וילאייט

וילאייט (בטורקית: Vilayet, המקור מערבית ولاية – "וילאיה"^[1]) הייתה, החל משנת 1864, היחידה המנהלית הגדולה ביותר באימפריה העות'מאנית שהחליפה את האיילט, כחלק מרפורמת הטנזימאט.

חלוקה ומנהל

הווילאייטים הוקמו מכוח "חוק הווילאייטים" שנחקק ב-1864, כחלק מיוזמת הטנזימאט. יוזם החוק היה הווזיר הגדול פואד פאשה, שנעזר במידהט פאשה שיישם את חידושי הטנזימאט באיילט של ניש (Niş, כיום בסרביה). החוק הגדיר את המבנה ההיררכי וחלוקת הסמכויות. החלוקה של הווילאיט ליחידות משנה הייתה דומה לחלוקה של האיילט: הווילאייט התחלק למספר סנג'קים (Sancak) שעליהם משלו המותצרפים (Mutasarrıf). כל סנג'ק התחלק לכמה יחידות המכונות קאזה (Kaza) שנוהלו בידי קאימקאם, שכללו עיר והכפרים שסבבו אותה, הקאזה התחלקה לנאהיות (Nahiye) בניהול מודיר (Müdür), ואלו התחלקו לקריות (Karye) בראשות מוכתרים. בכל אחת מרמות המנהל הוקמו מועצות נבחרות, כאשר המועצה הכללית של הווילאייט (Meclis-i Umumi-i Vilayet) הורכבה משני נציגים מוסלמיים ושני נציגים שאינם מוסלמים שכל אחד מהם היה מאחד מהסנג'קים של הווילאייט. המועצה דנה בנושאים הקשורים לעבודות ציבוריות (גשרים וכבישים), גביית מיסים, שיפור החקלאות והמסחר ובקשות ספציפיות של הסנג'קים. ההחלטות שהתקבלו במועצה הועברו לאישור באיסטנבול ושם הוחלט לאשרן, לדחותן או לערוך בהם שינויים.

בראש הווילאייט, כמו בראש האיילט שקדם לו, הועמד ואלי, אבל סמכויותיו הורחבו והוא נדרש לפקח על מכלול הנושאים החברתיים, הכלכליים, הביטחוניים והפוליטיים של הווילאייט ועל ביצוע הוראות שקיבל מהמרכז. הוואלי שלט ישירות על מושלי הסנג'קים, המוטסריפים, והיה אחראי על החינוך והעבודות הציבוריות בווילאייט. הוא קבע מתי תתכנס המועצה הכללית של הווילאייט, ומתי יתכנסו המועצות המקומיות המסונפות לסנג'קים, קיבל את החלטותיהם דרך המוטסריף ויישם את אלו שבתחום שיפוטו. הוואלי פיקח על גביית המיסים בווילאייט, אך לא היה יכול לעשות שימוש בכספים מבלי אישור מהשער הנשגב.

בצמוד לוואלי פעלו בווילאייט מחלקות מקבילות למבנה הבירוקרטי שהוקם באיסטנבול. בראשם עמדו רואה החשבון של הווילאייט, האחראי על מדיניות החוץ, מנהל העבודות הציבוריות, האחראי על חקלאות ומסחר ושופט חוקר. כל אלו מונו ישירות באיסטנבול והיו כפופים ישירות לממונים עליהם בבירה. על התיאום בין המחלקות הייתה אחראית המועצה המנהלית (İdare Meclisi) של הווילאייט שבה היו חברים: הוואלי, ראשי המחלקות ושישה נציגים נבחרים מקרב תושבי הווילאייט, שלושה מוסלמיים ושלושה שאינם מוסלמים. עם זאת, היו לפעילות המועצה שני סייגים. האחריות המוחלטת על ענייני הביטחון והסדר הציבורי הייתה בידי של הוואלי, ולמועצה אסור היה להתערב בעניינים משפטיים. מעבר ליישום של הפרדת רשויות (מושג שיוזמי הטנזימאט הכירו מהתרבות המערבית). היה בכך רצון להרגיע את חששותיהם של העולמא (חכמי הדת המוסלמיים) מתהליך החילון המתגבר של האימפריה העות'מאנית.

בכל וילאייט היו שלושה סוגים של בתי משפט. בית המשפט המוסלמי שפסק על פי השריעה שבראשו עמד קאדי, בית המשפט הפלילי שבראשו עמדו שלושה שופטים מוסלמים ושלושה שאינם מוסלמים בניהולו של השופט החוקר, ובית משפט מסחרי שפסק על פי חוקי המסחר. מעל לשלושת בתי משפט אלו פעל בית הדין לערעורים שבו היו חברים שלושה שופטים מוסלמים ושלושה שאינם מוסלמים בניהולו של השופט החוקר. לבתי משפט אלו הופנו מקרים מבתי המשפט המקבילים שפעלו ברמת הסנג'קים.

יישום

מכיוון שמבנה חדש זה דרש השקעות כספיות ניכרות, ומכיוון שנדרשה גם הכשרה של אנשי מנהל הוחלט ליישמו בהדרגה. לשם כך נבחרו ארבעה וילאייטים כמודל: וילאייט הדנובה (Tuna vilayeti), איחוד של שלושה איילטים: איילט סיליסטרה (שמרכזה בסיליסטרה, כיום בבולגריה), איילט וידין (שמרכזה בווידין שבבולגריה) ואיילט ניש (שמרכזה בניש שבסרביה); וילאייט ארזורום; וילאייט חלב; ווילאייט בוסניה. מידהט פאשה הוצב בראש וילאייט הדנובה. ב-1865 כבר היו ארבעת הוילאייטים מאורגנים ופעילים, ולכן נוספו אליהם שנה אחר כך הווילאייטים של סוריה (הקרויה גם וילאייט דמשק וכללה שטחים גם בארץ ישראל), טריפוליטניה שבלוב ואדירנה שבאסיה הקטנה, ב-1867 נוספו עוד 13 וילאייטים, ובשנת 1871 יצא קובץ חוקים מתוקן שבו צומצמו האזורים המנהליים וניתנה סמכות נוספת לוואלי. התהליך הסתיים ב-1876, כאשר הוקמו כל עשרים ושבעה הוילאייטים המתוכננים, למעט חצי האי ערב והמחוזות האוטונומיים בפועל כמו מצרים. יוצא דופן נוסף היה הסנג'ק של ירושלים שהורחב וכלל את עזה והיה כפוף ישירות לממשל המרכזי ולא לווילאייט סוריה (או וילאייט דמשק) כפי שהיה הדבר בתקופת האיילטים. חוק הווילאייטים של 1864 היה תקף עד 1913 שאז הוחלף בחוק וילאייטים חדש הממשיך לשמש גם כיום כבסיס לשיטת החלוקה למחוזות של טורקיה המודרנית.

חוקרים חלוקים בדעתם לגבי הצלחת התהליך. יש הטוענים כי למרות הביקורת על שיטת הממשל החדשה, למשל שהגידול בביורוקרטיה הקשה על חיי התושבים והממשל, הרי שבסופו של דבר יותר מיסים הגיעו לקופת האוצר המרכזי, הביטחון הפנימי השתפר, ובתי המשפט הגנו טוב יותר מבעבר על הנתינים בפני התעמרות של המושלים המקומיים.^[2] לעומתם יש הטוענים כי שיטת הממשל החדשה, במסגרתה מונו כל אנשי הממשל מרמת הקאזה ומעלה על ידי השלטון המרכזי, הביאה להגברת השחיתות והנפוטיזם.^[3]

הווילאייטים של האימפריה העות'מאנית

מפת חלוקת האימפריה העות'מאנית לווילאטיים בשנת 1900

אזור	שם	בטורקית	הערות	1861	1885	1914	1918
אירופה	וילאייט בוסניה	Bosna	בוסניה
אירופה	וילאייט כרתים	Girit	כרתים
אירופה	וילאייט הדנובה	Tuna	כיום צפון בולגריה
אירופה	רומליה המזרחית		אוטונומית, דרום בולגריה
אירופה	וילאייט אדירנה	Edirne	החלק האירופי של טורקיה שמרכזו אדירנה
אירופה	וילאייט הרצגובינה	Hersek	הרצגובינה
אירופה	וילאייט יואנינה	Yanya	סביב יואנינה בצפון יוון
אירופה	וילאייט קוסובו	Kosova	קוסובו
אירופה	וילאייט מונסטיר	Manastır	מקדוניה וחלק מאלבניה, המרכז בביטולה (המכונה גם מונסטיר)
אירופה	וילאייט סלוניקי	Selanik	צפון יוון, המרכז בסלוניקי
אירופה	וילאייט שקודרה	İşkodra	אלבניה, המרכז בשקודרה
אירופה	וילאייט ארכיפלג הים האגאי	Cezayir-i Bahr-i Sefid - Akdeniz Adaları	מלבד איי יוון הייתה גם קפריסין כלולה בווילאייט
אפריקה	וילאייט טריפוליטניה	[Trablusu-Garb [Trablusgarp	לוב, המרכז טריפולי
אפריקה	איילט תוניס	Tunus	איילט אוטונומי שנשלט על ידי ביי שתוארו עבר בירושה (Tunus Eyaleti)
מערב	וילאייט הדרדנלים		עצמאי
מערב	איסטנבול		סנג'ק Uskudar
אסיה הקטנה	איזמיט		מוטסריפליק עצמאי
אסיה הקטנה	וילאייט אידין		המרכז באיזמיר, הסנג'קים Manisa, İzmir, Aydın, Denizli, ו-Mentese
אסיה הקטנה	וילאייט הודבנדיגר		המרכז בבורסה, הסנג'קים Balıkesir, Bursa, Erdogrul, Kütahya, ו-Afyon
אסיה הקטנה	וילאייט קוניה		המרכז בקוניה, הסנג'קים Burdur, Hamid abad, Atalya, Konya, ו-Nigde
אסיה הקטנה	וילאייט קסטמונו		הסנג'קים Bolu, Çankırı, Kastamonu, ו-Sinop
אסיה הקטנה	וילאייט אנקרה		המרכז באנקרה, הסנג'קים Ankara, Kırşehir, Yozgat, ו-Kayseri
אסיה הקטנה	וילאייט אדנה		המרכז באדנה, הסנג'קים Icel, Adana, Kozan, ו-Osmaniye
אסיה הקטנה	וילאייט סיוואס		המרכז בסיוואס, הסנג'קים Sivas, Tokat, Amasya, ו-Şebinkarahisar
אסיה הקטנה	וילאייט טרבזון		המרכז בטרבזון, הסנג'קים Samsun, Trabzon, Gümüşhane, ו-Lazistan
אסיה הקטנה	וילאייט ארזורום		המרכז בארזורום
אסיה הקטנה	וילאייט ביטליס		הסנג'קים Muş, Genç, ו-Siirt
אסיה הקטנה	וילאייט ואן		הסנג'קים Van, ו-Hakkari
אסיה הקטנה	וילאייט דיארבקיר		המרכז בדיארבקיר
אסיה הקטנה	וילאייט ממוראטולאזיז	Mamuretülaziz
אסיה	וילאייט חג'אז	Hicaz	כיום ערב הסעודית
אסיה	וילאייט מוסול		(מ-1879) הסנג'קים של מוסול, כירכוכ וסולימאניה, כיום בעיראק
אסיה	וילאייט בגדאד	[Bağdad [Bağdat	כיום בעיראק
אסיה	וילאייט בצרה	Basra	כיום בעיראק
אסיה	וילאייט חלב	[Haleb [Halep	כיום בסוריה
אסיה	וילאייט דיר א-זור	Deyr-i Zor	כיום בסוריה
אסיה	וילאייט ביירות	Beyrut	מלבד לבנון גם צפון ארץ ישראל
אסיה	וילאייט סוריה	Şam	הייתה ידועה גם כווילאייט דמשק
אסיה	וילאייט תימן	Yemen	אחת משתי הישויות הקודמות לממלכת תימן התקיימה בשנים 1872–1918

לקריאה נוספת

• Stanford Jay Shaw, Ezel Kural Shaw, History of the Ottoman Empire and modern Turkey Vol II, Cambridge University Press, 1977, ISBN 0521291666, Pages 88-91

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וילאייט בוויקישיתוף

• חוק הוילאיתים באתר עוסמאניפדיה של אוניברסיטת תל אביב

הערות שוליים

1. הערה לשונית: השם וילאייט נוצר בתקופה שבה השפה הטורקית נכתבה באמצעות גרסה של האלפבית הערבי. בתקופה זו נכתב השם בטורקית בצורה ولايت, והתעתיק שלו לעברית הוא וילאית או וילאיית. בשנת 1928 נערכה רפורמה בשפה הטורקית, ומאז היא נכתבת באלפבית טורקי המבוסס על האלפבית הלטיני. באלפבית זה נכתב השם בצורה Vilayet והתעתיק שלו לעברית הוא וילאייט.
2. History of the Ottoman Empire and modern Turkey עמ' 91
3. חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, חטיבה ג' עמ' 52