הרמנויטיקה
גישה לחקר טקסטים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הרמנויטיקה (נגזר מיוונית עתיקה: ἑρμηνεύω; מילולית: פרשני) היא גישה ייחודית לחקר טקסטים, שיש המתארים אותה כמדע הפרשנות. גישה זו התפתחה בכל התרבויות הטקסטואליות – לרבות בעולם היהודי.
מוצא המילה "הרמנויטי" נעוץ כנראה במיתולוגיה היוונית בשליח האלים הרמס. תחום מחקר זה החל במאה ה-15, כמתודולוגיה להגעה לניתוח הנכון של התנ"ך. במקביל, התפתחו הרמנויטיקות של תחומים שונים, בעיקר של המשפט ושל הכתבים הקלאסיים (בספרות, בפילוסופיה וכו').
אחד הראשונים שחקר לעומק את התחום והציג תובנות ראשונות בתחום הוא הרמב"ם בהקדמתו לפירוש פרקי אבוקרט (הוא היפוקרטס), שם הרמב"ם מציג את גישתו הכללית לסיבות מוצדקות לכתיבת פירושים לחיבורים שקדמוהו, הוא מונה 4 סיבות שונות המצדיקות כתיבת פירוש לספר (חלקן מעידות על מעלת החיבור ומחברו וחלקן על חסרונות החיבור או מחברו) ומסביר איזו מהסיבות הביאה אותו לכתוב פירוש לכתבי היפוקרטס.[1]
הראשון שבנה את ההרמנויטיקה כתחום-ידע כולל היה הפילוסוף וההוגה הדתי הגרמני פרידריך שליירמאכר. שליירמאכר הראה כי ניתוחם ופרשנותם של טקסטים מכל תחום שהוא, מצריכים למעשה צורת חשיבה ועבודה שונה. לדעתו, מטרת כל פרשנות היא שחזור חוויית הכותב. הפרשן שואף לחוות מחדש את עולמו של הכותב, אשר מתוּוך אליו על ידי הטקסט. לאחר ימיו של שליירמאכר, התרחב העיסוק של ההרמנויטיקה מעיסוק בטקסטים לעיסוק במגוון של התנהגויות אנושיות – כולל אומנות לצורותיה ואף מולטימדיה.
חסידי גישה זו טוענים שטקסטים, והאנשים שמייצרים אותם, לא ניתן לחקור בעזרת אותן שיטות מדעיות, שנעשה בהן שימוש במדעי הטבע. זאת ועוד, הם טוענים כי טקסטים אלו הם ביטויים שעברו קונוונציונליזציה, של ניסיון המחבר; כך, פרשנות של טקסטים אלה יכולה לחשוף דבר מה על ההקשר החברתי בו הם נוצרו, אך, ויש לכך לא פחות חשיבות, פרשנות זו גם תספק לקורא את האמצעים לחלוק את חוויותיו של המחבר.