התגלויות ישוע לתלמידיו לאחר תחייתו הן, לפי האמונה הנוצרית המתוארת בברית החדשה, שורת מפגשים בין ישו, ששב לחיים לאחר מותו בצליבה, לבין מאמיניו.[1]. ישו נגלה למרים המגדלית ולאחד-עשר שליחיו, ואף הניח לתומאס הקדוש לחטט בפצעיו כדי להראות שהוא נוכח בגופו. הוא נראה שלא בגופו לפאולוס על הדרך לדמשק. המסורת הנוצרית רואה בהתגלויות אלו הוכחה לכך שישו שב בגופו מן המתים באורח נסי, וראיה למעמדו האלוהי והגואל. כנסיות מסורתיות ופונדמנטליסטיות מוסיפות לקבל את כתבי הקודש בצורה מילולית, בעוד שכנסיות ליברליות מפרשות תיאורים אלה כחוויות שבחזון.
האמונה בתחייה מהמתים בגוף חומרי (בשר ודם) הייתה תופעה שולית ביהדות של תקופת בית שני, כלומר, היהדות בזמנו של ישו. הרעיון של תקומה כלשהי מן המתים מופיעה בצורה ברורה לראשונה, בספר דניאל, מן המאה השנייה לפני הספירה, אך שם היא מתייחסת יותר לאמונה בתחיית הנשמה בלבד. כמה מאות שנים לאחר מכן כותב ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס (יוסף בן מתיתיהו), בן תקופתו, פחות או יותר, של שאול השליח (פאולוס), שהאיסיים האמינו שהנשמה הנה בת אלמוות, כך שבעוד שהגוף חוזר להיות עפר ואפר, הנשמה מגיעה לאותו מקום התואם לאופיו המוסרי של הנפטר, כלומר האם היה צדיק או רשע. זו, על פי הבשורות, הייתה גם עמדתו של ישו, שעליה הגן בלהט בוויכוחיו עם הצדוקים בבשורת מרקוס י"ב 25-24[2], וכן בבשורת לוקס כ' 34–36 [3].
היוונים לעומת זאת, החזיקו זמן רב בדעה שאדם הראוי לשבח, יכול להיות מוקם לתחייה לאחר מותו כאל (תהליך האפותאוזיס - האלהה של בני אנוש). יורשיו של אלכסנדר הגדול הפכו רעיון הזה לידוע ומפורסם מאוד ברחבי המזרח התיכון, במיוחד באמצעות הטבעת מטבעות הנושאות את דמותו - זכות שנשמרה בעבר לאלים בלבד - ולמרות שהייתה במקור זרה לרומאים, גם הם אימצו דוקטרינה זו במהרה על ידי קיסרים למטרות תעמולה פוליטית. לפי התאולוגיה של האפותאוזיס בקיסרות הרומית, גופו הארצי של הקיסר שנפטר לאחרונה נעלם, והוא מקבל במקומו גוף אלוהי חדש במקומו, ואז נראה על ידי עדים אמינים; לפיכך, בסיפור הדומה להופעות ישו לאחר התקומה מן המתים בבשורות ולמינוי התלמידים לשליחותם, ירד רומולוס, מייסד רומא, מהשמיים, לפני שנלקח למרומים על ענן, כדי להורות לעד מסוים להעביר מסר לרומאים בדבר גדולתה העתידית של העיר ("הכריזו לרומאים על רצון השמיים שרומא שלי תהפוך לבירת העולם ...").
קורותיו של ישו הקם לתחייה מהמתים, מתועדות על ידי מקורות כתובים הקדומים ביותר - אמונת "קהילות המאמינים הקדומות" כמו: האיגרת הראשונה אל קורינתים ט"ו 8-3[4]; שאול השליח באיגרת הראשונה אל הקורינתיים ט"ו 8[5] והאיגרת השנייה אל הקורינתיים י"ב 2–4[6], מהווים תיעוד לאירועי הילקחות לשמים ו"כניסה לגן עדן". התפיסה של "תחייה פיזית של הגוף" לא הייתה חיונית לראייה בחזון של ישו הקם לתחייה. אך בנטייה הכללית של ספרות הברית החדשה המאוחרת יותר, מודגש טבעה הפיזי של התחייה. ניתן לקשור התפתחות זו לאופייה המשתנה של הקהילה הנוצרית: שאול השליח (פאולוס) כמו תלמידיו וחסידיו הקדומים ביותר של ישו היו יהודים כולם. יהדות תקופת הבית שני הדגישה את חיי הנשמה; בעוד שכותבי הבשורה, בכנסייה היוונית-רומאית האלילית הדגישו במקום זאת את האמונה של חיי נצח בגוף פיזי. לפי הבשורות, כפי שהן ידועות לנו היום, ישו מת, נקבר, גופתו נעלמת, תוך עדות של עדים רבים למציאתו של הקבר הריק. ישו מופיע לאחר מכן בגוף פיזי נצחי, אך שונה, עם היכולת להופיע ולהיעלם כרצונו, כמו מלאך אלוהים, ולחזור לשמיים המשמשים כמקום מושבו ליד כס הכבוד, ליד הגבורה, כראוי לו.
הסעודה באמאוס מאת מתיאס סטום, בערך 1633–1639. "שבירת הלחם" הוא הרגע המדויק של הכרת התלמידים שהם נמצאים במשיח הקם
חסידיו היהודים-משיחיים הראשונים של ישו
הדיווח המוקדם ביותר על סדר הופעותיו של ישו לאחר תחייתו מהמתים מצוי באיגרתו הראשונה של שאול לקורינתים. שם מצוי פירוט, בסדר כרונולוגי, של הופעותיו של ישו. הראשונה בפני שמעון כיפא (פטרוס), אחר כך ל"שנים העשר", ואז לחמש מאות בבת אחת, ואז ליעקב (ככל הנראה יעקב אחיו של ישו), ואז לכל השליחים, ואחרון לשאול התרסי השליח (פאולוס) בעצמו. שאול אינו מזכיר את הופעותיו של ישו לאחר קומו מן המתים בפני נשים, פרט ל"אחיות "הכלולות בין החמש מאות מקורות אחרים של הברית החדשה אינם מזכירים הופעה בפני חמש מאות אנשים. קיימת הסכמה כללית כי הרשימה היא לפני אגרותיו של שאול השליח - היא מכונה לעיתים קרובות קטכיזם של הכנסייה הקדומה - אך פחות מכך עד כמה הרשימה שייכת למסורת ועד כמה היא שייכת לשאול השליח (פאולוס): מרבית החוקרים מרגישים ששמעון כיפא (פטרוס) ושנים העשר הם מקוריים, אך לא כולם מאמינים כך לגבי הופעתו לפני החמש מאות, יעקב ו"כל שאר השליחים"[5].
איגרותיו של שאול השליח
באמצעות הטענה שישו הופיע בפניו באותה צורה שבה התגלה בפני שמעון כיפא, יעקב והאחרים שהכירו את ישו בחייו, מחזק שאול את טיעונו להיותו בעל סמכות הזה לזו של כל שליח אחר. באיגרת אל הגלטיים א' 11–12 הוא מסביר כי הוא חווה התגלות של ישו בפניו[7]. באיגרת השנייה לקורינתים י"ב 2–4 הוא מספר לקוראיו על עלייתו לרקיע השלישי, מבלי שידע האם עלה בגופו או ברוחו בלבד[6] . במקום אחר באגרות מדבר שאול על"תהילה על ה"אור" ועל "פניו של ישו המשיח", ובעוד שהשפה מעורפלת במקצת, ניתן לראות שהוא ראה את ישו נעלה, ומושבו ליד על כס הכבוד בשמים לימין הגבורה, אלוהים .
שאול מציין שאותו הגוף הנוכחי של ישו הוא בגוף אחר, גוף תפארה, גוף שאינו בשרי - עולמי. באיגרתו לפיליפיים מתאר שאול כיצד ישו הקם לתחייה לבש גוף חדש, שונה לחלוטין מזה שהיה לו כשגופו היה כ"מראהו של אדם". שאול מציין שכאשר המשיח יחזור הוא "יהפוך את גופנו השפל לגוף תפארה נצחי", כאשר זו מטרת העל של החיים המשיחיים.
בשורות ומעשי השליחים
הבשורה של מרקוס (נכתבה בערך בשנת 70 לסה"נ) לא הכילה בגרסה המקורית שהסתיימה במרקוס ט"ז 8, הופעות של ישו שלאחר תחיית המתים. יחד עם זאת ראוי לציין כי במרקוס ט"ז 7 מצוין שהנשים שבאו לקבר ראו בחור עוטה בגדים לבנים שיושב מימין ואשר מורה להן לומר לתלמידים ולשמעון פטרוס שישו קם לתחייה והוא עתיד לפגוש אותם שוב בגליל.
נהוג לחשוב שמחבריהם של בשורת מתי ( בערך בין השנים 80 ל 90 לספירה) ובשורת לוקס וספר מעשי השליחים (שתיהן מיוחסות לאותו מחבר לוקס, המתוארך בדרך כלל בסביבות 80–90 לספירה) התבססו בתיאור חייו, פועלו ותורתו של ישו על הבשורה של מרקוס . כתוצאה מכך הם נבדלים באופן ניכר לאחר תיאור הקבר הריק כמתואר בבשורת מרקוס ט"ז 8.
בבשורת מתי מתוארת אותה הופעה לפני מרים המגדלית ו"מרים האחרת" בקבר, המתוארת בקצרה בבשורת מרקוס ובבשורת במתי כ"ח 1–10[8]. בתיאור זה של בשורת מתי, מי שהוגדר "כבחור לבוש לבן" בבשורת מרקוס, מוגדר כאן בפירוש כמלאך ה' שירד מן השמים, שציווה עליהן למהר וללכת אל התלמידים ולומר להם שישו יפגוש אותם בגליל. כמו כן מתואר שישו פגש אותן לאחר מכן, ברכן לשלום, והן אחזו ברגליו והשתחוו לו. כמו כן מתארת בשורת מתי הופעה השנייה, המבוססת על בשורת מרקוס ט"ז 7, לפני כל התלמידים על ההר בגליל. שם ישו מודיע להם כי ניתן לו השלטון על השמים ועל הארץ, והוא מצווה על התלמידים לבשר את הבשורה לעולם כולו, וללמד את כל מה שהוא לימד אותם.
בשורת לוקס מזכירה ומחזקת את ההופעה שמתוארת בבשורות מרקוס ומתי לפני הנשים בלוקס כ"ד 7[9], אם כי הפרטים מתוארים מזווית שונה במקצת, כאשר המיקום לפגישה תואר בירושלים ולא בגליל. והנשים המתוארות הן מרים המגדלית, מרים אם יעקב, יוחנה ונשים אחרות ששמן לא צוין .
כמוכן מתוארת בבשורת לוקס בפרק כ"ד 13–32, הופעה של ישו לאחר תקומתו מהמתים לפני שני תלמידים, קליופס ותלמיד אחר ששמו לא נזכר, כאשר היו בדרכם מירושלים לעמאוס[10]. לוקס מדווח בבשורתו בפרק כ"ד על הופעה בפני פטרוס (עליו דיווחו שאר השליחים), ואחד עשר התלמידים שנותרו בפגישה עם אחרים[11].
ההופעות מגיעות לשיאן לפני עליית ישו השמימה, לפני התלמידים שהתאספו על הר מחוץ לירושלים כמתואר בלוקס כ"ד 51-50[12]. במעשי השליחים א 11-1[13], מתוארת הרחבה של הקטע האחרון בבשורת לוקס, כאשר ישו מופיע בפני השליחים לפני עלייתו השמימה. באופן דומה, למעשי השליחים הופיע ישו לפני שאול השליח (פאולוס) בדרך לדמשק (מעשי השליחים ט' 9-3; כ"ב 11-6; כ"ו 12–18), וכן לפני סטפנוס בעת שנסקל למוות וראה אותו עומד לימין הגבורה בשמיים (מעשי השליחים ז' 55), ולפני שמעון כיפא (פטרוס) אשר שמע את קולו של ישו (מעשי השליחים י' 16-9; י"א 4–10).
הלכידה הנסית של 153 דגים, לפי יצירתו שלדוצ'יו, המאה ה-14. ישו עומד משמאל, בהופעתו הרביעית לאחר תחייתו מהמתים, בבשורת יוחנן.
בשורת יוחנן נכתבה זמן מה לאחר שנת 80 או 90 לספירה. ישו מופיע בקבר הריק לפני מרים המגדלית (שבתחילה לא מצליחה לזהותו), ולאחר מכן לפני התלמידים מלבד תומא, ואז לכל התלמידים כולל תומא (אירוע "תומא מטיל הספק"), ומסיים בהופעה לפני שמעון כיפא (פטרוס) ושישה (לא כולם) מן התלמידים . רבים מאמינים כי סיפור ההופעה בגליל, היא תוספת מאוחרת יותר לבשורה המקורית.
חסידיו היהודים הקדומים ביותר של ישו (היהודים המשיחיים) תפסו אותו כ"בן האדם" במובן היהודי, אדם, שבאופן ציותו המושלם לרצון האל, החזיר לאדם את צלם דמותו של אלוהים שאבד בחטא הקדמוןבגן העדן. הוא קם לתחייה מן המוות, אותו מוות שהובטח לאדם מרגע בריאותו אם ייפול בחטא אי הציות (לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע). הוא הועלה לשמיים כשהוא מוכן לחזור בכל רגע כבן אדם, וגם אותה דמות בן האדם שהועלתה לשמיים, כמתואר בדניאל ז': 13–14[14], שקיבלה מאת אלוהים שלטון על כל בריאת האלוהים .
שאול השליח (פולוס) סבר בזמנו ששובו של ישו קרוב מאוד. המסר שלו היה שישו הוא כבר לא זה שמכריז שמלכות אלוהים קרבה, אלא שישו עצמו הוא התגלמות אותה מלכות. מלכות אלוהים כבר נמצאת למעשה, אף שהיא עדיין לא גלויה ונראית לבני האדם.
על פי אגרותיו של שאול השליח בברית החדשה, האיגרת אל העבריים, ועל פי שלוש הבשורות הראשונות, וכן גם על פי חזון יוחנן, ישו מתואר כבעל המעמד הגבוה ביותר, שני לאחר מעמדו של אלוהים, הבורא והאב לכל. הוא עומד בסמכותו מעל לכל הבריאה לרבות מעל למלאכים ומעל לבני האדם, אבל כפוף לאלוהים, והוא מושל בכל כבנו של מלך המלכים ואדון האדונים אלוהים כל יכול (האגרת אל העברים א' )[15].
בנגוד גמור לתורת השילוש שהתפתחה בשלבים מאוחרים יותר של הכנסייה הנוצרית ואשר הקנתה לישו יחד עם רוח הקודש מעמד שווה ערך לזה של אלוהים, דבקה היהדות וחלקים ניכרים בנצרות וביהדות המשיחית בהצהרה הנצחית "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" (דברים ו' 4), שמשמעותה מונותאיזם, ואינה מקבלת שישו הוא האל עצמו, האלוהים בהתגלמותו .
התפתחות האמונה בתחיית המתים
הופעותיו של ישו מוסברות לעיתים קרובות כחוויות של חזון, בהן הורגשה נוכחותו של ישו . תחייה פיזית הייתה מיותרת למראה החזון לראות את ישו הקם, אך כאשר נכתבו בשורותיהם של מתי, לוקס ויוחנן, הודגש הטבע הפיזי של תחיית המתים, בעודו חופף למושג הקודם של ההתעלות אלוהית של נשמתו של ישו. ניתן לקשור התפתחות זו לאופייה המשתנה של הקהילה הנוצרית: שאול השליח וחסידי המשיח הקדומים ביותר היו כולם יהודים, ויהדות בית שני הדגישה את חיי הנפש; כותבי הבשורה, תחת זאת הדגישו בכנסייה היוונית-רומאית, את האמונה האלילית בגיבור המונצח ומתעצב בגופו הפיזי .
יתר על כן, חוקר הברית החדשה ג'יימס דאן טוען שלמרות שחוויית התקומה של השליח פאולוס הייתה "חזונית באופייה" ו"לא פיזית חומרית", הרי שהתיאורים בבשורות ושל מעשי השליחים שהזכיר שאול השליח (פולוס) שונים מאוד. לטענתו, "לתאר כ"הריאליזם המסיבי" את ההופעות עצמן ניתן לתאר על בסיס של חזון בלבד, הוא קלוש ביותר - המבשר לוקס בוודאי ידחה את התיאור כבלתי ראוי", וכי התפיסה המוקדמת ביותר של תחיית המתים בהקהילה המשיחית בירושלים הייתה כתחייה פיזית.
