ממלכת תימן

הממלכה המותוואכלית של תימן (בערבית: المملكة المتوكلية اليمنية, בתעתיק מדויק: אלממלכה אלמתוכליה אלימניה), ונקראה גם בפשטות ממלכת תימן, הייתה ממלכה אשר התקיימה בצפון תימן בשנים 1918–1962. עיר הבירה הייתה צנעא עד 1948, ולאחר מכן תעז. בשנים 1962–1970 ניטשה בממלכה מלחמת האזרחים של צפון תימן, שבסופה בוטלה המלוכה והמדינה הפכה לרפובליקה הערבית התימנית. ממלכת תימן הצטרפה לאו"ם ב-30 בספטמבר 1947.

הממלכה המותוואכלית של תימן
المملكة المتوكلية اليمنية

דגל סמל
ממשל
משטר	מונרכיה
ראש המדינה	מלך הממלכה המותווכלית של תימן
מלך הממלכה המותווכלית של תימן	יחיא חמיד א-דין
שפה נפוצה	ערבית תימנית
עיר בירה	צנעא (1918–1948) תעז (1948–1962)
גאוגרפיה
יבשת	חצי האי ערב, אסיה
העיר הגדולה ביותר	צנעא
היסטוריה
הקמה	תבוסת האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה
תאריך	30 באוקטובר 1918
פירוק	מלחמת האזרחים של צפון תימן (1962–1970)
תאריך	1 בדצמבר 1970
ישות קודמת	האימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית
ישות יורשת	צפון תימן הרפובליקה הערבית התימנית
שטח בעבר	195,000 קמ"ר (נכון ל־1962)
כלכלה
מטבע	ריאל צפון תימני

רקע

לאחר עשרות שנים של שלטון לא יציב בתימן, השתלטו העות'מאנים על הארץ בשנים 1546–1635. חיסול הכוח של השושלות המקומיות השונות בתימן יצר חלל ריק, שנתמלא מיד על ידי האימאמים הזיידים שהיו דחוקים מאות שנים בצפון תימן. וכך, תחת שלטונו של האימאם אלמתוכל יחיא שרף אלדין, שבירתו הייתה חג'ה, הם הרחיבו שליטתם בכיוון דרום ולחצו על השליטים הזרים (העות'מאנים) שבירתם צנעא. בסופו של דבר כבשו הזיידים בראשות האימאם קאסם את צנעא מידי העות'מאנים ב-1629, וב-1635 הם יצאו מתימן לגמרי. בתחילת המאה ה-18 יציבות השלטון הזיידי החלה להתערער. חבלים רבים התנתקו עקב מרידות מושלים מקומיים שרצו יתר עצמאות. הדבר הביא לירידה בהכנסות ממסים וכתוצאה מכך האימאם בצנעא לא יכול היה לשלם מענקים שנתיים לשבטי הצפון כדי לקבל תמיכתם. שבטים הללו "פיצו" את עצמם באמצעות פשיטות על צנעא הבירה ולקחת תמלוגים באמצעות ביזה.

בשנת 1849 כבשה האימפריה העות'מאנית את אזור החוף, כדי להפעיל לחץ על האימאם הזיידי לחתום על הסכם הכרה בשלטון העות'מאנית, ולאפשר לכוח עות'מאני להיות מוצב בצנעא. עם זאת, העות'מאנים היו איטיים כדי להשתלט על תימן, ולא הצליחו לחסל את כל ההתנגדות המקומית הזיידית. בשנת 1913, זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה, האימפריה העות'מאנית נאלצה לוותר על שליטתה בתימן.

היסטוריה

ב-30 באוקטובר 1918, בעקבות קריסתה של האימפריה העות'מאנית, האימאם יחיא מוחמד מהשושלת הקאסימית הכריז בצפון תימן על מדינה ריבונית עצמאית. בשנת 1926 יחיא הכריז על הקמת ממלכת תימן, בנוסף להיותו המלך, היה יחיא גם המנהיג הרוחני, וזכה להכרה דיפלומטית במדינה, כגון עם ממלכת איטליה, שעמה חתם על האמנה האיטלו-תימנית בשנת 1926.

בשנת 1920 יחיא הרחיב את כוחו צפונה לעבר טייהמה ומחוז עסיר, אולם הוא התנגש עם עליית השפעתו של מלך ממלכת נג'ד וחג'אז, עבדול עזיז אבן סעוד מבית סעוד. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, כוחות סעודיה כבשו הרבה של אלה רווחים לפני נסיגה של חלק מן האזור, כולל את דרום תהמה והעיר אל-חודיידה. הגבול עם ערב הסעודית התקבל ב-20 במאי 1934 בהסכם טאיף, לאחר מלחמת סעודיה-תימן שהסתיימה ב-1934. אי-הכרה של יחיא בגבול הדרומי עם הפרוטקטורט של עדן הבריטית (מאוחר יותר דרום תימן), גרמה מדי פעם עימותים עם הבריטים.

בשנת 1932 ממשלות תימן ובית המלוכה העיראקי חתמו על הסכם שהוביל את ההכשרה של קציני צבא תימנים בעיראק. מאוחר יותר, כמה מהם מילאו תפקיד מפתח מלחמת האזרחים של צפון תימן.^[1]

ממלכת תימן הפכה לחברה מייסדת של הליגה הערבית בשנת 1945, וב-30 בספטמבר 1947 הצטרפה הממלכה לאו"ם. במהלך מלחמת העצמאות שלחה הממלכה חיל משלוח קטן לסייע לפלסטינים.^[2]

האימאם יחיא נרצח במהלך הפיכה צבאית בשנת 1948, אך בסופו של דבר הצליח בנו, האימאם אחמד בן יחיא, לחזור ולתפוס את השלטון. שלטונו התבטא בהתפתחות גוברת, בפתיחות ובחיכוך מחודש עם בריטניה על הנוכחות הבריטית בדרום, שעמדה בדרכו להגשמת שאיפותיו להקמת תימן הגדולה. הוא העניק יותר חשיבות לקידמה מאשר אביו, והיה פתוח יותר למגעים זרים. אף על פי כן, משטרו, בדומה לאביו, היה אוטוקרטי וחצי-ביניימי. אפילו הצעדים הפשוטים ביותר במדינה נזקקו לאישורו האישי.

במרץ 1955, נערכה הפיכה בממלכה על ידי חבורת קצינים ושניים מאחיו של אחמד, אך אחמד התגבר עליה במהרה. אחמד עמד בלחצים גוברים, שנתמכו על ידי מטרות הלאומיות הערבית של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ובאפריל 1956 הוא חתם על הסכם הגנה הדדי עם מצרים. בשנת 1958 הצטרפה תימן לרפובליקה הערבית המאוחדת (פדרציה של מצרים וסוריה), אך הקונפדרציה הזאת פוזרה מיד לאחר עזיבתה של סוריה את האיחוד בספטמבר 1961, והיחסים בין מצרים לתימן התדרדרו.

האימאם אחמד מת בספטמבר 1962, והוא הוחלף על ידי בנו, נסיך הכתר מוחמד אל-בדר, אולם שלטונו היה קצר. זמן קצר לאחר הכתרתו בוצעה הפיכה, על ידי מהפכנים רפובליקנים בהובלת הצבא בפיקודו של עבדאללה אל סלאל, ותימן הוכרזה רפובליקה בראשות עבדאללה אל סלאל שהפך לנשיאה. האימאם נמלט לגבול עם סעודיה, שם גייס תמיכה משבטים שיעיים צפוניים במטרה לתפוס בחזרה את השלטון, והעימות התדרדר תוך זמן קצר למלחמה כוללת.

הצד המלוכני קיבל תמיכה צבאית מירדן ומערב הסעודית, כאשר בריטניה (בעזרת ישראל, במסגרת "מבצע רוטב") העניקה סיוע חשאי. הצד הרפובליקני נהנה מתמיכת מצרים, כאשר ברית המועצות סיפקה מטוסי קרב. בלחימה היו מעורבים לוחמים בלתי סדירים לצד כוחות צבא קונבנציונליים, ונשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר תמך ברפובליקנים עם חיל משלוח של כ-70,000 חיילים וכלי נשק. על אף מספר מבצעיים צבאיים וועידות שלום נקלעה המלחמה למבוי סתום עד אמצע שנות ה-60.

אחרי מלחמת ששת הימים התקשה נאצר להמשיך ולקיים מעורבות צבאית בצפון תימן והחל להוציא ממנה את כוחותיו. הדחתו המפתיעה של סלאל ב-5 בנובמבר 1967 בידי פלג מבין אנשיו, שנתמכו בשבטים רפובליקנים, הביא לשינוי מוקדי הכוח בבירה צנעא, בעוד המלוכנים קרבים אליה מצפון. הממשלה הרפובליקנית החדשה הונהגה על ידי עבדול רחמן אל-אריאני, אחמד נומן ומוחמד עלי עות'מאן, אשר התפטרו ממשרתם או נמלטו מהארץ בתוך זמן קצר, והותירו את הבירה במצב של אנרכיה, תחת הנהגתו של ראש הממשלה, חסן אמרי. המצור על צנעא ב-1967 היווה את נקודת המפנה של המלחמה, לאחר שראש הממשלה הצליח לשמור על השליטה בבירה, והמלוכנים הסירו את המצור בפברואר 1968. עימותים צבאיים נמשכו במקביל לקיום שיחות שלום, עד 1970, כאשר הכירה סעודיה ברפובליקה, והפסקת אש נכנסה לתוקף.

דגלים

• 
  דגל ממלכת תימן (1918–1923)
• 
  דגל ממלכת תימן (1927–1962)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממלכת תימן בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. Robert D. Burrowes: Historical Dictionary of Yemen, Lanham, Maryland: Scarecrow Press 2000, p. 190
2. Morris, Benny 2008 ,1948: The First Arab-Israeli War, Yale University Press, p.205, New Haven