דויטשלנד (סיירת, 1931)

דויטשלנד (בגרמנית: Deutschland) הייתה האונייה הראשונה בסדרת הסיירות הכבדות מדגם "דויטשלנד" של הקריגסמרינה, צי המלחמה של גרמניה הנאצית. היא הוזמנה על ידי ממשלת ויימאר עבור הרייכסמרינה, שדריתה הונחה במספנת Deutsche Werke בקיל בפברואר 1929 ובנייתה הושלמה באפריל 1933. היא סווגה במקור כספינת שריון (Panzerschiff) על ידי הרייכסמרינה, בפברואר 1940 סיווגו הגרמנים מחדש את שתי הספינות הנותרות ממחלקה זו כסיירות כבדות. בשנת 1940, שמה שונה לליצו, לאחר שהסיירת הכבדה ליצו מסדרת אדמירל היפר הבלתי גמורה נמכרה לברית המועצות בשנה הקודמת.

דויטשלנד/ליצו
Deutschland/Lützow

דויטשלנד ב-1935
דויטשלנד ב-1935
תיאור כללי
סוג אונייה	סיירת כבדה
צי	קריגסמרינה
דגל הצי
סדרה	דויטשלנד
ציוני דרך עיקריים
מספנה	Deutsche Werke
תחילת הבנייה	5 בפברואר 1929
הושקה	19 במאי 1931
תקופת הפעילות	1 באפריל 1933 – 22 ביולי 1947 (14 שנים)
אחריתה	הוטבעה כמטרה
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם השנייה
מידות
הֶדְחֶק	12,630 טון, מקסימלי: 14,290 טון
אורך	186 מטר
רוחב	20.69 מטר
שוקע	7.25 מטר
נתונים טכניים
מהירות	28 קשרים
גודל הצוות	1,070 (מקסימום)
טווח שיוט	19,000 ק"מ במהירות 20 קשר
הנעה	8 מנועי דיזל בהספק 52,050 כוח סוס
צורת הנעה	2 מדחפים
כמות הדלק	2,410 מ³
אמצעי לחימה
שריון	חזית צריחי התותחים: 160 מ"מ חגורת שריון: 80 מ"מ סיפון: 40 מ"מ גשר: 150 מ"מ
חימוש	6 תותחים 11 אינץ' (280 מ"מ), בשני צריחים (2 * 3) 8 תותחים 6 אינץ' (150 מ"מ) 6 תותחים 3.4 אינץ' (88 מ"מ) הוחלפו מאוחר יותר ל-6 תותחים 4.1 אינץ' (105 מ"מ) 8 תותחים 37 מ"מ 10 תותחים 20 מ"מ 8 צינורות טורפדו 533 מ"מ
מטוסים	שני מטוסים אמפיביים אראדו Ar 196, עם מעוט

האונייה ראתה פעולה משמעותית עם הקריגסמרינה, כולל מספר סיורים ללא התערבות במלחמת האזרחים בספרד, במהלכה היא הותקפה על ידי מפציצים רפובליקנים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היא שייטה בצפון האוקיינוס האטלנטי, מוכנה לתקוף את תנועת אוניות הסוחר של בעלות הברית. מזג האוויר הגרוע הקשה על מאמציה, והיא הטביעה או תפסה רק קומץ כלי שיט לפני שחזרה לגרמניה. לאחר מכן השתתפה במבצע וזריבונג, הפלישה לנורווגיה. היא נפגעה בקרב סאונד דרובק, והוחזרה לגרמניה לצורך תיקונים. תוך כדי חזרתה היא טורפדה וניזוקה קשות מצוללת בריטית.

התיקונים הושלמו עד מרץ 1941, ליצו חזרה לנורווגיה כדי להצטרף לכוחות שנערכו נגד המשלוח של בעלות הברית לברית המועצות. היא עלתה על שרטון במהלך מתקפה מתוכננת על שיירה PQ 17, שחייבה חזרה נוספת לגרמניה לצורך תיקונים. לאחר מכן השתתפה בקרב ים ברנץ עם הסיירת הכבדה Admiral Hipper, שהסתיימה בכישלון בהשמדת השיירה JW 51B. בעיות מנוע אילצו סדרה של תיקונים שהגיעו לשיאה בשיפוץ מוחלט בסוף 1943, ולאחר מכן הספינה נשארה באזור הבלטי. הסיירת הוטבעה במים רדודים ב-Kaiserfahrt באפריל 1945 על ידי מפציצים של חיל האוויר המלכותי (RAF), וליצו שימשה כסוללת תותחים לתמיכה בכוחות הגרמנים הנלחמים בצבא הסובייטי עד ה-4 במאי 1945, אז הושבתה על ידי הצוות שלה. היא נמשתה על ידי הצי הסובייטי ב-1947, והוטבעה לאחר מכן כמטרה באזור הבלטי.

תכנון

ציור זיהוי של הצי האמריקני של ליצו

אורכה של דויטשלנד היה 186 מטר (610 רגל) בסך הכל, הרוחב שלה היה 20.69 מטר (67 רגל 11 אינץ') והיה לה שוקע מקסימלי של 7.25 מטר (23 רגל 9 אינץ'). לאונייה הייתה תפוסה של 12,630 טונות (12,430 טונות ארוכות) ותפוסה במעמס מלא של 14,520 טונות (14,290 טונות ארוכות), אם כי רשמית הוצהר שהספינה נמצאת בטווח של 10,000 טונות ארוכות, הגבול של הסכם ורסאי. דויטשלנד הונעה על ידי ארבעה סטים של מנועי דיזל דו-פעימתיים של MAN 9 צילינדרים. המהירות המרבית של הספינה הייתה 28 קשרים (52 קמ"ש), ב-54,000 כוחות סוס (39,720 קילוואט). במהירות שיוט של 20 קשרים (37 קמ"ש), הספינה יכלה להפליג לטווח של 10,000 מיילים ימיים (19,000 ק"מ). כפי שתוכנן, הצוות הסטנדרטי שלה כלל 33 קצינים ו-586 מלחים, אם כי לאחר 1935 זה הוגדל משמעותית ל-30 קצינים ו-921–1,040 מלחים.

החימוש העיקרי של דויטשלנד כלל שישה תותחי SK C/28 בקוטר 28 ס"מ (11 אינץ') שהותקנו בשני צריחי תותחים משולשים, אחד בקדמת ואחד מאחורי המבנה. האונייה נשאה סוללה משנית של שמונה תותחי SK C/28 בקוטר 15 ס"מ (5.9 אינץ') בצריחים בודדים המקובצים באמצע האונייה. סוללת הנ"מ שלה כללה במקור שלושה תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') L/45, אם כי בשנת 1935 הוחלפו אלו בשישה תותחי 8.8 ס"מ L/78. בשנת 1940 הוסרו תותחי ה-8.8 ס"מ, ובמקומם הותקנו שישה תותחי 10.5 ס"מ (4.1 אינץ') L/65, ארבעה תותחי 3.7 ס"מ (1.5 אינץ') ועשרה תותחי 2 ס"מ (0.79 אינץ'). עד סוף המלחמה, סוללת הנ"מ שלה שוב אורגנה מחדש, והורכבה משישה תותחים בקוטר 4 ס"מ (1.6 אינץ'), עשרה תותחים בקוטר 3.7 ס"מ ועשרים ושמונה תותחים בקוטר 2 ס"מ.

הספינה נשאה גם זוג צינורות טורפדו 53.3 ס"מ (21 אינץ') רכובים על הסיפון שהונחו על הירכתיים שלה. הספינה צוידה בשני מטוסי ים Arado Ar 196 ומעוט אחד. חגורת השריון של דויטשלנד הייתה בעובי של 60 עד 80 מילימטרים (2.4 עד 3.1 אינץ'); הסיפון העליון שלה היה בעובי 17 מילימטרים (0.67 אינץ') בעוד הסיפון המשוריין הראשי היה בעובי 17 עד 45 מילימטרים (0.67 עד 1.77 אינץ'). בצריחי הסוללה הראשיים היו מגני תותחים בעובי 140 מילימטרים (5.5 אינץ') בחזית ודפנות בעובי 80 מ"מ. המכ"ם שלה כלל בתחילה מערך FMG G(gO) "Seetakt"; בשנת 1942, הותקן גם סט FuMO 26.

היסטוריית שירות

דויטשלנד בהשקה שלה

דויטשלנד הוזמנה על ידי הרייכסמרינה ממספנת דויטשה ורקה בקיל כארזאץ פרוסן, תחליף לאוניית המערכה הפרה-דרדנוט פרוסן. השדרית שלה הונחה ב-5 בפברואר 1929, בבנייה מספר 219. הספינה הושקה ב-19 במאי 1931; בעת השקתה, היא הושקה על ידי קנצלר גרמניה היינריך ברינינג. האונייה החלה בטעות להחליק במורד ההשקה בזמן שברינינג נשא את נאום ההטבלה שלו. לאחר השלמת עבודות האבזור, החלו ניסויים ימיים ראשוניים בנובמבר 1932. הספינה הוכנסה לשירות ברייכסמרינה ב-1 באפריל 1933.

דויטשלנד בילתה את רוב השנים 1933 ו-1934 בביצוע תרגילי אימון; ניסויי מהירות מוקדמים במאי 1933 הצביעו על כך שמהירות מרבית של 25 קשר (46 קמ"ש) עדיפה, אך הספינה הגיעה בנוחות ל-28 קשר (52 קמ"ש) בניסויי מהירות ביוני. הניסויים הושלמו עד דצמבר 1933, והספינה הייתה מוכנה לשירות פעיל עם הצי. הספינה ערכה גם סדרה של ביקורי רצון טוב בנמלים זרים, כולל ביקורים בגטבורג, שוודיה, ובאוקטובר 1934, ביקור ממלכתי רשמי באדינבורו, סקוטלנד. באפריל 1934 ביקר אדולף היטלר באונייה; לפי הדיווחים הוא סייר בספינה לבדו, ושוחח באופן לא רשמי עם אנשי הצוות.

האונייה ערכה סדרה של מסעות אימון למרחקים ארוכים לתוך האוקיינוס האטלנטי ב-1935. במרץ 1935 היא הפליגה עד הקריביים ואמריקה הדרומית. לאחר שחזרה לגרמניה, היא נכנסה לרציף לעבודות תחזוקה שוטפות, כמו גם התקנת ציוד נוסף. היא התקינה את מעוט המטוס שלה בתקופה זו, וסופקו לה שני מטוסים ימיים של היינקל He 60. דויטשלנד השתתפה בתמרוני צי במימי גרמניה בתחילת 1936. היא הצטרפה לאוניית האחות שלה שנכנסה לשירות לאחרונה אדמירל שר לשייט ללב האוקיינוס האטלנטי, שכלל עצירה במדיירה.

מלחמת האזרחים הספרדית

לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936, דויטשלנד ואדמירל שר נפרסו לחוף הספרדי ב-23 ביולי 1936 כדי לבצע סיורים ללא התערבות מול חופי ספרד שבידי הרפובליקנים. במהלך הפריסה, צריחי התותחים שלה נצבעו ברצועות גדולות בשחור, לבן ואדום כדי לסייע בזיהוי מהאוויר ולהצביע על מעמדה הנייטרלי. תפקידיה במהלך הפריסה כללו פינוי פליטים שנמלטו מהלחימה, הגנה על ספינות גרמניות הנושאות אספקה עבור הלאומנים של פרנסיסקו פרנקו ואיסוף מודיעין עבור הלאומנים.

דויטשלנד בסיור ללא התערבות ב-1938

במאי 1937 עגנה הספינה בנמל פלמה באי מיורקה, יחד עם מספר ספינות מלחמה נייטרליות נוספות, כולל ספינות מהצי הבריטי והאיטלקי. הנמל הותקף על ידי מטוסים רפובליקנים, אם כי אש נ"מ מספינות המלחמה הבריחה אותם. סירות הטורפדו זיאדלר ואלבטרוס ליוו את דויטשלנד לאי איביזה ב-24 במאי. בעודה עוגנת שם בנמל, היא הותקפה שוב על ידי מפציצים רפובליקנים; זוג מפציצי SB-2 שנבנו על ידי ברית המועצות, שהוטסו בחשאי על ידי טייסי חיל האוויר הסובייטי, הפציצו את הספינה. שתי פצצות פגעו באונייה; הראשונה חדרה לסיפון העליון ליד הגשר והתפוצצה מעל הסיפון המשוריין הראשי ואילו השנייה פגעה ליד תותח ה-150 מ"N הימני השלישי, וגרמה לשריפות חמורות מתחת לסיפונים. בהתקפה נהרגו 31 מלחים גרמנים ו-74 נפצעו.

דויטשלנד הרימה במהירות עוגן ועזבה את הנמל. היא נפגשה עם אדמירל שר כדי לקבל רופאים נוספים לפני שהמשיכה לגיברלטר, שם נקברו המתים בכבוד צבאי מלא. אולם עשרה ימים לאחר מכן, הורה היטלר להוציא את ההרוגים מהקבר ולהחזירם לקבורה בגרמניה. גם פצועי האונייה פונו בגיברלטר לקבלת טיפול. היטלר, זועם על המתקפה, הורה לאדמירל שר להפציץ את נמל אלמריה כנקמה על מה שמכונה "תקרית דויטשלנד". לאחר מכן הוציא סטלין פקודות כי התקפות נוספות על ספינות מלחמה גרמניות ואיטלקיות נאסרו בתכלית האיסור.

דויטשלנד בילתה את רוב השנים 1938 ו-1939 בביצוע תרגילי אימון עם שאר הצי וביקורי רצון טוב בנמלים זרים שונים. היא ערכה ביקור רשמי בספרד בעקבות הניצחון הלאומני במלחמת האזרחים בספרד ב-1939. האונייה השתתפה בתרגיל צי גדול באוקיינוס האטלנטי עם אחותה אדמירל גרף שפה, הסיירות הקלות קלן, לייפציג ונירנברג, וכמה משחתות, צוללות, וכלי תמיכה.

מלחמת העולם השנייה

דויטשלנד, לפני פרוץ המלחמה

ב-24 באוגוסט 1939, שבוע לפני הפלישה הגרמנית לפולין, דויטשלנד יצאה להפלגה מווילהלמסהאפן, לכיוון עמדה דרומית לגרינלנד. כאן היא תהיה מוכנה לתקוף את תנועת אוניות הסוחר של בעלות הברית במקרה של מלחמה כללית בעקבות ההתקפה על פולין. על ספינת האספקה וסטרואלד הוטל לתמוך בדויטשלנד במהלך הפעולה. דויטשלנד הצטוותה לשמור בקפדנות על כללי השלל, שחייבו את הפושטים לעצור ולחפש ספינות לאיתור סחורות לפני הטבעתן, ולהבטיח שהצוותים שלהם מפונים בבטחה. האונייה קיבלה גם הוראה להימנע מקרב עם כוחות ימיים נחותים אפילו, שכן הפרעה במסחר הייתה המטרה העיקרית. היטלר קיווה להבטיח שלום במשא ומתן עם בריטניה וצרפת לאחר שגבר על פולין, ולכן הוא לא אישר לדויטשלנד להתחיל את משימת הפשיטה שלה נגד ספנות בריטית וצרפתית עד ה-26 בספטמבר. בשלב זה, דויטשלנד עברה דרומה כדי לצוד בנתיב הים של ברמודה – האיים האזוריים.

ב-5 באוקטובר היא מצאה והטביעה את אוניית התובלה הבריטית "Stonegate", אם כי לא לפני שספינת המשא הצליחה לשלוח אות מצוקה ליידע את כלי השיט באזור על נוכחותה של דויטשלנד. לאחר מכן היא פנתה צפונה לנתיב הליפקס, שם ב-9 באוקטובר היא נתקלה בספינה האמריקאית City of Flint. הספינה בת ה-4,963 טונות נמצאה נושאת סחורה, וכך נתפסה. צוות שלל נשלח אל הספינה; הם לקחו את הספינה עם הצוות המקורי שהוחזק בשבי לגרמניה דרך מורמנסק. הספינה נתפסה על ידי נורווגיה כאשר היא עגנה בהוגסונד, עם זאת, השליטה על הספינה הוחזרה לצוות המקורי. בינתיים, ב-14 באוקטובר, דויטשלנד נתקלה והטביעה את אוניית התובלה הנורווגית Lorentz W Hansen, בתפוסה של 1,918 GRT. עוד באותו יום, היא עצרה את ספינת הקיטור הדנית הנייטרלית Kongsdal, אם כי כשהתברר שהיא מיועדת לנמל נייטרלי, השבויים Lorentz W Hansen</link> הוחזרו אליה והיא הורשתה להמשיך. Kongsdal מאוחר יותר דיווחה על המפגש לצי המלכותי הבריטי ואישרה כי דויטשלנד היא הפושטת הפועלת בצפון האוקיינוס האטלנטי.

מזג אוויר קשה בצפון האוקיינוס האטלנטי הקשה על דויטשלנד את משימת הפשיטה שלה, למרות שהיא רתקה כמה ספינות מלחמה בריטיות שהוקצו כדי לאתר אותה. Force de Raid הצרפתי, שבמרכזו אוניית המערכה דנקרק, הייתה עסוקה בהגנה על שיירות ברחבי בריטניה כדי למנוע מהן להיות מותקפות על ידי דויטשלנד. בתחילת נובמבר החזיר הפיקוד העליון הימי את דויטשלנד; היא עברה דרך מצר דנמרק ב-15 בנובמבר ועגנה בגוטנהאפן ב-17. במהלך משימת הפשיטה שלה, היא הטביעה רק שני כלי שיט ולכדה את השלישי. ב-1940 עברה הספינה שיפוץ גדול, במהלכו הותקן חרטום קליפר מגורף כדי לשפר את איכויות השמירה על הים של האונייה. בשלב זה, היא דורגה מחדש כסיירת כבדה ושמה שונה לליצו. היטלר עצמו קיבל את ההחלטה לשנות את שמה של האונייה, מתוך הכרה כי טביעת ספינת מלחמה, שתמיד אפשרית, היא אסון תעמולה אם היא נושאת את שם מדינתה. אדמירל אריך רדר, המפקד העליון של הקריגסמרינה, קיוו גם ששינוי שם האונייה יבלבל את המודיעין של בעלות הברית; הסיירת ליצו מסדרת אדמירל היפר יועדה למכירה לצי הסובייטי, וקיוו שהשימוש בשמה עבור דויטשלנד יסתיר את העסקה. השיפוץ נמשך עד מרץ 1940, שלאחריו תוכנן לשלוח את האונייה למבצע פשיטת מסחר נוסף לדרום האוקיינוס האטלנטי. אולם באפריל היא שובצה לכוחות שהשתתפו בפלישה לנורווגיה.

מבצע וזריבונג

ליצו מול נורווגיה באפריל 1940

ליצו שובצה בקבוצה 5, לצד הסיירת הכבדה החדשה בליכר והסיירת הקלה אמדן בפיקודו של קונטר-אדמירל אוסקר קומץ. קומץ הניף את דגלו בבליכר. על קבוצה 5 הוטלה המשימה לכבוש את אוסלו, בירת נורווגיה, והעבירה כוח של 2,000 חיילי הרים מהוורמאכט. ליצו נשאה למעלה מ-400 מהחיילים למסע לנורווגיה. הכוח יצא מגרמניה ב-8 באפריל ועבר דרך הקטגט. במהלך הדרך, הצוללת הבריטית אה"מ טריטון תקפה את השייטת; הטורפדות שלה החמיצו, וסירות טורפדו גרמניות הסיעו את הצוללת.

קצת לפני חצות בליל 8 באפריל, קבוצה 5, עם בליכר בראש, חלפה על פני הטבעת החיצונית של סוללות החוף הנורווגיות. ליצו עקבה ישירות מאחורי ספינת הדגל, עם אמדן מאחוריה. ערפל כבד ודרישות נייטרליות, שחייבו את הנורווגים לירות יריות אזהרה, אפשרו לגרמנים להימנע מנזק. עם זאת, הנורווגים, כולל אלו שאיישו את התותחים במבצר אוסקרסבורג, היו בכוננות. בהפלגה לתוך אוסלופיורד במהירות של 12 קשר (22 קמ"ש; 14 מייל לשעה), הגרמנים הגיעו לטווח התותחים הנורווגיים; תותחי ה-28 ס"מ, ה-15 ס"מ וה-57 מ"מ פתחו באש על הפולשים. במהלך הקרב שלאחר מכן על סאונד דרובק, בליכר נפגעה מפגזים רבים ושני טורפדות. היא התהפכה במהירות וטבעה עם אובדן של כ-1,000 מלחים וחיילים. ליצו נפגעה שלוש פעמים על ידי פגזי 15 ס"מ מסוללת Kopås של Oscarsborg, אשר גרמו לה לנזק משמעותי.

ליצו בקיל לאחר שטורפדה בדרכה חזרה מנורווגיה

צריח התותח הקדמי של ליצו נפגע מאחד מפגזי ה-15 ס"מ, מה שהשבית את התותח המרכזי ופגע בקנה הימני. ארבעה אנשי צוות נפצעו. פגז שני פגע בסיפון האונייה וחדר לסיפון המשוריין העליון והראשי; הצית שריפה בבית החולים ובחדר הניתוח של הסיירת, הרג שני חיילים ופצע קשה שישה נוספים. שלישית פגעה במבנה העילי שלה מאחורי עגורן המטוס בצד הנמל. אחד מכלי הטיס על הסיפון ניזוק, וארבעה תותחים נהרגו מהפגז השלישי. הספינה הצליחה לירות רק את הסוללה המשנית שלה בתמורה. הנזק הכבד אילץ את ליצו ואת שאר השייטת להפוך את המסלול ולצאת מהפיורד. בסופו של דבר היא הנחיתה את החיילים שלה במפרץ ורלה, ולאחר מכן השתמשה בתותחי ה-28 ס"מ המבצעיים שלה כדי לספק תמיכה באש. עד אחר הצהריים של 9 באפריל, רוב המצודות הנורווגיות נכבשו ומפקד הכוחות הנורווגים הנותרים פתח במשא ומתן לכניעה. עם זאת, העיכוב איפשר לממשלת נורווגיה ולמשפחת המלוכה מספיק זמן לברוח מאוסלו.

הנזק המתמשך של ליצו הניע את הקריגסמרינה להורות לה לחזור לגרמניה לתיקון. שאר קבוצה 5 נשארה בנורווגיה, בעקבות כך ליצו שייטה במהירות המרבית כדי להימנע מצוללות. אף על פי כן, הצוללת הבריטית אה"מ ספירפיש תקפה את הספינה ב-11 באפריל ופגעה בה פגיעה רצינית. הטורפדו השמיד את הירכתיים של ליצו, גרם לו להתמוטט וכמעט ליפול, והעיפה את ציוד ההיגוי שלה. כשהיא לא הצליחה לנווט, היא נגררה חזרה לנמל והוצאה משימוש לתיקונים, שנמשכו כמעט שנה. במהלך ההתקפה על נורווגיה, האונייה ספגה תשעה עשר הרוגים, וחמישה עשר נוספים נהרגו מפגיעת הטורפדו. למרות הכישלון, קפיטן צור זי אוגוסט תילה, הקפטן של ליצו, זכה בעיטור צלב האבירים של צלב הברזל על פעולותיו במהלך קרב דרובק סאונד, במהלכו קיבל את הפיקוד על כוח המשימה לאחר אובדן בליכר.

ליצו הוכנסה לשירות מחדש ב-31 במרץ 1941, ולאחר מכן תכנן הקריגסמרינה לשלוח את האונייה למבצע הפשיטה על אוניות הסוחר שתוכנן בשנה הקודמת. אחותה אדמירל שר הייתה אמורה להצטרף לליצו למבצע, וב-12 ביוני היא יצאה לנורווגיה בליווי משחתות. מפציצי טורפדו בריטיים תקפו את הספינה מול אגרסונד וזכו בפגיעה בודדת שהשביתה את מערכת החשמל שלה והפכה את האונייה ללא יכולת תנועה. הצוות ביצע תיקוני חירום שאפשרו לה לחזור לגרמניה; עבודות התיקון בקיל ארכו שישה חודשים. ב-10 במאי 1942 הוכרזה סוף סוף האונייה כמוכנה לפעולה.

פריסה לנורווגיה

ליצו עזבה את גרמניה ב-15 במאי 1942 לנורווגיה כדי לאחד כוחות שנועדו לשבש את השיירות של בעלות הברית לברית המועצות; עד 25 במאי היא הצטרפה לאדמירל שר במפרץ בוגן. היא הפכה לספינת הדגל של ויצה-אדמירל קומץ, מפקד קבוצת הקרב 2. מחסור בדלק הגביל את הפעולות, אם כי ליצו ואדמירל שר הצליחו לבצע אימוני קרב מוגבלים. קבוצת הקרב 2 שובצה למבצע רסלספרונג, התקפה מתוכננת על שיירת בעלות הברית PQ 17, שהופנתה לברית המועצות. ב-3 ביולי עזב הכוח את המעגנים שלהם, ובערפל כבד עלו ליצו ושלוש משחתות על שרטון ונגרם להן נזק משמעותי. הבריטים זיהו את יציאת הגרמנים והורו לשיירה להתפזר. כשהם מודעים לכך שההפתעה אבדה, ניתקו הגרמנים את התקפת השטח ומסרו את השמדת PQ 17 לידי הצוללות וללופטוואפה. 24 מתוך 35 אוניות תובלה של השיירה הוטבעו. ליצו חזרה לגרמניה לצורך תיקונים, שנמשכו עד סוף אוקטובר. היא החלה בסט קצר של ניסויים החל ב-30 באוקטובר. היא חזרה לנורווגיה בתחילת נובמבר עם ליווי משחתת, והגיעה לנרוויק ב-12.

ב-30 בדצמבר, ליצו, הסיירת הכבדה אדמירל היפר, ושש משחתות יצאו מנרוויק למבצע רגנבוגן, התקפה על שיירה JW 51B, שעליה דווח על ידי המודיעין הגרמני בליווי קל. תוכניתו של קומץ הייתה לחלק את כוחו לשניים; הוא ייקח את אדמירל היפר ושלוש משחתות מצפון לשיירה כדי לתקוף אותה ולמשוך משם את אוניות הליווי. ליצו ושלוש המשחתות הנותרות יתקפו אז את השיירה הבלתי מוגנת מדרום. בשעה 09:15 ב-31, הבחינה המשחתת הבריטית אובדורייט בשלוש המשחתות המלוות של אדמירל היפר; הגרמנים פתחו באש ראשונים. ארבע מתוך חמש המשחתות האחרות שליוו את השיירה מיהרו להצטרף לקרב, בעוד אצ'ייטס הניחה מסך עשן כדי לחפות על השיירה. לאחר מכן פנה קומץ חזרה צפונה כדי למשוך את המשחתות. קפטן רוברט שרברוק, מפקד הליווי הבריטי, השאיר שתי משחתות לחפות על השיירה בזמן שהוא לקח את ארבעת הנותרות לרדוף אחרי אדמירל היפר.

ליצו התקרבה בינתיים לכיוון השיירה מדרום, ובשעה 11:42 היא פתחה באש. התנאים הקשים הקשו על אש מדויקת; היא הפסיקה לירות עד השעה 12:03 ללא פגיעה כלשהי. כוח R של אדמירל משנה רוברט ברנט, שבמרכזו הסיירות שפילד וג'מייקה, שעמד מנגד בתמיכה מרוחקת של שיירת בעלות הברית, דהר למקום. הסיירות התמודדו עם אדמירל היפר, שירה לעבר המשחתת אובדיינט. ספינותיו של ברנט התקרבו מצדו הימני של אדמירל היפר והשיגו הפתעה מוחלטת. לאחר מכן נצטוותה ליצו להפסיק את ההתקפה על השיירה ולחזק את האדמירל היפר. ליצו הגיעה בלי משים לצד שפילד וג'מייקה, ולאחר שזיהתה אותם כעוינות, ירתה בהם, למרות שהאש שלה נותרה לא מדויקת. הסיירות הבריטיות פנו לכיוון ליצו וספגו אש משתי הסיירות הגרמניות. ברנט החליט במהירות לסגת לנוכח כוח האש הגרמני המעולה; ספינותיו היו חמושות בתותחי 6 אינץ' (152 מ"מ), בעוד שהאדמירל היפר נשאה תותחי 20.3 ס"מ (8 אינץ'), ולליצו היו תותחים בקוטר 28 ס"מ.

פעילות באזור הבלטי

ליצו, טובע בקייזרfahrt, ב-26 באפריל

היטלר זעם על הכישלון בהשמדת השיירה, והורה לפרק את כל ספינות המלחמה הגדולות הגרמניות הנותרות לגרוטאות. במחאה, רדר התפטר; היטלר החליף אותו באדמירל קרל דניץ, ששכנע את היטלר לבטל את הפקודה לפרק את ספינות השטח של הקריגסמרינה. במרץ, ליצו עברה לאלטפיורד, שם היא חוותה בעיות עם מנועי הדיזל שלה. מערכת ההנעה התגלתה ככל כך לא אמינה עד שהיה צורך בתיקונים בגרמניה. היא חזרה לזמן קצר לנורווגיה אך עד סוף ספטמבר 1943 נדרשה לשיפוץ יסודי. העבודה הסתיימה בקיל עד ינואר 1944, ולאחר מכן היא נשארה בים הבלטי כדי לבצע הפלגות הדרכה לאנשי הצי החדשים.

ב-13 באפריל 1945, עשרים וארבעה מפציצי אוורו לנקסטר של ה-RAF תקפו את ליצו ופרינץ אויגן, ללא הצלחה בשל כיסוי עננים. ה-RAF נכשל שוב יומיים לאחר מכן, אבל ב-16 באפריל שמונה עשר לנקסטרים מטייסת 617 ("Dambusters") קלעו פגיעה וכמה החטאות כמעט על ליצו עם פצצות טולבוי ב-Kaiserfahrt. למרות השקיעה, המים היו רדודים מספיק כדי שהסיפון הראשי שלה עדיין יישאר 2 מטרים (6 רגל 7 אינץ') מעל המים, מתיר את השימוש בה כסוללת תותחים נייחת נגד כוחות סובייטים מתקדמים בשליטה של כוח המשימה תילה. היא המשיכה בתפקיד זה עד ה-4 במאי, עד אז היא ירתה את תחמושת הסוללה העיקרית שלה. הצוות שלה חילץ מטענים כדי להרוס את גוף האונייה, אך שריפה גרמה לחומרי הנפץ להתפוצץ בטרם עת. גורלה של ליצו לא היה ברור זמן רב, כמו ברוב הספינות שנתפסו על ידי הצי הסובייטי. על פי ההיסטוריונים אריך גרונר ומ.ג'. וית'לי, הצי הסובייטי משה את האונייה בספטמבר 1947 ופירק אותה לגרוטאות בשנים 1948–1949. ההיסטוריונים הילדברנד, רוהר ושטיינמץ, בספרם "Die Deutschen Kriegsschiffe", מציינים במקום זאת כי היא טבעה מחוץ לקולברג, ואילו הליצו שנגרטה בסוף שנות ה-40 הייתה הסיירת הגרמנית ליצו שנמכרה לברית המועצות ב-1940. ההיסטוריון הנס גאורג פראגר בחן את הארכיונים הסובייטיים בתחילת שנות האלפיים וגילה כי ליצו הוטבעה בניסויי נשק, בים הבלטי מול שווינואוישצ'ה בפולין, ב-22 ביולי 1947.^[1]

באוקטובר 2020 פצצת טולבוי שלא התפוצצה מההתקפה על ליצו נמצאה בתעלת פיאסט (Kaiserfahrt במהלך המלחמה). לאחר פינוי של כ-750 בני אדם שהתגוררו בקרבת מקום, נעשה ניסיון לפוצץ אותה באמצעות מכשיר בשלט רחוק, אך היא התפוצצה, ללא נפגעים.^[2]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דויטשלנד בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. Shirokorad, Alexander (2004). Флот, который уничтожил Хрущёв (Flot, kotoryi unichtozhil Khruschev (ברוסית). Moscow: AST publishers. ISBN 5-9602-0027-9., pp. 108-112.
2. "WW2 'earthquake' bomb explodes in Poland during attempt to defuse it". BBC News. 13 באוקטובר 2020. {{cite web}}: (עזרה)