הסכסוך האוקראיני-רוסי
סכסוך ממושך ביחסים בין רוסיה לאוקראינה שהחל בפברואר 2014 / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הסכסוך האוקראיני-רוסי[5] (באוקראינית: російсько-українська війна; מילולית "מלחמת אוקראינה–רוסיה") הוא סכסוך ממושך ביחסים בין רוסיה לאוקראינה שהחל בפברואר 2014, והתמקד בתחילה במעמדו של חצי האי קרים ודונבאס המוכרים בינלאומית כחלק מאוקראינה.[6][7][8] שמונה השנים הראשונות של הסכסוך כללו את הסיפוח הרוסי של קרים (2014) ואת המלחמה בדונבאס (2014–2022) בין אוקראינה לבין בדלנים שנתמכו על ידי רוסיה, כמו גם תקריות ימיות, לוחמת סייבר ומתיחות פוליטית, בעקבות הצטברות צבאית רוסית בגבול רוסיה-אוקראינה מסוף 2021. הסכסוך התרחב באופן משמעותי כאשר רוסיה פתחה בפלישה בקנה מידה מלא לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022.
יש לעדכן ערך זה. | |
ערך זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך | |
המצב הצבאי נכון לספטמבר 2022: ורוד–שטחים המוכרים כשל רוסיה ובעלות בריתה קודם הפלישה, אדום–שטחים בשליטת רוסיה והבדלנים לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה צהוב–שטחים בשליטת אוקראינה, תכלת–שטחים שכבשה רוסיה ונהדפה מהם | |||||||||||||||||||||
תאריכים | 20 בפברואר 2014 – מתמשך (10 שנים) | ||||||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
קרב לפני | historical background of the 2014 pro-Russian unrest in Ukraine | ||||||||||||||||||||
מקום | חצי האי קרים, דונבאס, מחוז חרסון, קייב באוקראינה, מחוז רוסטוב ברוסיה, ים אזוב | ||||||||||||||||||||
עילה | אירועי יברומאידן | ||||||||||||||||||||
תוצאה | חיילים רוסים השתלטו על חצי האי קרים; כוחות צבאים רוסים נפרסו בגבול עם אוקראינה; רוסיה התערבה במלחמה בדונבאס; סנקציות כלכליות הוטלו על רוסיה ותרמו למשבר כלכלי במדינה; הפרת מזכר בודפשט | ||||||||||||||||||||
שינויים בטריטוריות | סיפוח חצי האי קרים לפדרציה הרוסית; כיבוש מחוז חרסון; בדלנים פרו-רוסים שולטים על רצועת גבול מנובואזובסק ללוהנסק | ||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||
13,000–13,200 אזרחים נהרגו; 29,000–31,000 נפצעו | |||||||||||||||||||||
בעקבות מחאת יורומאידן והדחתו לאחר מכן של נשיא אוקראינה, ויקטור ינוקוביץ', ב-22 בפברואר, ובתוך תסיסה רחבה ברחבי דרום ומזרח אוקראינה, חיילים רוסים ללא סימנים מזהים השתלטו על עמדות אסטרטגיות ותשתיות בשטח קרים. ב-1 במרץ 2014, מועצת הפדרציה של הפדרציה הרוסית אימצה פה אחד החלטה בעתירה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להשתמש בכוח צבאי על שטחה של אוקראינה.[9] ההחלטה אומצה מספר ימים לאחר מכן לאחר תחילת המבצע הצבאי הרוסי ל"השבת קרים". אז סיפחה רוסיה את קרים לאחר משאל עם שנערך, שספג ביקורת נרחבת על כך שאורגן על ידי רוסיה לאחר כיבוש הפרלמנט של קרים על ידי "הגברים הירוקים הקטנים" בתמיכת הרוסים ובו הצביעה אוכלוסיית הרפובליקה האוטונומית של קרים להצטרף כמחוז לפדרציה הרוסית. תוצאות רשמיות (על פי הדיווחים כ-95.5% מהמצביעים המשתתפים בחצי האי קרים, כשאחוז ההצבעה עמד על 83%) היו בעד פרישה מאוקראינה והצטרפות לרוסיה).[10][11][12][13] באפריל, הפגנות של קבוצות פרו-רוסיות באזור דונבס באוקראינה הסלימו לכדי מלחמה בחבל הארץ בין ממשלת אוקראינה לבין הכוחות הבדלניים הנתמכים על ידי רוסיה של הרפובליקות העממיות דונייצק ולוהנסק. באוגוסט חצו כלי רכב צבאיים רוסיים את הגבול בכמה מקומות במחוז דונייצק.[14][15][16][17] פלישת הצבא הרוסי נתפסה כגורם העיקרי האחראי לתבוסת הכוחות האוקראינים בתחילת ספטמבר.[18][19]
בנובמבר 2014 דיווח צבא אוקראינה על תנועה אינטנסיבית של כוחות וציוד מרוסיה לחלקים המזרחיים של אוקראינה בשליטת הבדלנים.[20] סוכנות הידיעות AP דיווחה על 80 כלי רכב צבאיים לא מסומנים בתנועה באזורים בשליטת המורדים.[21] הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE) המשימה המיוחדת לפיקוח על הארגון צפתה על שיירות אמצעי לחימה כבדים וטנקים בשטח שבשליטת הרשויות הבדלניות של דונצק ללא סמלים מזהים.[22] פקחי OSCE עוד ציינו שהם צפו בכלי רכב להובלת תחמושת וגופות חיילים שחצו את הגבול האוקראיני-הרוסי במסווה של שיירות סיוע הומניטרי.[23] החל מתחילת אוגוסט 2015, OSCE צפתה ביותר מ-21 כלי רכב מסוג זה המסומנים בקוד הצבאי הרוסי לחיילים שנהרגו בפעולה.[24] על פי העיתון "מוסקבה טיימס", רוסיה ניסתה להפחיד ולהשתיק עובדי זכויות אדם שדנו במותם של חיילים רוסים בסכסוך.[25] ארגון OSCE דיווח שוב ושוב כי ממשקיפיו נמנעה גישה לאזורים הנשלטים על ידי "כוחות משולבים רוסים-בדלניים".[26]
רוב חברי הקהילה הבינלאומית[27][28][29] וארגונים כמו אמנסטי אינטרנשיונל[30] גינו את רוסיה על פעולותיה באוקראינה שלאחר המהפכה, והאשימו אותה בהפרת החוק הבינלאומי והפרת הריבונות האוקראינית. מדינות רבות יישמו סנקציות כלכליות נגד רוסיה, אנשי עסקים רוסים וחברות רוסיות, עליהן הגיבה רוסיה בסנקציות משלה.[31]
ב-2015, הסכמי מינסק הפחיתו משמעותית את הלחימה והותירו את הבדלנים בשליטה על כשליש מאזורי דונבאס באוקראינה. באוקטובר 2015 דיווח הוושינגטון פוסט כי רוסיה פרסה מחדש כמה מיחידות העילית שלה מאוקראינה לסוריה כדי לתמוך בנשיא סוריה בשאר אל-אסד.[32] בדצמבר 2015 הודה נשיא הפדרציה הרוסית ולדימיר פוטין כי קציני מודיעין צבאיים רוסיים פועלים באוקראינה, אולם התעקש כי הם אינם זהים לכוחות סדירים.[33]
ב-2021, החלה רוסיה בעיבוי כוחות ותמרונים צבאים ליד גבולות אוקראינה. הצעד גרם למשבר בינלאומי ועורר דאגות לגבי פלישה אפשרית, רוסיה הכחישה כוונה זו. בתוך כך, עלתה מתיחות בין צבא אוקראינה וכוחות הבדלנים הפרו-רוסים במזרח אוקראינה, אחרי שצבא הרפובליקה העממית של דונצק הפר את הפסקת האש שמונה פעמים ופתח באש לעבר כוחות אוקראיניים.[34] ב־24 בפברואר 2022, החלה רוסיה בפלישה בקנה מידה מלא של אוקראינה, כוחות מצבא רוסיה פלשו מרוסיה, בלארוס ומשני השטחים הכבושים של אוקראינה קרים ודונבאס.
נכון לאוגוסט 2023, 27% משטחה של אוקראינה הוא תחת כיבוש רוסי.[35]