאולטרה-מלוכנים הובסו בבחירות ב-1830, הוציא המלך את הצווים הידועים לשמצה מ-25 ביולי 1830, שביטלו את חופש העיתונות, פיזרו את בית הנבחרים ושינו את חוקי הבחירות לטובת האצולה בעלת האחוזות. התוצאה הייתה פריצת מהפכת יולי ב-1830. לאפיט נמנה עם התומכים המוקדמים והנחושים ביותר בהדחתם של שארל העשירי ושל שריו ובהקמת ממשלה חדשה תחת הנהגתו של הדוכס אורליאן, לואי-פיליפ, בנו של פיליפ אגליטה שתמך במהפכת 1789. ביתו של לאפיט בפריז היה למטה של "מפלגת התנועה" שתכננה העלאתו של לואי פיליפ לשלטון כ"מלך אזרח" בראשות מונרכיה חוקתית מסוג חדש. על רקע המרד העממי בפריז והתגברות המהומות בפרובינציה לואי פיליפ עלה לכס המלכות ומינה את לאפיט כראש ממשלה ושר האוצר (2 בנובמבר 13–1830 במרץ 1831). הסתבר שלאפיט היה מוכשר יותר כבנקאי ואיש עסקים מאשר כממליך מלכים או מנהיג פוליטי. ממשלתו, שהייתה קרועה בין הצורך לשמור על הסדר בצרפת והרצון לפייס את ההמון הפריזאי, כשלה בשתי המשימות גם יחד. בעיני הליברלים המתונים בבית הנבחרים כמו קזימיר פרייה ואף בעיני המלך עצמו, הקשר של לאפיט עם דמויות מהפכניות פופולריות כמו הגנרל לפאייט היו עלולים להדוף את צרפת לכיוון הקמת רפובליקה. פרייה הפסיק כל קשר עם ממשלת לאפיט. אחרי 131 ימי מהומות והססנות, נאלץ לאפיט להתפטר והממשלה החדשה הורכבה על ידי "מפלגת הסדר" של פרייה. לאפיט שמר על מושבו בבית הנבחרים אחרי 1831, אבל לעולם לא היה שוב שר או ראש ממשלה.
כניסתו של לאפיט לסבך הפוליטיקה הצרפתית ב-1830 עלתה לו ביוקר מבחינה כלכלית. המהפכה החמירה את מצבה של כלכלת המדינה שכבר הייתה פגועה. לאפיט ושותפיו נחלו הפסדים בשווי של 13 מיליון פרנק ונכנסו בינואר 1831 לחידלון. כדי לעזור בכיסוי ההפסדים דן לאפיט עם נגיד הבנק של צרפת במלווה בנקאי ללא תקדים בשווי 7 מיליון פרנק. הוא מכר את ביתו ברחוב ד'ארטואה בפריז (כיום רחוב לאפיט) ואת אוסף האמנות שלו. עוד יותר משמעותית הייתה מכירת יערות משפחתו בברטיי למלך לואי פיליפ תמורת 6 מיליון פרנק. המלך עזר לו מאוד אבל כשהודיע על העסקה בפומבי, פגע בו גם בזירה הפוליטית וגם במישור העסקי. לאפיט הצליח לשמור לעצמו את הטירה במזון. עם זאת נאלץ לחלק את שטחי הגנים למגרשים שנועדו לבניית וילות למכירה עבור עשירי פריז. היוזמה הזאת הפכה לניסוי יצירתי בפיתוח הנדל"ן בפרברי העיר, כפי שתואר בחוברת מאת דה רובייר, בכותרת " Histoire et description pittoresque de Maisons-Laffitte (1838) (היסטוריה ותיאור ציורי של מזון-לאפיט") לאפיט ואחיו, ז'אן-בטיסט, הקימו קו תחבורה של 15 ק"מ שחיבר בין פריז למזון. אחיינו, שארל לאפיט וחתנו, הנסיך של מוסקבה, הוסיפו מסלול מרוץ סוסים, הראשון בסוגו בצרפת. [2]
עד 1836–1837 שיקם לאפיט את עסקיו דיו כדי לחדש את תוכניתו להקמת "חברה קומדניטר". ב-15 ביולי 1837 הקים את Caisse Générale du Commerce et de l'Industrie" ("הקופה הכללית למסחר ולתעשייה"). הון החברה נקבע ל-55 מיליון פרנק. הבנק של צרפת קבע כפה עליה כמה מגבלות מכעיסות - כולל האיסור להשתמש במילה "בנק", אולם פרוצדורת האישור התקדמה בצורה תקינה. שותפיו העיקריים של לאפיט היו אחיו מרטן לאפיט ותעשיין הסוכר פרנסואה לבודי (1863-1799) היסטוריונים ממשיכים לדון בשאלה אם חברה זו הייתה אב טיפוס לבנקים העסקיים הגדולים שפעלו בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-19. .[10] נראה שלאפיט עצמו הבין ש"ה-Caisse Générale לא תגשים את חלומו על בנק עסקי אמיתי. הוא כתב בזיכרונותיו: אף פעם לא הייתי מסוגל להקים מוסד אשראי גדול כפי שרציתי. בניתי לפחות מוסד בנקאי גדול שהועיל למסחר ולמשפחתי לזמן ממושך. זהו הישג כביר מספיק עבור בן 70. אף על פי שאחרים אחריי הצליחו להקים מוסדות אשראי גדולים, לי תישאר הגאווה על כף שניסיתי.[11]
לו היה חי יותר, היה מוביל לאפיט בהתלהבות, את ה-Caisse Générale" לעסק המאתגר של מימון בניית מסילות הברזל בצרפת. בונן ציין שעד 1843 כבר התקרבה החברה לכך באמצעות הלוואה של 10 מיליון פרנק למיזם בניית מסילות ברזל עבור Compagnie du Nord. אחיינו של לאפיט, שארל, היה מעורב בהשקעה. .[12] שארל לאפיט הפך לבנקאי בפריז בימי המונרכיה של יולי. הוא נודע בתפקידו בקידום מסילת הברזל פריז-רואן (1847-1841). ב-1844 ז'אק לאפיט חלה קשות במחלת ראות ונפטר באופן פתאומי בפריז בגיל 77. ה"Caisse Generale" המשיכה לפעול מספר שנים תחת ניהול הבנקאי אלכנסנדר גויואן (Goüin) (1872 - 1792), אבל לא שרדה את מהפכת 1848. מכיוון שלדעתו של גויואן, (שכתב ספר אוטוביוגרפיה בלתי גמור) בימי המשבר הפיננסי ב-1847–1848 לא יכלה להתנהל באופן אדוקוואטי עם ההשקעות לטווח ארוך ואף עם ההלוואות המסחריות לטווח קצר[13] אחרי ינואר 1845 שם החברה היה A. Goüin et Cie או Caisse Goüin. היא נפלה במשבר הכלכלי בשנים 1847–1848.
משנת 1801 היה לאפיט נשוי למרין-פרנסואז לאיט (Laeut) (1849-1783), בת של סוחר וחובל מלה אוור. לזוג נולדה ילד יחיד - בת - אלבין-אטיינט מרגריט לאפיט (1881-1805) שהתחתנה עם בנו של המרשל נה, נפוליאון - ז'וזף נה. אחד מאחיו של לאפיט, מרטן לאפיטע היה לימים איש עסקים ופוליטיקאי, וחבר בפרלמנט. שאחד האחיינים, שארל לאפיט, בנו של האח ז'אן בטיסט לאפיט, בלט גם הוא בתחום הבנקאות.
היישוב מזון במחוז איוולין יחד עם הארמון מזון שנבנה בו ב-1650 ונמצא החל מ-1818 בבעלותו של לאפיט נקראו על ידו "מזון-לאפיט" ושמרו שמם זה עד היום.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
