ווטיפקירכה

ווטיפקירכה
Votivkirche
מידע כללי
סוג	כנסייה
כתובת	רובע אלזרגרונד
מיקום	וינה
מדינה	אוסטריה
זרם	נצרות קתולית
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	1856–1879 (כ־23 שנים)
תאריך פתיחה רשמי	1853
סגנון אדריכלי	התחייה הגותית
מידות
גובה	99 מטר
קואורדינטות	48°12′56″N 16°21′33″E
	www.votivkirche.at
	(למפת וינה רגילה) ווטיפקירכה

ווטיפקירכה (נהגה: "פוטיפקירכה"; Votivkirche, מגרמנית ולטינית בתרגום חופשי "כנסיית ההודיה לאלוהים") היא כנסייה נאו-גותית בווינה שבאוסטריה. כנסייה זו היא אחד המבנים הנאו-גותיים החשובים בעולם.

עובדות מהירות מידע כללי, סוג ...

סגירה

הכנסייה ממוקמת ברינגשטראסה (השדרות הטבעתיות המפורסמות) של וינה ברובע אלזרגרונד, בקרבת אוניברסיטת וינה, בסמוך לשער הסקוטים (Schottentor). למקום שבו הוחלט להקים את הכנסייה ולסיבה להקמתה יש היסטוריה בלתי רגילה עקב ניסיון התנקשות בקיסר פרנץ יוזף בידי הלאומן ההונגרי יאנוש ליבני (János Libényi). הקיסר טייל על באסטיון עירוני ביחד עם אחד מקציניו, הרוזן מקסימיליאן קארל למוראל או'דונל פון טירקונל (Maximilian Karl Lamoral O'Donnell von Tyrconnell), כאשר ליבני קרב אליו לפתע ונעץ סכין בצווארו. פרנץ יוזף נהג כמעט תמיד ללבוש מדים שהיו בעלי צווארון עבה וגבוה. מסתבר שצווארון זה היה עשוי מחומר חזק דיו כדי למנוע מהסכין לחתוך עמוק, ובכך הציל את חייו. או'דונל הגיב מהר ונטרל את ליבני בחרבו (התקפה על הקיסר, בגרמנית). או'דונל, שהיה עד אז רוזן רק בזכות מוצאו האציל האירי, מונה אחרי המאורע לרוזן של האימפריה ההאבסבורגית והוענק לו צלב המפקדים של המסדר המלכותי של לאופולד, ושלט האצולה של או'דונל הוגדל ושודרג בתחיליות ובמגן של הדוכסות של בית אוסטריה, וכן בעיט הדו-ראשי של האימפריה. שלטים אלה עיטרו את האכסדרה בבית מס' 2 בכיכר מיראבל (Mirabellplatz) בזלצבורג, שם בנה או'דונל את ביתו לאחר האירוע. עד נוסף לאירוע היה הקצב יוזף אטנרייך (Joseph Ettenreich) שאף הוא היה מעורב בהשתלטות על המתנקש. לאות תודה על מעשיו הוענק לו תואר אצולה. ליבני הועמד למשפט והוצא להורג ברובע זימרינג.

אחרי ההתנקשות הכושלת ב-18 בפברואר 1853 קרא אחיו של פרנץ יוזף, מקסימיליאן יוזף (לימים קיסר מקסיקו) לתושבי וינה לתרום להקמת כנסייה חדשה באתר שבו בוצע ניסיון ההתנקשות. הכנסייה תוכננה כסוג של מתנת הודיה לאל (Votiv), בתודה על הצלתו הניסית כביכול של פרנץ יוזף. הכנסייה יועדה להיות "מונומנט של פטריוטיות ומסירותו של העם לבית המלוכה הקיסרי".

על תכנון הכנסייה התנהל מכרז באפריל 1854, והוגשו 75 הצעות מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, גרמניה, אנגליה וצרפת. תוכניות מקוריות כללו הקמת קמפוס בסגנון אוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת קיימברידג'. תוכנית נוספת הייתה בניית קתדרלה לכל עמי האימפריה. בגלל עלויות גבוהות ושינוי במצב הפוליטי, קוצצה תוכנית זו. חבר השופטים בחר לבסוף בהצעה של היינריך פון פרסטל (Heinrich von Ferstel, 1828-1883), שהיה אז בן 26. הוא בחר לבנות את הקתדרלה בסגנון נאו-גותי, תוך התייחסות ישירה לסגנון הגותי הצרפתי המאוחר. בגלל תפישה זו, טועים רבים וחושבים את כנסיית ווטיפקירכה לכנסייה גותית מקורית. אלא שהווטיפקירכה לא הייתה חיקוי מתרפס של קתדרלות גותיות צרפתיות אלא כללה גם רעיונות מקוריים וחדשניים. היא נבנתה בידי אדריכל בודד, שהשגיח על הבנייה, ולא במשך מספר דורות כמקובל בקתדרלות של ימי הביניים.

הבנייה החלה ב-1856 והכנסייה נחנכה כעבור 23 שנה, ב-24 באפריל 1879. בתאריך זה חלה חתונת הכסף של הזוג המלכותי. הכנסייה לא שוכנת ישירות על הרינגשטראסה אלא לצד כיכר רחבה, שנקראה לימים פארק זיגמונד פרויד, המונחת לפניה. הווטיפקירכה עשויה מאבן חול לבנה, בדומה לקתדרלת סטפנוס הקדוש (השטפנסדום) שבמרכז הרובע הראשון, ולכן הייתה צריכה לעבור שיפוצים תמידיים כדי להגן עליה מזיהום האוויר וגשם חומצי שליכלכו ושחקו את האבן הרכה.

הכנסייה היא אחד המבנים הראשונים שנבנו ברינגשטראסה. מאחר שחומות העיר עמדו עדיין על תלן ולכן לא הייתה לכנסייה קהילת מתפללים טבעית. באותו זמן היא יועדה לשמש כנסייה עבור חיל המצב ושימשה מקום תפילה ופולחן עבור החיילים הרבים שבאו לווינה במסגרת מהפכת 1848.

הכנסייה עברה שיפוצים נרחבים לאחר שניזוקה קשות במלחמת העולם השנייה.

מאחר שגם כנסיית ווטיפקירכה וגם השטפנסדום בנויות בסגנון גותי מתבלבלים תיירים רבים וחושבים שהווטיפקירכה היא השטפנסדום, אף שנבנו בהפרש זמנים של כשבע מאות שנה.

כנסייה זו זכתה לחיקויים בגדכטניסקירכה (כנסיית הזיכרון) בשפייר, גרמניה ובכנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים באוסטנדה, בלגיה.

בעשור השני של המאה ה-21 החזית המערבית של הכנסייה עברה טיפולי שימור ושיחזור, וחלקים ממנה מכוסים בפיגומים ועליהם מסך בד. עבודות ניקוי מבוצעות גם על החלק החיצוני של האפסיס. ב-2023 הוסרו הפיגומים ומסכי הבד והחזית המשופצת נפתחה לקהל הרחב.

לווטיפקירכה יש את הצורה הטיפוסית של קתדרלה גותית אידיאלית:

חזית מערבית עם שני מגדלים המסתיימים בצריחים מחודדים בסגנון תחרה גרמני
שלושה שערים מפוסלים עם ארכיוולטים וגמלונים. השער המרכזי רחב פי 2 מהשערים הצדיים.
גלריית פסלים מעל קומת השערים.
חלון רוזטה מעוטר בגמלון הגדול של הספינה הראשית.
מגדלי פעמונים וצריח מצלב (מסוג פלש).
תמיכות ובפרט תמיכות דואות המעוטרות בצריחונים וגרגוילים.

הוא מורכב מספינה ראשית בת 3 אגפים, הנחצה בידי בית רוחב בגובה הספינה הראשית. גובה הספינות המשניות נמוך פי שניים מגובה הספינה הראשית. הקפלות בבית הרוחב הן באותו גובה ורוחב של הספינות המשניות. בית המקהלה (Choir) מוקף באמבולטוריום עם אפסיסים משניים, קטנים יותר.

הכנסייה עצמה משיגה שלמות הרמונית באמצעות פרופורציות, ארגון, רוחב הידיים ואחידות הסגנון של כל האלמנטים.

חלון הקיסר, שנתרם בידי עיריית וינה, תיעד את הצלתו של הקיסר מניסיון ההתנקשות על ידי מקסימיליאן א'ודונל פון טירקונל, אך התימה המקורית אבדה כאשר החלון נהרס במלחמת העולם השנייה. חלון חילופי נתרם ב-1964, שוב בידי עיריית וינה, אך התמה שבו שונתה במקצת כדי להתאים לזמנים החדשים. תיאור הרגע עצמו שבו ניצל הקיסר אבד, ולמרות שהשחזור היה די נאמן למקור, התחליף נקט בטון דתי יותר ומלוכני פחות.

המזבח הראשי

המזבח הראשי המרשים לוכד את העין, עם הטבלה מצופת הזהב שלו והציבוריום או בלדקינו (חופה מעל המזבח). האמן יוזף גלזנר שאב השראה לחופה מדוגמאות של גותיקה איטלקית, כגון בזיליקת סיינט ג'ון לטרן או בזיליקת פאולוס הקדוש מחוץ לחומות, שתיהן ברומא.

מזבח השיש מקושט בפאנלים עם פסיפס זכוכית ונתמך בידי 6 עמודי אלבסטר.

טבלת Retable מצופת זהב נמצאת על המזבח. מתחת, בשני צידי הטברנקלים, נמצאים עבודות אמייל (טכניקה) המתארות סצינות מהתנ"ך: קורבן אברהם, חלום יוסף. מעל הטברנקל ישנה נישה עם צלב. הצד החיצוני של הנישה מכיל פסלים של פטרוני הכנסייה: הקרדינל קארלו בורומאו והמייסד, הבישוף מקסימיליאן מלורך משמאל, ובישוף הילרי מפואטייה וברנאר מקלרבו מימין.

החופה נתמכת בידי 4 עמודי גרניט. היא נפתחת ל-4 קשתות מחודדות, המוכתרות בגמלונים ומאוגפים בצריחונים עם פסלי הקדושים בנישות שלהם. על קמרון הצלב מצוירות 4 המעלות הקרדינליות של הנצרות, בעוד שעל אבן המפתח (Boss) נמצא פסל של רוח הקודש בדמות יונה. במרווחים בין הקשתות בחזית ניתן לראות פסיפס של מריה מועדת על הנחש, מתנה מאת האפיפיור פיוס התשיעי. על הצריח שבראש החופה עומד פסל של ישו, מוקף ב-4 מלאכים.

בית הרוחב (טרנספט) והקפלות שלו

בבית הרוחב יש 4 קפלות צידיות: קפלת רוזארי, קפלת הצלב, קפלת הבישוף וקפלת הטבילה (בפטיסטריום). קפלות אלה יוצרות מעין ספינות משניות, ומאחר שהן באותו גובה כמו הספינות המשניות הן יוצרות את הרושם כאילו גם בית הרוחב בנוי כמו ספינה בת 3 אגפים בדומה לספינה הראשית. כל קפלה מציגה על עמודי הקיר 4 פסלים של קדושים. מזבח אנטוורפן הפוליכרומי המפורסם, הבנוי בסגנון גותי מאוחר מסביבות 1530, היה בקפלת רוזארי עד 1986 אך כיום נמצא במוזיאון. הסרקופאג מהרנסאנס של ניקולס גרף פון זאלם שהגן על וינה בעת המצור הטורקי על וינה מ-1529, נמצא בקפלת הטבילה. הוא הוצב שם כאות תודה בידי פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

דוכן המטיף

דוכן המטיף המשושה הנאו-גותי ניצב על 6 עמודי שיש. הפאנלים הקדמיים מראים באמצע את ישו המטיף, ומשני צדדיו אבות הכנסייה: אוגוסטינוס הקדוש, גרגוריוס הקדוש, ג'רום הקדוש ואמברוזיוס הקדוש. תגליפים למחצה אלה ממוסגרים בתוך מדליונים שקועים ברקע של פסיפס מצופה זהב. 4 עמודים תומכים את תיבת הקול מעץ, ועל ראש הצריח יש פסל של יוחנן המטביל. כשם שפסל השטפנסדום פוסל מתחת לדוכן המטיף, גם כאן נמצא פסל האדריכל של הווטיפקירכה, האדריכל היינריך פרסטל מאת ויקטור טילגנר.