התנחלות
יישוב שקם מעבר לקו הירוק אחרי מלחמת ששת הימים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
התנחלות היא יישוב יהודי בשטח הנמצא בשליטה ישראלית אך לא בריבונות ישראלית, לרוב בשטחים המוחזקים על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים.[1] כיום המונח מתייחס ליישובים ביהודה ושומרון ובעבר הוא כלל יישובים בסיני (עד החזרתו למצרים בשנת 1982, במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים) וברצועת עזה (עד ההתנתקות ב-2005). למרות הסיפוח של רמת הגולן, מרבית הקהילה הבין-לאומית (מלבד ארצות הברית)[2] עדיין רואה בו שטח סורי כבוש, ולכן היא מחשיבה את היישובים שבו להתנחלויות.[3] בנוסף, על אף הסיפוח של מזרח ירושלים, האזור עדיין נחשב לחלק מיהודה ושומרון על פי החוק הבין-לאומי.[4][5]
נכון לינואר 2024, מתגוררים בהתנחלויות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן כ-517,000 ישראלים, המהווים כ-5% מאוכלוסיית מדינת ישראל. 42% מתוכם מתגוררים בערים: מודיעין עילית שבהרי בנימין, ביתר עילית שבגוש עציון, מעלה אדומים שבמדבר יהודה ואריאל שבשומרון.[6]
מכיוון ששטחי יהודה ושומרון לא סופחו למדינת ישראל, הריבון באזור זה הוא אלוף פיקוד המרכז של צה"ל ותושבי ההתנחלויות נתונים רשמית תחת ממשל צבאי. בפועל, חלקים רבים מהחוק הישראלי הוחלו על ההתנחלויות באמצעות צווים צבאיים וכן באמצעות חקיקה ישראלית, כגון "תקנות יו"ש". משטרת ישראל נוכחת ביישובים אלה באמצעות מחוז ש"י, שנוסד ב-1994, ומחזיקה בגזרתם מספר תחנות משטרה. כמו כן, צה"ל ומשטרת ישראל מקיימים ביהודה ושומרון מנגנון של תיאום ביטחוני עם המשטרה הפלסטינית.
רוב הקהילה הבינלאומית וחלקים בציבור הישראלי מתנגדים להתיישבות יהודית בשטחים שמעבר לקו הירוק, וההתנחלויות הן אחד מסלעי המחלוקת בפוליטיקה בישראל. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו מספר התנחלויות בחסות ממשלת ישראל בראשות המערך, ובשנים 1977–1986 עלה מספרן במהירות בתמיכת ממשלות בגין, שמיר ופרס. התמיכה בהתנחלויות מזוהה בעיקר עם הימין ועם הדתיים, וההתנגדות להן מזוהה בעיקר עם השמאל. המצדדים בהתנחלויות רואים בהן מימוש זכות היסטורית או דתית של עם ישראל על יהודה ושומרון, צורך ביטחוני קיומי, צורך אזרחי בשל הגדלת עתודות הקרקע לבנייה ופתרון למשבר הדיור,[7] וכן גורם המונע השתלטות פלסטינים על השטח והקמת מדינה פלסטינית. מתנגדי ההתנחלויות רואים בהן מכשול לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני (הכולל את רעיון חילופי השטחים, שבמסגרתו ייכללו גושי התנחלויות מסוימים), סכנה להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (עקב תרחיש מדינה דו-לאומית), וכן גורם המקשה כלכלית וביטחונית על המדינה.[8][9] יש הרואים את ההתנחלויות גם כהפרה של זכויות אדם ושל החוק הבין-לאומי.
מעמדן של ההתנחלויות מבחינת המשפט הבינלאומי שנוי במחלוקת. בקהילה הבינלאומית ובשמאל בישראל מקובל שההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי, בעיקר משום שסעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית אוסר על מדינה כובשת להעביר את אזרחיה לשטח הכבוש, ועקב הטענה כי ההתנחלויות מפרות את הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים. מנגד, למדינת ישראל יש השגות על הפרשנות לסעיף 49, ועל עצם תחולתה של אמנת ז'נבה הרביעית על יהודה ושומרון. בנוסף נטען על ידי ישראל כי גם אילו היה מקום להכיר בזכות להגדרה עצמית לפלסטינים, הרי שאין הכרעה ברורה באיזה שטח הם אמורים לקיים זכות זו, שכן הקו הירוק אינו קו גבול.[10] לאור זאת, עמדתה של מדינת ישראל היא שהקמת ההתנחלויות מותרת על פי המשפט הבינלאומי. ארצות הברית הצטרפה לעמדה זו בהצהרה בנובמבר 2019[11][12] וחזרה בה בפברואר 2024.[13] בהקשר זה יש להבדיל בין ההתנחלויות למאחזים ו"גבעות", שאינם חוקיים גם לפי החוק הישראלי, משום שלא הוקמו בעקבות החלטה רשמית של הממשלה ואין להם תוכנית בנין עיר.[14]