היסטוריה של נורווגיה

ההיסטוריה הקדומה של נורווגיה שלובה יחד עם זו של שאר עמי סקנדינביה. החל מהתקופה הפרהיסטורית בה החלה ההתיישבות הראשונית במדינה, וכלה בתקופה הוויקינגית, בה שלטו הלוחמים והספנים הסקנדינבים על חלקים נרחבים באירופה.

בשנת 872 אוחדה נורווגיה על ידי המלך האראלד הראשון, לאחר שנים רבות בהן הייתה מפוצלת לשבטים רבים. ממלכת נורווגיה העתיקה, שיחד עם שאר מדינות סקנדינביה האמינה באגדות המיתולוגיה נורדית, אימצה את הנצרות במאה ה-11 עת נוסדה הכנסייה של נורווגיה. במאה ה-13 הגיעה נורווגיה לשיא גדולתה כשחלשה על איסלנד, גרינלנד וחלקים נרחבים מסקוטלנד, ואת תחילת שקיעתה מסמנת התפשטות מגפת המוות השחור במאה ה-14, מגפה שהרגה כשליש מאוכלוסיית המדינה.

לאחר איחוד עם שוודיה ב-1319, הצטרפו שתיהן לאיחוד קאלמאר ב-1397. האחוד התפרק ב-1524 עם פרישתה של שוודיה, אולם נורווגיה נשארה חלק מדנמרק-נורווגיה, מסגרת שהחזיקה מעמד עד שנת 1814, בה עברה נורווגיה משלטון דני לשלטון שוודיה. באותה התקופה נהנתה נורווגיה מאוטונומיה מסוימת, אך שאיפתה לעצמאות לא התממשה עד 1905, שאז הפכה למדינה עצמאית.

בזמן מלחמת העולם הראשונה שמרה נורווגיה על נייטרליות. במלחמת העולם השנייה נכבשה על ידי גרמניה הנאצית, כיבוש שלאחריו הוקמה בה ממשלת בובות בראשותו של וידקון קוויזלינג. ב-1945, עם תבוסתה של גרמניה במלחמה שוחררה נורווגיה.

ב-1946 הייתה נורווגיה לאחת החברות המייסדות של האו"ם וב-1949 הצטרפה לברית נאט"ו. בשנות השישים של המאה העשרים התגלה נפט בים הצפוני ונורווגיה הפכה מאחת המדינות העניות באירופה לאחת העשירות בה.

ההתיישבות הראשונית בנורווגיה החלה לאחר סיום עידן הקרח, לפני כ-10,000 שנה. עד היום אין הסכמה לגבי המקום ממנו הגיעו הנורווגים הראשונים למדינה או באיזה מסלולים הם השתמשו, אולם הם ככל הנראה עברו דרך מה שהיום הוא מחוז אסטפול (Østfold), שם נמצאו שרידים להתיישבות אנושית. מסלול אפשרי נוסף בו היה דרך הים הצפוני לכיוון דרום-מערב נורווגיה^[1].

המתיישבים הראשונים בנורווגיה היו ציידים שחיו בשבטים קטנים. גם כיום ניתן למצוא כלי אבן, כלי חרס ואף ציורי קיר המתארים את חייהם. המעבר לעבודה חקלאית החלה בנורווגיה העתיקה לפני כ-3,000 לפנה"ס, והתבוססה בעיקר מסביב לאזור אוסלו פיורד.

מתקופות ההאבן והברונזה נמצאו בנורווגיה פטרוגליפים, ומתקופת הקיסרות הרומית נמצאו כלים עשויים ברונזה וזכוכית, כמו גם כלי נשק. השימוש הראשוני בכתב רונות החל גם הוא באותה התקופה.

ב-793 פלשו מספר ספינות ולוחמים על חופי האי לינדיספארן (צפונית-מזרחית לאנגליה) ובזזו את המנזר שבו. כיום מחשיבים אירוע זה כתחילת התקופה הוויקינגית. בין 800 לאחר הספירה ועד ל-1100 לאחר הספירה, הוויקינגים גילו ויישבו את איסלנד וגרינלנד, וכבשו חלקים מבריטניה ואירלנד, וכמו כן נודעו בכך שבמסעותיהם הגיעו עד קונסטנטינופול, יוון, צפון אפריקה וניופאונדלנד. על ידי שימוש בסירות המצוינות שלהם (בעיקר ב'ספינה הארוכה') וארגון מתואם, הם הפכו לסוחרים ולוחמים מיומנים.

מבחינת נורווגיה, תקופה זו הייתה תקופה חשובה של איחוד לאומי והתרחבות. במשך למעלה מ-200 שנה נמשך תהליך האיחוד של נורווגיה. מלכי ויקן (Viken), האזור הסובב את הפיורד של אוסלו, מלאו תפקיד משמעותי בתהליך האיחוד ובמהלכו, כשהם משתלטים באופן הדרגתי על עוד ועוד שטחים, ממלכות, ערים וקהילות. לאחר קרב האפרספיורד, שנערך ככל הנראה ב-872, השתלט האראלד בהיר-השיער על שטחים נרחבים במדינה והיה למלך הראשון של נורווגיה. אולם רק בשנת 1060 נראה היה שתהליך האיחוד הסתיים.

גם הנצרות לא איחרה להגיע לנורווגיה. המדינה שיחד עם שאר מדינות סקנדינביה האמינה באגדות המיתולוגיה נורדית, אימצה את הנצרות במאה ה-11, עם ייסודה של הכנסייה של נורווגיה על ידי המלך אולף השני ב-1024. אולם עוד קודם לכן נעשו ניסיונות להביאה לשם. המלך הוקון הטוב שחונך בחינוך אנגלי-נוצרי ניסה לגרום לממלכתו לאמץ את הנצרות בעזרת מיסיונרים אנגליים, אך עם מותו ב-960 הושעו המאמצים. הם חודשו ב-995, עת הוקמה הכנסייה הראשונה במדינה על ידי המלך אולף הראשון, שלאחר מותו בקרב סטיקלסטאד הפך לקדוש נוצרי כ"סיינט אולף".

קרב גשר סטמפורד שנערך ב-25 בספטמבר 1066 והסתיים בניצחון ממלכת אנגליה ובמותו של מלך נורווגיה האראלד השלישי, סימן את סופו של האיום הוויקינגי על שלמות הממלכה האנגלית ועל כתרה. ולכן, כיום רואים בקרב זה את סופה של התקופה הוויקינגית.

המלכויות הנורווגיות בסביבות 820 לאחר הספירה עם מותו של המלך גונטאר הצייד. המלכויות החשובות ביותר היו וסטפולד (בצבע אדום), הולוגאלנד (בצבע סגול), אלבהיים (בצבע צהוב) ואגדר (בצבע ירוק).
המלכויות הנורווגיות בסביבות 860 לאחר הספירה עם מותו של האלפדאן השחור. המלכות אותה הוריש האראלד הראשון מסומנת באדום
המלכויות הנורווגיות בסביבות 872 לאחר הספירה (המלכות המאוחדת של מסומנת באדום) לפני קרב האפרספיורד שתחם אותן
ממלכתו של המלך האראלד הראשון בסביבות 930 לאחר הספירה. האזורים בצבע צהוב הם המלכויות הנורווגיות, האזורים השייכים לרוזן מלאדה (אזור בנורווגיה) מסומנים בצבע סגול, האזורים השייכים לרוזן ממורה (כיום מחוז בנורווגיה) מסומנים בצבע כתום.
חלוקת המלכות לאחר קרב סוולדר (1000 לאחר הספירה) בין שוודיה (צבע צהוב), דנמרק (צבע אדום) והרוזן מלאדה (צבע סגול)
נורווגיה המאוחדת בעת מלכותו של הפטרון אולף השני (בערך 1020 לאחר הספירה). אזור הסאמי מסומן בצבע וורוד אשר רובם שילמו מס למלכי נורווגיה.

ערך מורחב – ממלכת נורווגיה (872–1397)

ממלכת נורווגיה בימיי הביינים הגיעה לשיא כוחה בין השנים 1240-1319, לאחר תקופה רבה של מעבר בין שושלות מלוכה ומלחמת האזרחים הנורווגית. בשיא כוחה הממלכה השתרעה על טריטוריית נורווגיה של ימינו, חלק ממערב שוודיה, איי פארו, חלקים מסקוטלנד, האי מאן, אנגלסי, חצי האי קולה, איסלנד, וגרינלנד.

על אף פי שנורווגיה אוחדה רשמית ב-872, והיה בית מלוכה אשר שלט על השטח, בחלקים מהזמן התקיימו קבוצות בדלניות, כמו הסאמים. בנוסף, בית המלוכה לא היה יציב, והשושלות התחלפו לעיתים קרובות. כמו כן, היו תקופות קצרות בהן נורווגיה הייתה תחת שליטה דנית.

במהלך המאה ה-14 קטנה האוכלוסייה בנורווגיה בשל מגפת המוות השחור, בעיות אקלימיות וסופה של שושלת המלוכה הנורווגית, מה שהוביל להידרדרות במצב הכלכלי באזור. חולשה כלכלית זו נוצלה על ידי אצילים דנים וגרמנים שהחלו תופסים עמדות כוח בתוך היבשת הסקנדינבית. נישואים בין שושלות מלכים הובילו לאיחוד נורווגיה עם דנמרק ושוודיה הידוע כאיחוד קאלמאר, החל מ-1450 בצורה מעוגנת באמנה. תקופה זו תוארה באופן לאומי-רומנטי כ"ליל 400 השנים". ב-1521 פרשה שוודיה מהאיחוד אולם נורווגיה נותרה מאוחדת עם דנמרק, באיחוד דנמרק-נורווגיה.

איחוד קאלמאר (1397–1536)

ערך מורחב – איחוד קאלמאר

המלך הוקון החמישי מת ללא יורשים בשנת 1319. בתו נישאה לנסיך השוודי, ובנם מאגנוס אריקסון ירש בעקבות זאת את שתי המלכויות. מרגרט, המלכה האם, הייתה השליטה בזמן איחודה של נורווגיה עם דנמרק ושוודיה באיחוד קאלמאר (1397–1523), שהסתיים לאחר 180 שנה בהם שוודיה פרשה ב-1536. כוחה של נורווגיה נחלש בתקופה זו לאחר שרבים מהאוכלוסייה מתו מהמגפה השחורה בין 1349–1351.

האיחוד עם דנמרק (1536–1814)

ערך מורחב – דנמרק-נורווגיה

האליטה בנורווגיה נחלשה עד שלא הייתה מסוגלת להתנגד ללחצים מהדנים. יותר ויותר נושאים הוחלטו בקופנהגן אשר בדנמרק והשלטון הנורווגי לבסוף פורק. הכתר הדני יוצג על ידי מושל מטעם דנמרק. ניתן לחלק את התקופה הדנית לתת התקופות הבאות:

הרפורמציה בנורווגיה (1536–1596): הכוח של נורווגיה הוחלש מאוד לאחר פירוק הכנסייה הנורווגית העצמאית ברפורמציה של שנת 1537.
המלחמות הצפוניות (1596–1720): תקופה של מלחמה מתמשכת והכנות למלחמה, אשר כוללת בתוכה את מלחמת קאלמאר (1611–1613), מלחמת שלושים השנים (1618–1648), המלחמה הצפונית (1655–1658), מלחמת גילדאנלוב (1675–1679) ומסתיימת במלחמה הצפונית הגדולה (1700–1721).
תקופת השלום והגידול הכלכלי (1721–1770): במשך המאה השמונה עשר, נורווגיה נהנתה מתקופה של שפע גדול ונעשתה חלק חשוב יותר ויותר מן הממלכות המאוחדות.
ההתעוררות הלאומית וההכנות לעצמאותה של נורווגיה (1770–1814): תקופה זו נבנתה על סמך התרבות החזקה של החקלאות בנורווגיה, בשילוב עם המודעות להמהפכה בארצות הברית (1775–1783) והמהפכה הצרפתית (1789–1799), אשר בנו את הדעתנות הלאומית בקרב העם הנורווגי, והסתיימו בהסכם החוקתי בשנת 1814.

ערך מורחב – האיחוד השוודי-נורווגי

לאחר תמיכתה של ממלכת דנמרק-נורווגיה בנפוליאון, ב-1814 הובסה ממלכת דנמרק-נורווגיה במהלך המלחמות הנפוליאוניות ונמסרה למלך שוודיה שניצל את חברותו בקואליציה נגד נפוליאון על מנת לתקוף את דנמרק, שותפתה של צרפת, ולהרוויח את נורווגיה כשלל נוסף. בינואר 1814 נכנעה דנמרק ללחצי השוודים ומסרה לידיהם את נורווגיה בהסכם קיל (14 בינואר. בניסיון להשתלט על נורווגיה למרות האמנה, המשנה למלך והנסיך יורש-העצר של ממלכת דנמרק-נורווגיה עודד התכנסות של נציגים שונים וסיעות פוליטיות שונות בה אימצה לעצמה נורווגיה חוקה, הכריזה על עצמאות ובחרה לעצמה כמלך את הנסיך יורש-העצר פרדריק כריסטיאן ב-17 במאי 1814 (תאריך אשר נחגג עד היום כיום העצמאות הנורווגי), כל זאת כאקט של התרסה כנגד האיחוד החדש שנכפה עליה. שוודיה, בתמיכת בעלות בריתה מתקופת המלחמות הנפוליאוניות, שיגרה כוח צבאי לנורווגיה על מנת לכפות את האיחוד. המהלך צלח ובמשא-ומתן מאוחר יותר, פרדריק כריסטיאנסן הסכים לזנוח את הכתר הנורווגי ולחזור לדנמרק בתנאי ששוודיה תכיר בחוקה הנורווגית הדמוקרטית ובעצמאותה של נורווגיה. בעקבות כך בית הנבחרים הנורווגי בחר את המלך השוודי כמלך של נורווגיה ב-4 בנובמבר 1814.

בשנת 1905 בוטל האיחוד בין הממלכות כששוודיה הכירה בעצמאות נורווגיה. ממשלת נורווגיה הציעה את כתר נורווגיה לנסיך הדני קרל. לאחר משאל עם שאישר את המונרכיה, בחר הפרלמנט בקרל למלך פה אחד. קרל שינה את שמו להוקון השביעי (Haakon VII) על שם מלכי נורווגיה העצמאית של ימי הביניים.

מלכי נורווגיה בעת המודרנית, כולל תקופות המלוכה שלהם, הם:

נורווגיה במהלך מלחמת העולם הראשונה

במלחמת העולם הראשונה שמרה נורווגיה על נייטרליות ולא לקחה חלק במלחמה. אף על פי כן, הטביעו הגרמנים מספר רב של ספינות מסחר נורווגיות, שרבות מהן סיפוקו ציוד חיוני לבריטניה שבתמורה סיפקה לנורווגיה פחם. בסך הכל נהרגו 1,892 אזרחים נורווגים במלחמה.

נורווגיה במהלך מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – המערכה בנורווגיה

במלחמת העולם השנייה פלשה גרמניה הנאצית לנורווגיה ב-9 באפריל 1940. מלך נורווגיה, הוקון השביעי ומשפחתו ברחו עם אוצרות הזהב של הממלכה לבריטניה והקימו שם ממשלה גולה בזמן שצבא נורווגיה נלחם בעקשנות בכוחות הוורמאכט. צרפת ובריטניה הצטרפו ללחימה לאחר כמה ימים. בתחילה כבשו הגרמנים את אוסלו ועוד מספר ערים דרומיות כברגן וטרונדהיים. לאחר מאבק עיקש, ולמרות מספר ניצחונות של בעלות הברית, נכנע צבא נורווגיה ב-8 ביוני 1940. גרמניה כבשה את המדינה והקימה בה ממשלת בובות בראשותו של וידקון קוויזלינג, מנהיג המפלגה הנציונל-סוציאליסטית הנורווגית - נאשונל סמלינג. במהלך תקופת שלטונו נוהלה מלחמת מחתרת כנגד הכובש הנאצי. אולם רק ב-8 במאי 1945, נכנעו הגרמנים ועזבו את המדינה. בחודשי המלחמה האחרונים נכנסו גם כוחות סובייטיים לצפון מזרח המדינה, כדי לתפוס את נמל קירקנס (Kirkens), וזמן קצר לאחר סיומה עזבוה.

לאחר נטישת גרמניה חזר הוקון השביעי ומלך על המדינה עד יום מותו ב-1957. מפלגת הנאשונל סמלינג פורקה והוצאה אל מחוץ לחוק. קוויזלינג נעצר ב-9 במאי 1945 והוצא להורג יחד עם שני מנהיגים אחרים של המפלגה - אלברט ויליאם הגלין ורגנאר סקנקה, בידי כיתת יורים ב-24 באוקטובר 1945.

יחסי החוץ של נורווגיה לאחר מלחמת העולם השנייה

ב-1949 נורווגיה נעשתה חברה בברית נאט"ו. חתימתה של נורווגיה בברית הייתה משמעותית בשל קרבתה הגאוגרפית לברית המועצות. באותה השנה הייתה נורווגיה בין החברות המייסדות של ארגון האומות המאוחדות. אזרחי נורווגיה הצביעה פעמיים כנגד הצטרפות לאיחוד האירופי (ב-1972 וב-1994). נורווגיה חברה באיגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA), מסגרת מקבילה לאיחוד האירופי שהוקמה בשנת 1960. רוב מדינות האיגוד, ונורווגיה ביניהן, מסדירות את קשרי הסחר שלהן עם האיחוד האירופי במסגרת הקרויה "האזור הכלכלי האירופי" (EEA), המבטיחה למדינות החברות בה חופש של תנועה לאנשים, סחורות, שירותים והון, אך אינה מטילה על מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי את החובות המוטלות על חברות האיחוד.

המדיניות החברתית והכלכלית לאחר מלחמת העולם השנייה

לקראת סוף שנות השישים של המאה העשרים התגלה נפט בים הצפוני, ונורווגיה הפכה למפיקת הנפט העיקרית בו. עקב כך, החלה צמיחה כלכלית במדינה ובעלייה ברמת החיים. העלייה התבטאה בשיפור מערכות החינוך והרווחה והפיכתן למתקדמות בעולם, בנוסף להגדלת קצבאות הזקנה והאבטלה יחד עם מתן שירותים רפואיים וחינוך גבוה חינם.
כתוצאה מכך, דורגה נורווגיה בשנים האחרונות על ידי האו"ם כמדינה בעלת רמת החיים מהגבוהות בעולם. בנוסף, נורווגיה מוכרת כאחת המדינות התומכות יותר בזכויות האישה. כראיה לכך דורגה המדינה במקום השני במחקר שנוהל על ידי הפורום הכלכלי העולמי, בנושא הפערים בין המינים ב-58 מדינות על סמך מדד רמת השוויון מול גברים בחמשה תחומים שונים: שותפויות כלכליות, הזדמנויות כלכליות, כוח פוליטי, השגת השכלה, בריאות ורווחה.

נורווגיה אינה חברה באיחוד האירופי, לאחר שפעמיים (1972 ו-1994) נדחתה הצעה זו במשאל עם בפער קטן.

ערך מורחב – מתקפת הטרור בנורווגיה (2011)

ב-22 ביולי 2011 ביצע אנדרס ברינג בריוויק, לאומן נורווגי, שני פיגועי טרור במדינה: הוא פוצץ מכונית תופת ברובע הממשלה (בנורווגית, Regjeringskvartalet) בעיר הבירה אוסלו וגרם למותם של שמונה בני אדם ולפציעתם של מאתיים נוספים, וכשעה וחצי לאחר מכן הגיע לאי אוּטֶיָה (Utøya) שבקרבת אוסלו, וביצע שם פיגוע ירי שבו רצח 69 נערים ופצע עשרות נוספים במחנה קיץ של מפלגת העבודה הנורווגית (מפלגת השלטון דאז).