הסגנון הארץ-ישראלי

הסגנון הארץ-ישראלי הוא סגנון ארכיטקטוני שנוצר בארץ ישראל על ידי ראשוני האדריכלים הציוניים שפעלו בה – אלכסנדר ברוואלד, יוסף ברסקי, עקיבא אריה ויס, ברוך פפירמייסטר ואחרים. סגנונם הארכיטקטוני, שהתפתח בעיקר בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, מתאפיין במאמץ לייצר סינתזה בין האדריכלות המערבית-אירופית לבין האדריכלות הערבית-מקומית. מאמץ זה ביטא את אמונתם של אנשי העלייה השנייה ביכולתם להתערות בארץ ישראל ולהפוך לחלק אורגני מהתרבות המקומית – אמונה שבאה לביטוי גם בלבושם הכמו-ערבי; באימוץ מקצועות "מקומיים" כמו שמירה, רעייה וחקלאות מקומית; בשאיפתם ללמוד את השפה ואת המנהגים; וכדומה.

ערך זה עוסק בסגנון אדריכלי. אם התכוונתם לסגנון באמנות, ראו אסכולת ארץ ישראל.

הסגנון הארץ-ישראלי

משכנו הראשון של הטכניון בחיפה. כיום שוכן בבניין המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל
מידע כללי
טווח תאריכים	שני העשורים הראשונים במאה העשרים
מבנים עיקריים	הטכניון בחיפה, הגימנסיה "הרצליה" בתל אביב
סגנון אדריכלות קודם	אדריכלות טמפלרית
סגנון האדריכלות הבא	הסגנון האקלקטי בארץ ישראל

ציור חזית הגימנסיה הרצליה בתל אביב

שני המבנים הבולטים ביותר של התקופה (והסגנון) הם מבנה הטכניון בחיפה (ברוואלד) וגימנסיה הרצליה בתל אביב (ברסקי). הקומה הראשונה בביתו של עקיבא אריה ויס בפינת הרחובות הרצל ואחד העם בתל אביב מהווה דוגמה נוספת, וכן מבנים נוספים של ברסקי ושל ברוואלד: חצר מרחביה, בית הספר הריאלי וביתו הפרטי של ברוואלד; בית "הרצל" ביער חולדה ובתי התימנים בכרם בן שמן של ברסקי.

מאפייני האדריכלות של הסגנון הארץ-ישראלי הם:

• ציוריות
• שימוש רב באלמנטים מזרחיים כגון קשתות מחודדות, שיני חומה, כיפות אבן ועוד
• קומפוזיציות סימטריות
• עומס חזותי רב

לאחר הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל והפרעות ב-1921 חלה התרחקות מודעת מהסגנון הערבי המקומי, ונוצר "הסגנון האקלקטי", המלקט משלל מקורות השראה. מעטים בלבד מבין אדריכלי הסגנון האקלקטי המשיכו לשאוב השראה דווקא מהסגנון המקומי, והבולטים מבין אלה היו יוסף מינור (מתכנן בית ביאליק, שאיננו סימטרי) ויהודה מגידוביץ' בחלק מעבודותיו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסגנון הארץ-ישראלי בוויקישיתוף

ערך זה הוא קצרמר בנושא אדריכלות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.