דבר הבקר
מחלה נגיפית במעלי גירה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מחלה נגיפית במעלי גירה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דֶבֶֿר הבקר (בלטינית: Pestis bovum; בגרמנית: Rinderpest, השם המקובל בספרות המקצועית ובחקיקה הבינלאומית; באנגלית: Cattle plague) הוא מחלה נגיפית ומגפתית במעלי גֵרה, בעיקר בקר ותאו, המאופיינת בכיבים ובנמק של אפיתל הפה וריריות מערכת העיכול, שלשול חריף ושיעורי תמותה גבוהים מאוד. המחלה אינה מידבקת לאדם, אך נזקיה הקשים לבקר גרמו בעבר לרעב ולתמותה בקרב חברות רועים. בשנת 2011, בעקבות השלמת מבצע ביעור עולמי שנמשך עשרות שנים, הוכרזה מחלת דבר הבקר, רשמית, על ידי ארגון החקלאות והמזון של האו"ם (FAO) והארגון העולמי לבריאות בעלי-חיים (OIE), במשותף, כמוכחדת מעל פני האדמה.[1]
 | |
| תחום |
רפואה וטרינרית  |
|---|---|
| גורם |
Rinderpest morbillivirus |
| קישורים ומאגרי מידע | |
| MeSH | D012301 |
  | |
המונח "דֶבֶר" מתייחס, כללית, למחלה מגפתית ממיתה, כהגדרתו של הרופא היווני גאלנוס מפרגמון (129–200 לסה"נ): "מחלה הפוגעת בחולים רבים באותו זמן ובאותו מקום, קרויה מגפה (epidemon, אפידמיה); אם היא גורמת גם לתמותה רבה – תיקרא דֶבֶר" (λοιμός ,loimos ביוונית, ובאנגלית – plague).
בניגוד לכיתוב בתחריט ההולנדי מהמאה ה-18, המזהה את דֶבֶר הבקר כחמישית במכות מצרים, סבורים החוקרים כיום כי המכה החמישית לא הייתה דֶבֶר הבקר, מכיוון שעם בעלי-החיים שנפגעו ממנה, על פי ספר שמות, נמנו גם סוסים, חמורים וגמלים, שאינם נדבקים ואינם חולים בדֶבֶר הבקר.
נגיף דֶבֶר הבקר משתייך לנגיפי רנ"א, משפחת Paramyxoviridae, סוג Morbillivirus. לאותו סוג משתייכים נגיפי חצבת האדם (Measles), חצבת הכלב (Distemper; השם הבלתי-מדויק הוא "כלבלבת"), דֶבֶר הצאן (Peste des petits ruminants, PPR) וכן מספר נגיפים הגורמים למחלות ביונקים ימיים. אף כי כל הנגיפים שנמנו דומים מאוד זה לזה במבנם המולקולרי, כל אחד מהם גורם לתחלואה רק במין בעל-חיים הייחודי לו (היחיד בקבוצה זו המדביק אדם הוא נגיף החצבת). עם זאת כל אחד מהם מַקנה חסינות, כאשר מזריקים אותו כתרכיב לכל אחד ממיני בעלי החיים הללו, גם כנגד הנגיפים האחרים שנמנו לעיל.
מחלת דֶבֶר הבקר מידבקת במגע ישיר של בעל-חיים חולה עם בעלי-חיים בלתי מחוסנים. הנגיף מופרש מהחולה הן באוויר הננשף והן באמצעות הפרשות הגוף – נזלת, רוק, חלב, צואה ושתן. אין פונדקאי ביניים ואין נשאים לתקופות ממושכות.
בשל נזקיה העצומים תוארה מחלת דֶבֶר הבקר יותר מכל מחלת בעלי-חיים אחרת גם בתקופות קדומות; תיאורי המחלה הראשונים מתוארכים למאה הרביעית. מוצאהּ המשוער הוא במרכז אסיה, ומשם הגיעה מערבה לאירופה, בעיקר במהלך מסעות צבא, כגון פלישת המונגולים. התפרצויות דבר הבקר היו קשורות כמעט תמיד למצבי אי-שקט מדיני ולתנודת אוכלוסיות אדם ועימם עדרי הבקר. במאה השמונה-עשרה הגיעו נזקי המחלה במרכז אירופה ובארצות השפלה לשיאם: בשנים 1711–1769 הגיע שיעור התמותה של בקר באירופה עד לשיאים של 10,000 ראשי בקר ליום. זו הייתה הסיבה העיקרית להקמתם של בתי הספר הראשונים לרפואה וטרינרית בתחילת המאה ה-18 (שני הראשונים – בצרפת). במחצית המאה ה-19 חדרה המחלה לראשונה לאנגליה וגרמה לנזקים עצומים באיים הבריטים, אך עד סוף המאה בוערה המחלה מאירופה באמצעות צעדי בידוד והשמדת בקר נגוע, או חשוד כנגוע. המחלה חזרה לאירופה בשנת 1920, כאשר משלוח בקר מהודו שנמצא במעבר בנמל אנטוורפן הדביק בקר מקומי, והמחלה התפשטה בבלגיה. התפרצות זו, שבוערה באמצעים דרסטיים, החרידה את יתר ארצות אירופה וגרמה להתארגנות כלל-אירופית למניעת מקרים דומים בעתיד ולהקמתו של הארגון העולמי לבריאות בעלי-חיים (OIE) בשנת 1924. התפרצות אחרונה ובודדת באירופה ארעה ב-1949 בגן החיות של רומא. בשנים שלאחר מכן נמשכה התפשטות המחלה באפריקה ובאסיה תוך חדירתה לעיתים למזרח הקרוב. מיזם ביעור באזורים אלה, בעיקר באמצעות חיסון המוני, הביא בסופו של דָּבָר להכחדת המחלה מעל פני האדמה. כאמור, ביוני 2011 אישרו ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) והארגון העולמי לבריאות בעלי-חיים (OIE) שמחלת דבר הבקר הודברה כליל.[2]
המקורות הזמינים הראשונים לגבי המחלה בארץ בעת החדשה מתארים התפרצויות במושבה ראשון לציון ב-1884 ובמקווה ישראל ב-1885. התפרצויות נוספות אירעו בשנים 1904, 1905, 1913, 1915, 1926 ו-1927. ההתפרצות הנרחבת של 1926–1927 החלה במחוזות של טבריה, שכם ורמלה ונקשרה לנוכחות המחלה באזור דמשק. בשנת 1970, כאשר דֶבֶר הבקר פשט בכל הארצות השכנות, חוסן כל הבקר בארץ בעוד מועד, והמחלה פסחה על ישראל. בשבוע הראשון של שנת 1983, בעקבות חדירתה ללבנון בשנת 1982, הגיחה המחלה שוב. היא התגלתה בעדר בקר לבשר סמוך לגבול לבנון והתפשטה – באמצעות הובלת בקר בלתי מבוקרת וללא היתר – לשמונה עדרי בקר נוספים שרעו בצפון הארץ ולעדר נוסף בגדה המערבית. ביעור המחלה – על ידי השמדה, הגבלת תנועת בעלי-חיים וחיסון מקיף – הושלם עד אוגוסט 1983. חיסון בקר הופסק ב-1989. בצאן נמשך חיסון בתרכיב דֶבֶר בקר לצורך הגנה מפני מחלת דֶבֶר הצאן, אך השימוש בתרכיב המבוסס על נגיף דבר הבקר הופסק ב-2006, ומאז מבוצע חיסון הצאן בתרכיב דֶבֶר צאן הומולוגי.[3]
עם השלמת סקר סרולוגי מקיף ב-2009 הוכרזה ישראל על ידי הארגון העולמי לבריאות בעלי-חיים (OIE) כחופשייה מנגיף דבר הבקר. כאמור, ב־2011 הכריזו ארגון המזון העולמי ו-OIE על ביעור דבר הבקר מהעולם.[4]
שימוש חלוצי בנסיוב כנגד דֶבֶר הבקר שיוצר באיסטנבול נעשה על ידי ד"ר יוסף שם-טוב בשנת 1904 בעדרי הסולטאן בארץ ישראל וכן בבקר במושבות היהודיות ובכפרים הערביים.[5]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
