Loading AI tools
המכונית הרשמית של נשיא ארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המכונית הנשיאותית (באנגלית: United States presidential state car), המכונה "החיה" (The Beast),[1][2][3] "קאדילק 1" (Cadillac One),[4] או "המכונית הראשונה" (First Car)[5] ושם הקוד שלה הוא "המרכבה" (Stagecoach),[6][7] היא רכב השרד של נשיא ארצות הברית.
 | |
| המכונית הנשיאותית (משנת 2022) | |
| מאפיינים כלליים | |
|---|---|
| נקרא גם | החיה, קאדילק 1, המכונית הראשונה, המרכבה |
| יצרן |
קאדילק  |
| מודל קודם |
קדילאק DTS המכונית הנשיאותית של המדינה |
| סיווג | רכב שרד |
  | |
הדגם הנוכחי של המכונית הנשיאותית הוא רכב ייחודי מתוצרת חברת קאדילק, המבוסס על שלדת משאית בינונית והוא נבנה על פי סטנדרטים שקבע השירות החשאי של ארצות הברית. הרכב מצויד באמצעים רבים ומתקדמים להגנה, התקפה והצלת חיים שמטרתם הגנה על נשיא ארצות הברית בעת נסיעתו במכונית. כאשר נוסע הנשיא ברכב הוא מנותק מהעולם החיצון,[8] אך בהישג ידו מצויים אמצעי תקשורת מודרניים. הרכב הנוכחי נושא לוחית רישוי של וושינגטון די. סי.
נשיאי ארצות הברית החלו את השימוש במכוניות בראשית המאה ה-20, כאשר רכש הנשיא ויליאם הווארד טאפט ארבע מכוניות והסב את אורוות הבית הלבן למוסך. מאותה עת עשו הנשיאים שימוש בכלי רכב שנרכשו מהמלאי הרגיל של חברות הרכב, ללא התאמה לצרכיהם המיוחדים, עד אשר ממשלו של פרנקלין דלאנו רוזוולט רכש את הסאנשיין ספיישל, הרכב הנשיאותי הראשון שנבנה על פי דרישות השירות החשאי. עד לרצח קנדי, התאפשר לנשיאים לנסוע במכונית הנשיאותית כשגג המכונית פתוח וכשהם חשופים לעיני הציבור. לאחר הרצח חל שינוי מן הקצה אל הקצה ובהדרגה הפכו המכוניות להיות יותר ויותר משוריינות וחתומות עד למכונית הנשיאותית הנוכחית שאטומה הרמטית והחלל הפנימי שלה מופרד לחלוטין מהסביבה החיצונית שלה, כך שלא מתאפשר מעבר של שום גז מחוץ למכונית אל תוכה.
המכוניות הנשיאותיות מפורקות ומושמדות בסיועם של אנשי השירות החשאי לאחר צאתן מן השירות, וזאת כדי למנוע את חשיפת סודות המיגון שלהן.
בנוסף למכונית הנשיאותית, מונות שיירות כלי הרכב הנשיאותיות של סוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 בין 24 ל-45 כלי רכב, והן כוללות בין השאר כלי רכב לאבטחה, כלי רכב לטיפול ופינוי רפואי, כלי רכב של עיתונאים וכלי רכב לפינוי צירי התנועה.
תהליך ניסוחם של חוזי העבודה לייצור הדגם החדש של המכונית הנשיאותית החלו ב-2013.[9] על פי רשומות ממשלתיות, זכתה ג'נרל מוטורס בחוזה לייצור שלוש מכוניות.[10] בתצלומים של מודל 2017 נראה שהדגם החדש הוא בעל סבכת גריל ופנסים ראשיים זהים לאלו של דגמי קאדילק.[9] מחירה של כל אחת מהמכוניות הנשיאותיות החדשות מוערך בכ-1 - 1.5 מיליון דולר ונכון לינואר 2016 שולם לג'נרל מוטורס סכום של 15,800,765 דולר עבור עבודת הייצור של הדגם החדש.[10] הדגם החדש של המכונית הנשיאותית אמור היה להיכנס לשימוש לראשונה לכבוד טקס ההשבעה של הנשיא דונלד טראמפ ב-20 בינואר 2017.[9][10] לאחר שאבטיפוס של הדגם החדש נראה בנסיעה על כבישים כשהוא בהסוואה צבאית, אישרה חברת קאדילק לפוקס ניוז ש"השלמנו את משימתנו והעברנו את הרכב ללקוח". לשאלת הערוץ, אישר השירות החשאי שהתוכנית להחלפת המכונית הנשיאותית "עומדת בלוח הזמנים" והיא אמורה להיכנס לשירות בסוף קיץ 2018. גארי גסטלו מפוקס ניוז הביע את דעתו שדגם זה נראה דומה לדגם קאדילק CT6.[11]
מכונית נשיאותית זו נכנסה בסופו של דבר לשירות בעת מסעו של הנשיא דונלד טראמפ לניו יורק בעת הופעתו בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-24 בספטמבר 2018. מגזין הרכב Road & Track דיווח שהעיצוב של המכונית נראה פשוט כפיתוח של הדגם הקודם עם מאפייני עיצוב עכשוויים יותר של קאדילק, כמו קאדילק אסקלייד סדאן. המגזין יכול היה רק לדווח שהמכונית הנשיאותית החדשה היא "מסיבית וגבוהה" ומשקלה מוערך בין 6,800 ל-9,100 ק"ג.[12][13]
לאחר המצאת המכונית בשנות התשעים של המאה ה-19, לא נסע אף אחד מנשיאי ארצות הברית במכונית עד אשר הנשיא ויליאם מקינלי נסע נסיעה קצרה במכונית שהונעה במנוע קיטור של חברת Stanley Motor Carriage Company ב-13 בינואר 1901.[14] באותן שנים נהגו אנשי השירות החשאי ללכת ברגל בעקבות הכרכרה הרתומה לסוס של הנשיא, אך עם עליית השימוש במכוניות, רכש השירות החשאי ב-1907 מכונית קיטור מתוצרת White Motor Company כדי שיוכלו ללוות את הכרכרה הרתומה לסוס של הנשיא תאודור רוזוולט.[8] הנשיא עצמו סירב להתנייד ברכב זה עקב "תדמיתו כרוכב סוסים מחוספס".[14] הנשיא ויליאם הווארד טאפט הכניס שינויים לבית הלבן, הסב את האורוות שבמעון הנשיאותי למוסך ורכש צי של ארבע מכוניות: שתי מכוניות מפוארות מתוצרת Pierce-Arrow, מכונית חשמלית מתוצרת Baker Motor Vehicle Company ומכונית קיטור וייט מודל M של White Motor Company משנת 1911 בעלות של 4,000 דולר. הנשיא טאפט הפך לחובב של מכוניות קיטור כאשר הוא גילה שהוא הצליח להתחמק מצלמי העיתונות באמצעות "פרץ קיטור מתוזמן היטב".[14]
הנשיא וודרו וילסון כה חיבב את שלוש מכוניות הפירס ארו (Pierce-Arrow) שנרכשו לשימושו עד שהחליט, עם סיום כהונתו ב-1921, לרכוש מהממשל אחת מהן בסכום של 3,000 דולר. וורן הרדינג היה הנשיא הראשון שהגיע לטקס ההשבעה שלו במכונית והראשון מבין הנשיאים שהחזיק ברישיון נהיגה.[14]
ב-1936 דאג פרנקלין דלאנו רוזוולט לרכישתה של מכונית מדגם פורד פאטון קופה וצייד אותה במערכת שליטה ידנית לדוושות, וזאת בניגוד להנחיות השירות החשאי שאסרו על ישיבתו של הנשיא ליד ההגה. בדצמבר 1939 קיבל רוזוולט מכונית לינקולן קבריולה עם מנוע V12 שנקראה סאנשיין ספיישל. מכונית זו הייתה למכונית הידועה ביותר של הנשיא, הראשונה שנבנתה על פי מפרטים של השירות החשאי והראשונה שנחכרה ולא נקנתה.[14] היא יוצרה על גבי מרכב של מכונית לינקולן מסדרה K,[15] מרווח הסרנים שלה היה 4,100 מ"מ, היו בה מקומות ישיבה ל-10 נוסעים, דלתותיה הקדמיות נפתחו אחורנית, המתלים שלה היו עמידים בעומס כבד והיא צוידה בשני גלגלים חלופיים ובדרגשים צדדיים שעליהם יכלו לעמוד סוכני השירות החשאי.[14] במהלך שירותה עברה מכונית זו שתי סדרות של שינויים ושיפורים. ב-1941 הונמך הגג שלה ב-76 מ"מ משיקולים אסתטיים. ב-1942, לאחר המתקפה על פרל הארבור, הוספו לה לוחות שריון, חלונות מזכוכית משוריינת בעובי של 25 מ"מ, פנימיות צמיגים עם מעטפת מתכת נגד תקרים, משדר/מקלט, סירנה, אורות אזהרה אדומים והותקן בה תא לאחסון תת-מקלעים. לאחר סדרת השיפוצים השנייה הגיע משקלה של המכונית הנשיאותית ל-4,200 ק"ג ואורכה גדל ב-1.8 מטרים.[14]
ב-1950, בתקופת נשיאותו של הארי טרומן, נפוצה האגדה האורבנית שהנשיא נטר טינה לחברת ג'נרל מוטורס בשל העובדה שהם לא התירו לו להשתמש במכוניותיהם במהלך מסע הבחירות לנשיאות של 1948. כך או כך, הוא בחר במכונית לינקולן כמכונית הנשיאותית.[15] הבית הלבן חכר עשר מכוניות לינקולן קוסמופוליטן. גגות המכוניות הוגבהו כדי שיותאמו לכובעים הגבוהים שהיה מקובל לחבוש באותה תקופה והן נצבעו בצבע שחור. תשע מהמכוניות הללו היו בעלות גוף סגור והעשירית, שיועדה לנשיא עצמו, הייתה פתוחה וצוידה בלוחות שריון. אורכה של מכונית זו היה 6.1 מטרים, רוחבה 2 מטרים ומשקלה הגיע ל-2,900 ק"ג, 770 ק"ג יותר ממכוניות רגילות מסדרת הקוסמופוליטן.[14] כל עשר המכוניות הללו הונעו במנוע V8 בהספק של 152 כוחות סוס והיו מצוידות בתיבות הילוכים Hydramatic כבדות.[16] ב-1954 קיבל הנשיא דווייט אייזנהאואר מכונית קוסמופוליטן פתוחה שהותאם לה גג מזכוכית אקרילית שנודע בשם "גג הבועה" (Bubble-top). רכב זה המשיך לשמש כמכונית הנשיאותית עד 1965.
ב-1961 קיבל הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי מכונית לינקולן קונטיננטל מותאמת בצבע כחול כהה שעלותה הייתה 200,000 דולר. מכונית זו קיבלה מהשירות החשאי את שם הקוד X-100 והייתה המכונית הנשיאותית המתוחכמת ביותר עד לאותה עת. אבזור המכונית כלל מערכת חימום ומיזוג אוויר חזקה, שני טלפונים אלחוטיים, מטפה לכיבוי אש, ערכת עזרה ראשונה וסירנה. מאפייניה החיצוניים של המכונית שופרו, הותקנו דרגשי עמידה נשלפים וידיות אחיזה עבור סוכני השירות החשאי ואורות אדומים מהבהבים שוקעו לתוך פגוש המכונית. מאפיינים מיוחדים של ה-X-100 היו שלושה מערכים של גגות נפתחים (גג סטנדרטי, גג העשוי ממתכת קלה וגג מפלסטיק שקוף) ומנגנון הידראולי שהגביה את המושב האחורי ב-28 ס"מ. כל המאפיינים הללו הוספו למכונית כדי להקל על הציבור לצפות בנשיא. לרוע המזל תרמו מאפיינים אלו להצלחת ההתנקשות בנשיא קנדי. לאחר הרצח, עוצבה המכונית מחדש בעלות משוערת של כ-500,000 דולר. המכונית נצבעה בשחור, הותקן בה ציוד תקשורת משופר, מנוע חזק יותר וצמיגים חסיני תקר העשויים מגומי המצופה באלומיניום. מכל הדלק שלה מוגן כנגד התפוצצות באמצעות מילויו בקצף נקבובי שתפקידו למזער את היקף שפיכת הדלק במקרה של ניקוב המיכל. תא הנוסעים מוגן בשריון במשקל של 730 ק"ג ושלושת הגגות הנפתחים הוחלפו בגג זכוכית קבוע שעלותו הגיעה ליותר מ-125,000 דולר. גג הזכוכית היה עשוי מ-13 חלקים שונים של זכוכית משוריינת שעוביים נע בין 25 מ"מ ל-46 מ"מ ובאותה עת הוא היה המוצר הגדול ביותר עד אז שהיה עשוי מחומר זה. ב-1967 בוצעו התאמות נוספות ב-X-100 ושודרגה בה מערכת מיזוג האוויר, הותקן בה חלון אחורי הניתן לפתיחה ובוצעה הגדלה של חלקה האחורי.[14] אף על פי שמכוניות נשיאותיות נוספות נכנסו לשירות, ה-X-100 המשיכה לשמש בהזדמנויות שונות את הנשיאים לינדון ג'ונסון, ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד וג'ימי קרטר, עד שהיא הוצאה מהשירות בראשית 1977. המכונית מוצגת במוזיאון הנרי פורד בדירבורן, מישיגן.[17]
ב-1974 התקבלה לשירות בבית הלבן מכונית מותאמת מדגם לינקולן קונטיננטל משנת ייצור 1972 באורך של 6.7 מטרים ומשקל של 5,900 ק"ג. מכונית זו, שבה היו שישה מקומות ישיבה, נחכרה מחברת פורד תמורת תשלום של 5,000 דולר לשנה והיא הייתה מצוידת במנוע V8 בנפח של 7.5 ליטרים שהספקו 214 כוחות סוס. המכונית הייתה מצוידת במערכת מיקרופונים חיצוניים כדי שנוסעי הרכב יוכלו לשמוע את הנעשה בחוץ, בדפנות ממוגנות, בחלונות מזכוכית משוריינת ובמקום לאחסון תת-מקלעים. במכונית זו נסע הנשיא פורד בעת ניסיון ההתנקשות השני בו ב-22 בספטמבר 1975 ובה הועבר הנשיא רונלד רייגן לבית החולים לאחר ניסיון ההתנקשות בו ב-1981[14]
המכונית הנשיאותית הבאה הייתה קדילאק פליטווד משנת ייצור 1983 והיא נכנסה לשירות ב-30 בינואר 1984.[14] היא הייתה ארוכה מהמכוניות הרגילות מדגם זה ב-43 ס"מ וגבוהה מהן ב-7.6 ס"מ.[15] כדי לשאת את המשקל שהוסף לה עקב המיגון הותקנו בה צמיגים גדולים יותר, בלמים חזקים יותר ומערכת ייצוב אוטומטית.[14]
ב-1989 הוכנסה לשירות מכונית לינקולן טאון קאר מותאמת שאורכה היה 6.7 מטרים וגובהה 1.5 מטרים.[14]
הנשיא ביל קלינטון השתמש במכונית קדילאק פליטווד משנת ייצור 1993. מכונית זו מוצגת במרכז הנשיאותי ע"ש קלינטון בליטל רוק, ארקנסו כשדלתותיה סגורות. אוצרת המוזיאון, כריסטין מאו ציינה שהם יכולים "לאבק את החלק החיצוני של המכונית, אך אם הם צריכים להיכנס לתוכה, עליהם לפנות למשרד האזורי של השירות החשאי".[5]
ב-2001, עם השבעתו של ג'ורג' ווקר בוש לתקופת כהונתו הראשונה, לא היה כבר במלאי של חברת קדילאק מכונית שתוכל לעבור תהליך של הסבה כמכונית נשיאותית.[15] יותר מכך, לוחות השריון הנוספים והאביזרים שהוספו למכונית על ידי השירות החשאי, גרמו למכוניות הנשיאותיות הקודמות עומסים מעבר ליכולותיהן וכתוצאה מכך התקצרו חייהם של מערכות התמסורת והבלמים. המכונית הנשיאותית של הנשיא בוש עוצבה במקום זאת במלואה על ידי זרוע המחקר והפיתוח של ג'נרל מוטורס בדטרויט כדי לענות על הדרישות של השירות החשאי.[18] ההשערה היא שמכוניתו של בוש הייתה מדגם קדילאק דה-וויל שלמעשה התבסס על מרכב של מכוניות Sport utility vehicle של ג'נרל מוטורס כמו שברולט סברבן, GMC יוקון וקדילאק אסקלייד. מכונית זו צוידה בדלתות משוריינות בעובי 13 ס"מ ובזכוכית משוריינת שעקב עובייה היא חוסמת חלקים של הספקטרום הנראה. בין המרכיבים המשוערים של המכונית נמנים תא נוסעים עם אספקת אוויר נפרדת, צמיגים חסיני תקר ומנוע בנפח 7.44 ליטרים.[15] אביזרים שדבר קיומם אושר הם מחליף תקליטורים ל-10 תקליטורים, שולחן עבודה מתקפל ומושבים אחוריים מתכוונים עם מנגנון עיסוי וכריות גמישות.[5]
משקלה המשוער של מכונית נשיאותית זו היה 6.4 טון[15] וכינויה היה "החיה" (The Beast), כינוי שהמשיך גם לתקופת נשיאותו של ברק אובמה. בנסיעותיו מחוץ לוושינגטון או מחוץ לארצות הברית השתמש בוש באחת משתי המכוניות המשוריינות, שהוטסו ליעדי נסיעותיו על ידי מטוסי C-5 גלקסי או בואינג C-17 גלובמאסטר III, אחת לשימוש ואחת לגיבוי. בביקורו של בוש ברומא ב-2007 התרחשה תקלה למשך 5 דקות באחת ממכוניותיו ולאחר הגעתו של הנשיא ליעד הוא הועבר למכונית הגיבוי.[2] לעיתים עשה בוש שימוש בכלי רכב שהיו זמינים כבר ביעד נסיעתו, כמו מאגר כלי הרכב של השגרירות האמריקאית המקומית או בכלי רכב צבאיים, במקום להטיס את המכונית הנשיאותית לארץ היעד.
ב-2005 חשף ממשל בוש את קיומו של זוג מכוניות נשיאותיות חדשות המבוססות על מכונית קדילאק DTS, קדילאק DTS המכונית הנשיאותית של המדינה. באופן דומה לקודמותיהן ולאלה שבאו אחריהן, מכוניות אלו נבנו על מרכב של משאית ובוצעו בהן התאמות כמו הרכבת שריון בעובי 15 ס"מ, צמיגים חסיני תקר וזכוכית משוריינת עבה במיוחד. אף על פי שעם השבעתו ב-2009 של הנשיא אובמה הוכנסו לשירות מכוניות נשיאותיות חדשות, אלה משנת 2005 עדיין משמשות לגיבוי לצי הרכב החדש. נשיא ארצות הברית לא נוסע בשום אופן במכונית שלא נמנית עם צי הרכב הממשלתי האמריקאי בעת סיוריו מעבר לים.[19]
.jpg)
המכונית הנשיאותית ששירתה בתקופת נשיאותו של ברק אובמה נכנסה לשירות ב-20 בינואר 2009 ומשימתה הראשונה הייתה הסעתו של הנשיא במורד שדרת פנסילבניה אל מצעד ההשבעה שלו. מכונית זו, מתוצרת קדילאק, לא הייתה בנויה על בסיס שום דגם רגיל של החברה,[8] אף על פי שהורכבו עליה סבכת גריל בעלת מרקם כפול וסמל קדילאק בגודל של צלחת שמאפיינים את העיצוב של דגמי קדילאק CTS וקדילאק אסקלייד. הפנסים הקדמיים והאחוריים זהים לדגמים אחרים של קדילאק. אנטון גודווין מבלוג הרכב של אתר CNET ציין שההשערה היא שהמכונית הנשיאותית מבוססת על מרכב של GMC TopKick. אם נכון הדבר, העריך גודווין שהמכונית צוידה במנוע בנזין Vortec V8 בנפח 8.1 ליטר או במנוע דיזל V8 Duramax טורבו בנפח 6.6 ליטר.[4] המגזין Autoweek שיער שהמכונית הנשיאותית מונעת במנוע בנזין.[18] אף על פי שאין מידע על כך, ההשערה היא שמשקלה של המכונית הנשיאותית היה גבוה הרבה יותר מזה של קודמתה בשל העובדה שהיא צוידה בצמיגי Goodyear המשמשים בדרך כלל למשאיות בינוניות. ההשערות בנוגע למשקל המכונית נעות בין 6.8 טון לבין 9.1 טון.[15] בכל אופן, משקל זה מאט מאוד את מהירותה של המכונית שיכולה להגיע למהירות מרבית של 97 קמ"ש וצריכת הדלק שלה נע בין 29 ל-64 ליטרים ל-100 ק"מ.[3][18] ההערכות בנוגע לעלותה של המכונית הנשיאותית נעות בין 300,000 דולר,[1] לבין 1.5 מיליון דולר.[18] המכונית הנשיאותית מתוחזקת על ידי השירות החשאי.[20]
על גבי דלתות המכונית הנשיאותית לא ניתן היה להבחין בחורי מנעול. האופן בו דלתות הנוסעים שלה נפתחו הוא סוד הידוע רק לשירות החשאי.[21] היא צוידה בחלונות מזכוכית משוריינת בעובי של 130 מ"מ,[22] בצמיגים חסיני תקר (Run-flat tire) והחלל הפנימי שלה אטום ב-100% כהגנה על יושביה מפני מתקפה כימית.[23] המכונית צוידה ברקטות נגד טנקים,[22] באמצעי לראיית לילה, בתותח לגז מדמיע, במכלי חמצן פנימיים, במכל דלק משוריין שחללו הפנימי ממולא בחומר מוקצף למניעת התפוצצות, ברובי שוטגאן ואספקת דם מסוג הדם של הנשיא.[1][18] המכונית מסוגלת גם לירות רימוני עשן כאמצעי נגד לנשק נגד טנקים.[21] עובי דלתות המכונית הוא 20 ס"מ. על פי דוברת ג'נרל מוטורס, ג'ואן ק. קרל "הרכב הנשיאותי נבנה על פי מפרטים מדויקים ומיוחדים, הוא עובר תהליכי פיתוח ובדיקה קיצוניים ומשלב בתוכו היבטים עילאיים רבים של מכוניות קאדילק ה'רגילות', כמו חתימת העיצוב, עיצוב פנים בעבודת יד ועוד".[8]
ברשת CNN נערך ריאיון עם ג'ו פנק, לשעבר סוכן השירות החשאי ונהג המכונית הנשיאותית של ביל קלינטון במשך חלק מתקופת נשיאותו. פנק תיאר את הניגודיות של הרכב. בעוד הנשיא מבודד מהעולם החיצון באמצעות שריון וזכוכית משוריינת, הוא יכול להפעיל בקצות אצבעותיו אמצעי תקשורת מהסוג המעולה ביותר, כולל טלפונים ניידים, מכשירים בתקשורת לוויין וגישה בלתי מוגבלת לאינטרנט.[8]
ב-2013 הותקנו על המכונית הנשיאותית לוחיות רישוי של העיר וושינגטון, שכמו כל לוחיות הרישוי של רכבי העיר נושאות את הכיתוב "מיסוי ללא ייצוג" (באנגלית: TAXATION WITHOUT REPRESENTATION) בהתייחס למעמדו המיוחד של מחוז קולומביה שבו שוכנת העיר, שאינו שולח נציגים לקונגרס של ארצות הברית.[24]
החל מהשנים האחרונות של המאה ה-20 נוהג השירות החשאי להשמיד את המכונית הנשיאותית לאחר הוצאתה משירות. סוכני השירות החשאי עושים לשם כך שימוש בכלי נשק ובחומרי נפץ, וזאת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא לבדוק את עמידותה של המכונית כנגד אמצעים אלו והסיבה השנייה היא למנוע את חשיפת סודות המיגון של המכונית.[14]
נסיעותיהן של שיירות הרכב הנשיאותיות הן מבצעים מורכבים. בתקופת נשיאותו של ג'ורג' ווקר בוש מנתה השיירה הנשיאותית עד 12 כלי רכב.[2] בתקופת נשיאותו של ברק אובמה מנתה השיירה בין 30 ל-45 כלי רכב.[3][21]
השיירה הנשיאותית כוללת כלי רכב רבים בנוסף למכונית הנשיאותית: רכבי משטרה המובילים את השיירה ומפנים את צירי התנועה, כלי רכב להסעת סוכני השירות החשאי, רכב ללוחמה אלקטרונית, כלי רכב להסעת צוותו של הנשיא, צוות לתקיפת נגד, רכב לצוות טיפול בחומרים מסוכנים וצוות תקשורת של הבית הלבן. לשיירה מצטרפים גם כלי רכב של צוותי העיתונות, אמבולנס, רכב כיבוי אש וכלי רכב נוספים.[6]
המכונית הנשיאותית מתוחזקת על ידי השירות החשאי בעוד ששאר כלי הרכב בשיירה הנשיאותית מתוחזקים על ידי המשרד הצבאי של הבית הלבן.[20] השימוש בתעבורה באמצעות מסוק המארין 1 מועדף על פני הסעת הנשיא באמצעות שיירת הרכבים, עקב הקשיים בארגון זו האחרונה.[1]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
