Loading AI tools
הנשיא ה-11 של ארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'יימס נוקס פולק (באנגלית: James Knox Polk; 2 בנובמבר 1795 – 15 ביוני 1849) היה נשיאה ה-11 של ארצות הברית (1845–1849). הנשיא היחיד בתולדות ארצות הברית שהכריז כבר בבחירתו לנשיאות שיכהן קדנציה אחת בלבד ויוותר על התפקיד לאחריה.
 | |||||||
| ג'יימס נוקס פולק, 14 בפברואר 1849, 3 חודשים לפני מותו | |||||||
| לידה |
2 בנובמבר 1795 פיינוויל (אנ'), קרוליינה הצפונית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
15 ביוני 1849 (בגיל 53) נאשוויל, טנסי | ||||||
| שם לידה |
James Knox Polk  | ||||||
| מדינה |
ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה |
 קפיטול מדינת טנסי, נאשוויל | ||||||
| השכלה |
אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל | ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית | ||||||
| בת זוג | שרה צ'יילדרס פולק | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
פולק כיהן כיושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית בין 1835 ל-1839, והוא הנשיא היחיד שכיהן כיושב ראש הבית. לאחר מכן כיהן כמושל טנסי בין 1839 ל-1841, אך הפסיד בבחירות לתפקיד המושל ב-1840 ושוב ב-1842. לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1844 נבחר כמועמד פשרה בין הפלגים השונים של המפלגה הדמוקרטית ובבחירות הכלליות ניצח את הנרי קליי מהמפלגה הוויגית היריבה, בעיקר בגלל הבטחתו לספח את רפובליקת טקסס. נאמן להבטחתו לשרת רק כהונה אחת כנשיא, עזב פולק את התפקיד במרץ 1849 וחזר לטנסי. הוא מת מכולרה כעבור שלושה חודשים.
פולק נחשב לנשיא החזק האחרון לפני מלחמת האזרחים האמריקאית. כשמקסיקו התנגדה לסיפוחה של טקסס, פתח פולק במלחמת ארצות הברית–מקסיקו וניצח, תוך שהוא מרחיב את שטחי המדינה ולוקח ממקסיקו כמעט את כל דרום-מערב ארצות הברית. הוא איים במלחמה על הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, בנוגע לאורגון והגיע איתה להסכם למכירת השטח. הוא בנה מערכת אוצר עצמאית, ששרדה עד 1913. תקופת נשיאותו של פולק נחשבת לשיאה של ההתפתחות האמריקאית מערבה, שנודעה בכינוי "הייעוד הגלוי", אשר לפיה היה על ארצות הברית לשלוט בכל השטחים מהאוקיינוס האטלנטי ועד לאוקיינוס השקט.
היסטוריונים דירגו את פולק כאחד הנשיאים הגדולים בתולדות ארצות הברית והוא נודע גם בכינוי "הנשיא החשוב האלמוני ביותר". בתקופת כהונתו הוסדרו כל גבולותיה של ארצות הברית היבשתית (מלבד רכישת גדסדן).
ג'יימס נוקס פולק, הבכור מבין עשרה ילדים, נולד בבקתת עץ בפיינוויל, מחוז מקלנבורג, ליד שארלוט שבקרוליינה הצפונית. אביו, סמואל, היה בעל עבדים, חקלאי מוצלח ומודד ממוצא סקוטי-אירי. אמו, ג'יין נוקס, הייתה צאצאית של אחיו של התאולוג הסקוטי ג'ון נוקס. היא קראה לבנה על שם אביה, ג'יימס[1].
כמו רבים ממוצא סקוטי-אירי, משפחות נוקס ופולק היו פרסביטריאניות. אמו הייתה פרסביטריאנית כל חייה, אולם אביו דחה את הפרסביטריאניות המסורתית. כשנלקח ג'יימס הצעיר להיטבל בכנסייה, סירב אביו להכריז על אמונתו בנצרות, והכומר סירב להטביל את הילד.
ב-1803, רוב קרוביו של פולק עברו מחוז מאורי בטנסי. משפחתו של פולק חיכתה עד 1806 כדי לעבור. המשפחה שגשגה, סמואל פולק עסק ברכישת אדמות והפך לשופט מחוזי.
פולק למד בביתו. בריאותו הייתה בעייתית וב-1812 הוא עבר ניתוח אצל רופא בקנטקי להסרת אבנים בשלפוחית השתן. פולק היה ער במשך כל הניתוח והורדם רק בעזרת ברנדי, אולם הניתוח עבר בהצלחה. נראה שהניתוח הפך את פולק לעקר, שכן לא היו לו ילדים. קשה לומר בדיוק מדוע הייתה בריאותו של פולק כה רופפת אך יש החושדים כי מדובר בשילוב של שני גורמים שהריעו לבריאותו. ראשית, משפחתו עברה לטנסי כשהיה בן 11 במטרה "לאלף" את השממה לחוות ולמטעים. זה היה צעד נבון מבחינה כלכלית, שכן כאמור המשפחה שגשגה. עם זאת, זה היה גם מסע ממש קשה וארוך שככל הנראה גבה מחיר כבד מפולק. שנית, גידולו הקפדני הטמיע מוסר עבודה קשה שייתכן ואף תרם למותו. בנוסף נראה שפולק עבד ולמד קשה על מנת לפצות על החוסר הפיזי והבריאותי שספג[2][3].
כשפולק החלים, ניסה אביו להכניס אותו אל עסקי המסחר אולם פולק סירב. ביולי 1813, נרשם לכנסייה ליד ביתו, וכעבור שנה למד באקדמיה בטנסי, שם היה תלמיד מבטיח ופגש את אשתו לימים, שרה צ'יילדרס.
בינואר 1816, נרשם פולק לאוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל. למשפחתו היו קשרים עם האוניברסיטה, שמנתה אז כשמונים תלמידים. פולק למד שם את תורת הנאום. הוא סיים בהצטיינות במאי 1818.
לאחר סיום לימודיו, נסע פולק לנאשוויל, כדי ללמוד משפטים. ב-20 בספטמבר 1819, נבחר לרשם הסנאט של מדינת טנסי. פולק נבחר מחדש לתפקידו ב-1821 ללא התנגדות, והמשיך עד 1822. הוא הוכשר לעריכת דין ביוני 1820. התיק הראשון שלו היה להגן על אביו במשפט על קטטה ציבורית, והוא הצליח להבטיח את שחרורו של אביו בערבות של דולר. פולק הצליח כעורך דין, בעיקר כיוון שהמשבר הכלכלי, בהלת 1819, הותיר אחריו חובות רבים, ופולק ייצג רבים בתביעות משפטיות.
ב-1822 הצטרף פולק אל המיליציה של טנסי, ומונה לקולונל. הוא כונה "נפוליאון של נאומי הבחירות" בשל כישרון הנאום שלו. ב-1822 התפטר מתפקידו כרשם ונבחר למועצה המחוקקת של טנסי ב-1823 מטעם מחוזו. באוקטובר 1823 תמך באנדרו ג'קסון, חבר של המשפחה, בתור סנאטור מטנסי. פולק תמך בג'קסון כל חייו. ג'קסון כונה "היקורי הזקן" על שם סוג העץ (היקורי), עקב קשיחותו ועל כן יריביו הפוליטיים של פולק נהגו לכנות אותו "היקורי הזקן" עקב תמיכתו הממושכת בג'קסון[4].
פולק התחתן עם שרה צ'יילדרס פולק ב-1 בינואר 1824. הוא היה בן עשרים ושמונה והיא בת עשרים. שרה הייתה אישה מלומדת נכון לזמנה ולמדה באקדמיה לנשאים בסאלם, קרוליינה הצפונית. באותה העת שידוכים בין ילדיהם של בעלי קרקעות היו מקובלים. לא היו להם ילדים, ובמהלך הקריירה הפוליטית שלו ייעצה לו שרה בנושאי מדיניות ובנאומים, ושיחקה תפקיד מפתח במסעות הבחירות שלו אשר הפך אותה לגברת הראשונה של ארצות הברית[5].
ב-1824, ניסה ג'קסון להיבחר לנשיאות אולם נוצח. אף על פי שג'קסון זכה ליותר קולות מיריביו, לא הוא ולא שלושת המועמדים האחרים (ג'ון קווינסי אדמס, הנרי קליי וויליאם קרופורד) זכו לרוב האלקטורים. בית הנבחרים נאלץ להכריע בעניין. קליי, שהשיג את מספר האלקטורים הנמוך ביותר ולא יכול היה להתמודד, תמך באדמס. התמיכה של קליי הובילה להיבחרו של אדמס, שלאחר מכן הציע לקליי את תפקיד מזכיר המדינה. ג'קסון ופולק ביקרו את העניין וקראו לו "העסקה המושחתת", שבה קליי פגע ברצון העם ונתן לאדמס את הנשיאות בתמורה למחלקת המדינה.
ב-1825, התמודד פולק על ייצוג מחוזו בבית הנבחרים של ארצות הברית. הוא ניהל מסע בחירות כה תוקפני עד ששרה דאגה לבריאותו. יריביו טענו שבגיל עשרים ותשע היה צעיר מכדי לכהן, אולם הוא ניצח. הוא נאם ב-13 במרץ 1826, ודרש את ביטול חבר האלקטורים ובחירת הנשיא בעזרת קולות הבוחרים. לאחר שהקונגרס יצא לפגרה בקיץ 1826, חזר פולק לטנסי, וכשהקונגרס התכנס שוב בסתיו, חזר פולק אל וושינגטון. ב-1827 נבחר מחדש. ב-1828, שוב התמודד ג'קסון על הנשיאות ופולק ייעץ לו במסע הבחירות. לאחר ניצחונו של ג'קסון, הפך פולק לאחד מתומכיו הגדולים בבית הנבחרים. הוא סייע לג'קסון במאבקו נגד חידוש הזיכיון של הבנק השני של ארצות הברית. לאחר שנבחר בפעם החמישית ב-1833, הפך פולק ליושב ראש הוועדה לענייני מיסים. בתפקידו, לחם למען ביטול הבנק, כפי שג'קסון חפץ[6].
ביוני 1834, התפטר יושב ראש בית הנבחרים. פולק התמודד בבחירות לבחירת יושב ראש חדש, אולם הפסיד בסיבוב העשירי לג'ון בל, חבר קונגרס נוסף מטנסי שהתנגד לג'קסון. ב-1835, נבחר פולק על פני בל. לאחר מכן נוצרה המפלגה הוויגית בטנסי, כדי להתנגד לדמוקרטים של ג'קסון.
כיושב ראש, תמך פולק בג'קסון ולאחר 1836, במרטין ואן ביורן, יורשו[7]. פולק מינה יושבי ראש לוועדות בעזרת הרוב הדמוקרטי. שני הנושאים המרכזיים במהלך כהונתו היו העבדות, ולאחר בהלת 1837, הכלכלה. ואן ביורן ופולק נאלצו להתמודד עם לחצים כבדים לבטל חוק שג'קסון חתם עליו, שפסק שקרקעות ציבוריות ימכרו רק בזהב ובכסף. ואן ביורן בחר להמשיך עם החוק.
פולק ניסה לסדר את בית הנבחרים, וסירב לאתגר אנשים לדו-קרב. הוא גם אישר "חוק סתימת פיות" לגבי עצומות מאנשים שהתנגדו לעבדות. לאחר שבע כהונות בבית הנבחרים, הכריז על פרישתו ועל התמודדותו לתפקיד מושל טנסי ב-1839. פולק הוא הנשיא היחידי ששירת כיושב ראש בית הנבחרים.
ב-1835, בפעם הראשונה בתולדות המפלגה הדמוקרטית, הפסידה המפלגה את תפקיד מושל טנסי. פולק החליט לחזור הביתה ולעזור למפלגתו, וניצח את המושל הוויגי בהפרש של 2,500 קולות ב-1839.
פולק לא הצליח לקדם במועצה המחוקקת את שלוש תוכניותיו הגדולות: רגולציה לבנקים הממשלתיים, הנהגת שיפורים פנימיים במדינה, ושיפור החינוך. כהונתו נפגעה בגלל המשבר הכלכלי, שהוביל להפסדו של ואן ביורן בבחירות של 1840. בבחירות עצמן, זכה פולק לאלקטור אחד מטנסי שתמך בו לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית, שכן לואן ביורן לא היה סגן רשמי. פולק ניסה להיבחר מחדש ב-1841, אולם הפסיד בהפרש של 3,243 קולות. פולק ניסה שוב להיבחר ב-1843, אולם שוב נוצח, הפעם בהפרש של 3,833 קולות. פולק הופתע משני הפסדיו הראשונים בקריירה הפוליטית שלו, והרהר בעתידו הפוליטי[8].
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1844
לאחר שהפסיד את תפקיד המושל, היה פולק נחוש לכהן כסגן נשיא ארצות הברית הבא. מרטין ואן ביורן נחשב למועמד המוביל מטעם הדמוקרטים ב-1844, ופולק ניסה להיבחר לסגנו. ואן ביורן אמנם היה הנשיא לשעבר, אולם הפלג הדרומי במפלגה התנגד אליו בגלל עמדותיו כלפי העבדות, ואופן טיפולו במשבר הכלכלי של 1837 גרם גם הוא להתנגדות. דרומיים רבים העדיפו לתמוך בסגן הנשיא לשעבר, ג'ון קלהון מקרוליינה הדרומית. התעשיינים התאחדו מאחורי לואיס קאס, הסנאטור ממישיגן, וגם סגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ג'ונסון נחשב למועמד חזק. פולק היה מוכן להיות סגן של כל אחד מהם, והיה צריך לזכות בשליטה במשלחת מטנסי לוועידה הדמוקרטית הלאומית. הוא הצליח לנצח את מתנגדיו בסניף המקומי והנחה את ציריו לתמוך בו לתפקיד סגן הנשיא בכל מחיר, תחת כל מועמד שלא יהיה. הדבר פתח אפשרות לחתום על עסקה עם ואן ביורן, בה טנסי תתמוך בואן ביורן בתמורה למינויו של פולק לסגנו. הסנאטורים תומאס בנטון ממיזורי וג'יימס ביוקנן מפנסילבניה, שרצו סגן נשיא פחות בולט כדי שיוכלו להתמודד על הנשיאות ב-1848, התנגדו לפולק. נושא סיפוח רפובליקת טקסס בידי הנשיא ג'ון טיילר שלט במירוץ. ואן ביורן והמועמד הוויגי המוביל, הנרי קליי, התנגדו לסיפוח ולמלחמה עם מקסיקו שתבוא בעקבותיו, אולם פולק ואנדרו ג'קסון תמכו בהתרחבות. ג'קסון, מאוכזב מעמדתו של סגנו לשעבר, ואן ביורן, החליט לתמוך בפולק כמועמד, אף על פי שפולק לא חשב שיוכל להפוך למועמד. אולם ההתנגדות שואן ביורן זכה לה מהמערב ומהדרום, הובילה לכך שפולק ייחשב למועמד פשרה[9].
כשהוועידה החלה ב-27 במאי 1844, השאלה הייתה האם הוועידה תקבע חוק שיצריך מועמד נשיאותי להשיג שני שלישים מקולות הצירים. הדרום תמך בכך, והחוק עבר, וכך הכשיל את מועמדותו של ואן ביורן. ואן ביורן אמנם זכה ברוב בסיבוב הראשון, אולם לא ברוב המיוחס, והתמיכה בו החלה לרדת. קאס, ג'ונסון, קלהון וביוקנן גם הם קיבלו קולות בסיבוב הראשון, ואחרי הסיבוב החמישי החל קאס להוביל. כשההצבעה נמשכה, מתנגדי קאס מצפון מזרח המדינה הודיעו על תמיכתם בפולק. בסיבוב השמיני, פולק זכה ב-44 מתוך 266 צירים. לאחר הסיבוב השמיני, כמה צירים נאמו לטובת פולק, והוא נבחר להיות המועמד בסיבוב התשיעי. הוא בחר בג'ורג' דאלאס, סנאטור לשעבר מפנסילבניה, כסגנו[10]. פולק כונה "סוס אפל" (dark horse) עקב האנונימיות הכלליות ששררה סביבו קודם הבחירות לנשיאות, שכן לא היה ידוע לאוכלוסייה הכללית.
פולק לא נכח בוועידה, וכששמע על מועמדותו, טען שאסור לו לדחות את המועמדות. מפני שהמפלגה הדמוקרטית הייתה מפולגת בתוך עצמה, הבטיח פולק לשרת רק כהונה אחת בתפקיד, וקיווה ששאר הדמוקרטים יתמכו בו אם ידעו שבעוד ארבע שנים יבחר מועמד אחר. הוויגים לעגו לפולק ולאלמוניותו. אף על פי שהיה יושב ראש בית הנבחרים ומושל טנסי, כל הנשיאים הקודמים היו סגני נשיאים, מזכירי המדינה או גנרלים בכירים. פולק נחשב למועמד ה"סוס השחור" הראשון, אולם מועמדותו לא הייתה מפתיעה כמו זו של פרנקלין פירס. למרות השסעים במפלגתו, הנרי קליי, שהיה המועמד הוויגי ומזכיר המדינה בעברו, ידע שפולק יוכל לאחד את הדמוקרטים[11].
הנשיא היוצא ג'ון טיילר- וויגי שהיה דמוקרט לשעבר- סולק ממפלגתו בספטמבר 1841. אף על פי שפולק תמך בסיפוח טקסס, שקל טיילר לרוץ כמועמד עצמאי, אולם הסכים לפרוש לאחר שג'קסון עודד את הדמוקרטים לקבל את תומכי טיילר למפלגה. לאחר שהאיום מצד טיילר נעלם, התמקד פולק באיחוד המפלגה. הוא הכריז שישרת כהונה אחת, וקיווה שדבר זה ישיג לו תמיכה מצד קלהון, קאס, בנטון וביוקנן, שרצו להיבחר לנשיאות אחריו. פולק נמנע מלדבר על נושא המכסים, אולם משך את פנסילבניה, מדינת מפתח, כשנאם נאומים לטובת המכס. בניו יורק, עוד מדינה חשובה, המושל הדמוקרטי איחד את הפלגים במפלגה המקומית מאחוריו. נושא סיפוח טקסס איים לפלג את המפלגה בין צפון ודרום, אולם פולק הצליח לפייס את הדרום ללא פגיעה במנהיגי המפלגה הצפוניים. ככל שהבחירות התקרבו יותר, התברר שרוב המדינה תמכה בסיפוח, וכמה מנהיגים וויגיים דרומיים תמכו בפולק בגלל התנגדותו של קליי לסיפוח. ביוני 1844, ניסה קליי לרכך את עמדתו בנוגע לסיפוח, אולם ניסיונו גרם לכעס מצד מתנגדי הסיפוח הצפוניים ולא פייס את הדרום. פולק השיג 49.5 אחוזים מהקולות ו-170 מתוך 275 אלקטורים[12].
פולק הפסיד במדינת לידתו, קרוליינה הצפונית, ובמדינת מגוריו, טנסי, והוא המועמד היחיד שעשה כן. למרות זאת, הוא ניצח בפנסילבניה ובניו יורק, לאחר שמפלגת החירות, שהתנגדה לעבדות, לקחה קולות מקליי. בנוסף, תמיכת המהגרים, שהתנגדו לוויגים, עזרה לפולק. פולק ניצח בבחירות בהפרש של 39,000 קולות מתוך 2.6 מיליון, והשיג 170 אלקטורים לעומת 105 לקליי. הוא זכה ב-15 מדינות, וקליי ב-11[13].
לאחר ששמע על ניצחונו ב-15 בנובמבר 1844, החליט פולק ליצור קבינט מאוזן מבחינה גאוגרפית. הוא החליט לא להכניס אל הקבינט שלו אישים שרצו להתמודד לנשיאות, אף על פי שבחר למנות את ביוקנן לתפקיד מזכיר המדינה. פולק כתב לואן ביורן וקיבל את המלצתו למינוי מזכיר האוצר. אנדרו ג'קסון תמך בפולק במהלך הליך המינויים, והשניים נפגשו בפעם האחרונה בינואר 1845, לפני שג'קסון מת ביוני. המינויים שביצע פולק גרמו לכעסו של ואן ביורן.
כשפולק הרכיב את הקבינט שלו, הנשיא טיילר ניסה להשלים את סיפוח טקסס. כשהסנאט דחה הסכם לסיפוח הרפובליקה, ניסה טיילר להעביר החלטה בשני בתי הקונגרס. בגלל אי הסכמה בנושא העבדות, נאלץ פולק לפשר בין הצדדים. בעזרת פולק, הסיפוח עבר ברוב דחוק בסנאט. במהלך מפתיע, יומיים לפני כניסתו של פולק לתפקיד, שלח טיילר לטקסס מכתב סיפוח רשמי[14].
פולק היה הנשיא הצעיר ביותר עד אז. פולק, שהיה נחוש לכהן רק קדנציה אחת, מיהר לממש את הבטחותיו הרבות מן הבחירות. הוא הבטיח לבסס מערכת אוצר עצמאית, להוריד את מכסי המגן, להשיג את אורגון ואת קליפורניה וניו מקסיקו. פולק התחייב לשרת כהונה אחת, והשיג את כל מטרותיו תוך ארבע שנים. בעזרת קישור אורגון (ללא עבדות) וטקסס (עם העבדות) פולק זכה לתמיכה מהצפון ומהדרום. פולק היה בן 49 בהיבחרו לנשיא ארצות הברית, ובכך היה הנשיא הצעיר ביותר נכון לאותה העת.
פולק הצליח להעביר החלטה שהורידה את המכסים הגבוהים משנת 1842. הדרום והמערב, שהיו תלויים בייבוא, תמכו בחוק, אולם הפרוטקציוניסטים מהצפון התנגדו לכך. בנוסף פולק יצר מערכת אוצר עצמאית, בה הכסף הממשלתי הוחזק במשרד האוצר ולא בבנקים. הנשיא לשעבר ואן ביורן הקים מערכת אוצר עצמאית שכזאת אך היא בוטלה במהלך כהונתו של ג'ון טיילור. פולק חשש כי המדיניות של החזקת הכסף בבנקים עלולה לגרום להתרחבות של אינפלציה ולפגוע בממשלה הפדרלית בעתות של משבר כלכלי. בקו מדיני-כלכלי דומה, פולק התנגד להצעת המפלגה הוויגית להקים בנק לאומי חדש. בשנת 1846 חתם פולק על תעריף וולקר אשר נתמך בידי סגנו דאלאס. התעריף היה מהנמוכים ביותר בתולדות ארצות הברית אשר הוריד את תעריפי המס הכוללים למוצרים באשר הם ב-25 אחוזים לעומת התעריפים שקדמו לוולקר[15].
הקונגרס העביר את חוק הנהרות והמזחים ב-1846 כדי לספק 500,000 דולר למטרות שיפור פנימי, אולם פולק הטיל עליו וטו. פולק טען שהחוק העדיף אזורים מסוימים, וטען שהבעיות הן מקומיות ולא לאומיות. הוא חשש מכך שחברי הקונגרס ידאגו בעיקר לאינטרסים המקומיים שלהם, חשש שעלה לראשונה עוד בתקופת נשיאותו של ג'קסון. על כן, פולק סירב לאשר חקיקות בקנה מידה של הממשל הפדרלי כל עוד חקיקות אלו פעלו על חלקים במדינה אשר בהן לא הייתה להן כל תרומה. פולק הותיר חקיקות לצרכים מקומיים בידיים של המדינות.
רצונו של פולק להתפשט מערבה גרם לוויכוח לגבי העבדות. מתנגדי העבדות טענו שפולק היה כלי של תומכי העבדות ושלכן תמך בסיפוח טקסס ובמלחמה עם מקסיקו. מתנגדי העבדות ניסו להעביר חוק למניעת העבדות בטריטוריה במקסיקו, אולם פולק חסם את החוק בסנאט, והעדיף את הרחבת פשרת מיזורי. פולק עצמו החזיק עבדים. הוא לא מכר את עבדיו אבל קנה כמה בתקופתו כנשיא. בצוואתו דרש שעבדיו ישוחררו אחרי שאשתו, שרה, תמות, אולם מלחמת האזרחים האמריקנית (1861 - 1865) שחררה אותם לפני מותה ב-1891.
בדומה לנשיאים רבים בעלי עבדים שקדמו לו, פולק שמר על עמדה ציבורית שונה בנושא העבדות בתקופת נשיאותו מאשר שהביע באופן פרטי. בנוסף לשימוש בעבדים משועבדים בבית הלבן, פולק רכש בחשאי אנשים משועבדים והפריד ילדים בגילאי עשר עד שבע עשרה ממשפחותיהם בזמן שהותו בתפקיד. הנשיא פולק הקרין את דמותו של בעל עבדים מיטיב ואבהותי ששמר על עבדים משום שהם עברו בירושה מבני המשפחה. מנגד, פולק לעיתים התנהג כבעל עבדים רעבתן, שקרע הורים מילדיהם לרווח האישי שלו. לאחר שהעביר את משפחתו לטנסי בשנת 1806, הקים סמואל פולק, אביו של ג'יימס, מטע חקלאי, שם המשיך לפתח את תעשיית העבדות המשפחתית למשך שארית חייו. עם מותו בשנת 1827, השאיר סמואל פולק אחריו 8,000 דונם אדמה וחמישים ושלושה אנשים משועבדים לאשתו ולעשרת ילדיו.
ג'יימס פולק הושפע מאוד מגידולו בגבול המערבי של ההתיישבויות הצפופות ומהאינטראקציה המתמדת שלו עם העבדים. חוויות אלו עיצבו את עמדותיו כלפי העבדות וההתרחבות מערבה, כמו גם את התפתחותו כבעל עבדים לפני נשיאותו ובמהלכה. בזמן שפולק עבר קריירה מצליחה בפוליטיקה, הוא המשיך להרחיב את אחזקות הנדל"ן שלו. כדי לחזק את ביטחונו הכספי, הקים פולק מטע כותנה בשם סומרוויל בדרום טנסי בשנת 1831, ושם המשיך לפתח את תעשיית העבדים. המטע אמנם זכה להצלחה מתונה, אך פולק חיפש רווח נוסף. לאחר שהקונגרס העביר את חוק הגירוש האינדיאני וכפה על אומת צ'וקטאו להעביר את אדמתם בצפון מיסיסיפי בשנת 1830, אחד בסדרת העברות מאולצות שנודעו כ"שביל הדמעות", הצטרף פולק לרכישת האדמה הפנויה. הוא מכר את מטעו בטנסי וכתב לאשתו בשנת 1834: "אני נחוש בדעתי לשלוח את ידי לדרום, שלמי כסף לג'יימס בראון (בעל קרקעות) כדי לקנות את המקום."
במהלך השנים הבאות, דעותיו של פולק לגבי העבדות המשיכו להתפתח. בסופו של דבר, הוא האמין כי לממשלה הפדרלית אין סמכות להגביל את התרחבות העבדות לשטחים מערביים. כצעיר, פולק היה עד להטבות הכלכליות שעבד משועבד מביא לבעלי אדמות בשטחים המערביים. הוא המשיך לראות תועלת זאת באמצעות הפעלת מטעים חקלאיים משלו. אף על פי שלעיתים הביע דאגה לאנשים משועבדים - באחת הפעמים הוא פיטר משגיח לאחר שהכה אדם משועבד וירה באחר בירי מרובה ציפורים - הוא בדרך כלל המשיך להעסיק משגיחים אכזריים ואנשים משועבדים המשיכו לברוח ממטעו, בסתירה לאישיותו הציבורית כבעל עבדים מטיב.
כשפולק עלה פוליטית, הוא המשיך לנהל את המטע הכלכלי שלו מרחוק. עם זאת הוא עקב מקרוב אחר הרווחים שנצברו על חשבון האנשים המשועבדים שנאלצו לעבוד במטעי כותנה. במקרה של פולק, בחירתו לנשיאות שיפרה מאוד את מצבו הכלכלי. כמושל טנסי, פולק הרוויח 2,000 דולר עבור שנתיים בממשל. כנשיא, פולק הרוויח 25,000 דולר בשנה. אף על פי שלא רכש ישירות משועבדים בכסף שהרוויח כנשיא, שכרו המוגדל העניק לו חופש כלכלי גדול יותר. הוא השתמש במשכורתו בנשיאות כדי לשלם חובות שטרם שולמו מהקמפיין הנשיאותי שלו, לרכוש בית בנאשוויל, לקנות עתודות כלכליות ולהתכונן לפרישה נוחה. בינתיים הוא השתמש ברווחים מהמטע במיסיסיפי כדי לרכוש עוד תשעה עשר עבדים במהלך שהותו בבית הלבן. אנשים משועבדים אלה נרכשו באמצעות מספר סוכני מכירות בטנסי ונשלחו למטע הכותנה של פולק במיסיסיפי.
בתקופת נשיאותו, פולק התאמצה מאוד לשמור על רכישותיו של אנשים משועבדים בסוד. אם הציבור היה יודע מה היקף פעילותו כנשיא, סביר להניח שהייתה זעקה אלימה. במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20, המתיחות על התפשטות העבדות לשטחים מערביים שזה עתה נרכשו החריפה את חלוקת החתכים בין הצפון לדרום, ואילו תנועת הביטול דלקה ביקורת על בעלי העבדים. כמה אירועים לאומיים שהתרחשו בתקופת זמן זו ככל הנראה עודדו את פולק לשמור על עסקאותיו פרטיות[16].
כשפולק עלה לראשונה לנשיאות בשנת 1845, בית הנבחרים הפסיק לאכוף את "שלטון הקשקושים" רק שנה קודם לכן. האכיפה אושרה לראשונה בשנת 1836, בעוד פולק כיהן כיו"ר בית הנבחרים, ואסרה את הדיון הציבורי בנוגע לעבדות. הנשיא ג'ון קווינסי אדמס לשעבר וחבר בית הנבחרים מטעם מסצ'וסטס התנגד בתוקף לשלטון זה מהטמעתו ועד לביטולו בשנת 1844. ביטול האכיפה וההתנגדות אליה החריפו את המתח בתוך הקונגרס עצמו. פולק ורבים אחרים העדיפו לרכוש ילדים מכיוון שהם יכלו לעבוד בהיקף עבודה קשה יותר לפרקי זמן ארוכים יותר, ובעיני בעל עבדים, נוערם פירושו תשואה כספית טובה יותר על ההשקעה. בנוסף, צעירים משועבדים אלה ילדו בסופו של דבר ילדים משלהם, ולכן הם הגדילו את אוכלוסיית המטע של פולק וסיפקו מקור מתמשך לעבודה חופשית. נראה כי כל האנשים הללו הופרדו ממשפחותיהם בעת הרכישה. איום ההפרדה המשפחתית עמד תמיד בפני אנשים משועבדים, והוא יכול היה לבוא בכל רגע[17].
ב-1 במאי 1845, כשלושה חודשים לתוך כהונתו של פולק כנשיא, מתנגד העבדות פרדריק דאגלס הוסיף לדיון אודות העבדות. דגלאס פרסם את האוטוביוגרפיה המפורסמת שלו, "סיפור חייו של פרדריק דאגלס", אשר גוללה בתוכה את סיפור היותו עבד במרילנד. החל מילדותו, הספר עובר על היחס האלים לעבדים של המשעבדים. הספר הבעיר מחדש את השיח אודות מעמדה החוקתי של העבדות בארצות הברית. בשנת 1860 נמכרו כמעט 30,000 עותקים של האוטוביוגפריה. מעת פרסומו של הספר, דאגלס הפך לאחד הקולות המשפיעים ביותר על תנועת ביטול העבדות[18].
לאחר מותו של שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, הנרי בולדווין, בשנת 1844, פעל הנשיא פולק למנות שופט חדש לאחר שקודמוף הנשיא טיילור, כשל בניסיונו למלא את הכיסא הריק בבית המשפט העליון. תחילה ניסה פולק למנות לשופט את ג'ורג' וושינגטון וודוורד אשר בינואר 1846 נדחה בידי הסנאט. מתנגדיו העיקריים של וושינגטון היו ג'יימס ביוקנן וסיימון קמרון מפנסילבניה. פולק בהמשך הציע את מושב השפוט לביוקנן, אשר סירב לקבל על עצמו את התפקיד. לבסוף מינה פולק את רוברט קופר גריר, שהצבעת מינויו עברה בסנאט. גריר נותר שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית עד לפטירתו בשנת 1870. כמו כן מינה פולק גם את לוי וודברי לשופט בבית המשפט העליון לאחר פטירתו של ג'וזף סטורי. וודברי גם כן נותר שופט עד לפטירתו בשנת 1851. פולק מינה שופט נוסף לבית המשפט הפדרלי של מחוז קולומביה ועוד שבעה שופטים לבתי משפט מחוזיים ברחבי ארצות הברית.
אחת מפעולותיו האחרונות של פולק כנשיא הייתה יצירת מחלקת הפנים של ארצות הברית ב-3 במרץ 1849. היה זה המשרד הראשון שנוצר מאז הקמת המדינה. פולק לא תמך בכך שהממשלה תשתמש בכוחה על אדמות ציבוריות, אולם החוק עבר ביומו האחרון בתפקיד והוא לא מצא סיבה חוקתית להתנגדות, אז הוא חתם על החוק. קודם להקמת המחלקה היו הסמכויות שניתנו לה בידי מחלקת המדינה של ארצות הברית. הסיבה העיקרית להקמת המחלקה הייתה שלנוכח ההתפשטות הטריטוריאלית שטחה של ארצות הברית גדל בהרבה והיה צורך להוריד מהאחריות של מחלקת המדינה[19].
פולק תמך בהתרחבות ארצות הברית, וכמו רוב הדרום תמך בסיפוח טקסס. כדי לאזן את רצונות הדרום והצפון, הוא דרש גם את טריטוריית אורגון (שכללה גם את וושינגטון, איידהו וקולומביה הבריטית בנוסף לשטחים של מדינת אורגון עצמה). הוא גם רצה לרכוש ממקסיקו את קליפורניה עקב החשיבות האסטרטגית שלה וחופיה אל האוקיינוס השקט. מדיניות שאפתנית זאת הביאה לכך שתקופת נשיאותו של פולק לעיתים נחשבת כשיא ההתרחבות האמריקאית מערבה (תהליך שנודע בכינוי "הייעוד הגלוי")[20].
פולק לחץ על בריטניה לפתור את סכסוך הגבול באורגון, שמאז 1818 הייתה בעלת שלטון משותף בין ארצות הברית והאימפריה הבריטית, אשר הייתה בעלת סדרת מושבות באמריקה הצפונית (לימים מושבות אלו התאחדו במסגרת ההוצאה לפועל של איחוד קנדה). בריטניה לא הסכימה לחלוקה. המצע הדמוקרטי דרש את כל אורגון, אולם פולק התפשר. לאחר שהבריטים סירבו שוב, פולק דרש שוב את כל אורגון עד לגבול אמריקה הרוסית, מושבתה של האימפריה הרוסית באלסקה המודרנית[21].
אולם פולק רצה את הטריטוריה ולא להילחם, וכך הצליח להגיע לפשרה עם הבריטים ב-1846, כשהבריטים קיבלו את ההצעה האמריקנית המקורית. בריטניה חששה מפריצתה של מלחמה חדשה עם ארצות הברית ופעלה להשקיט את הרוחות ולא להביא לחזרה על מלחמת 1812. רבים רצו את כל אורגון, אולם הסנאט אישר את ההסכם. פולק הכעיס כמה דמוקרטים בכך, שטענו שפולק הטעה אותם. הסיפוח של אורגון היה הישג רב לממשל פולק, האזור היה מלא במרבצי אוצרות טבע וכלל בתוכו את הדלתה של נהר קולומביה. כמו כן, ההסדר קבע את גבול ארצות הברית–קנדה המודרני (לא כולל אלסקה שנרכשה רק מאוחר יותר בשנות השישים בידי ארצות הברית)[22].
לאחר היבחרו של פולק, הנשיא ג'ון טיילר, לפני יציאתו מהתפקיד, הצליח להעביר החלטה שצירפה את טקסס לאיחוד. טקסס הפכה למדינה בסוף 1845. המקסיקנים, ששלטו בטקסס עד 1836, כעסו והזהירו מפני מלחמה. כמה ימים לאחר מכן פולק הכריז שרק טקסס וארצות הברית יחליטו בנוגע לסיפוח. רפובליקת טקסס, אשר בשנת 1836 השיגה עצמאות ממקסיקו לאחר המהפכה המקסיקנית, פעלה במגעים עם הממשלה האמריקאית כדי שתסופח לתוך ארצות הברית. לאחר שטקסס נפלה לשפל כלכלי, הצורך בסיפוח לתוך ארצות הברית רק גדל והממשלה הטקסנית תחת הנשיא סם יוסטון אף הסכימה לפשרה בנוגע לגודלה הטריטוריאלי של טקסס בתמורה לסיפוח שלה אל תוך ארצות הברית. מדיניות זאת של פולק הייתה שונה בתחלית מזאת של מרטין ואן ביורן, קודמו בהנהגת המפלגה אשר במהלך כהונתו כנשיא פעל בניסיון למכור את רפובליקת טקסס למקסיקו ובכך להרוויח מהעסקה הכספית בשביל ארצות הברית[23].
ערך מורחב – מלחמת ארצות הברית–מקסיקו
לאחר הסיפוח, פולק נשא עיניים לקליפורניה וקיווה להשיג אותה. הוא התעניין בסן פרנסיסקו כנתיב סחר עם אסיה. הוא ניסה לרכוש אותה בכסף, אולם המקסיקנים כעסו לאחר שגילו שלא הוצעו להם פיצויים על טקסס. רפובליקת טקסס טענה לשליטה בשטחים מסוכסכים עם מקסיקו שהתמשכו עד לגדות נהר הריו גראנדה. עם סיפוחה לתוך ארצות הברית, הפכו הטענות הטריטוריאליות של טקסס נגד מקסיקו לטענות של ארצות הברית. פולק החליט לשלוח את הגנרל זאכרי טיילור, שיחליף אותו בתפקיד הנשיא בסיום כהונתו, אל האזור בין הנהרות. פולק שלח את הדיפלומט ג'ון סלידל (אנ') נשלח לשוחח עם הממשלה המקסיקנית עבור רכישת קליפורניה וניו מקסיקו בתמורה לשלושים מיליון דולר. נשיא מקסיקו, חוסה חואקין דה חררה (אנ'), התנגד בתוקף לכל העברת שטחים. לאחר שסלידל הושפל דיפלומטית במקסיקו בידי חואקין דה חררה, פולק דרש הכרזת מלחמה, וטיילור חצה את נהר הריו גראנדה. מקסיקנים הרגו 11 חיילים אמריקניים מעבר לנהר, ופולק הכריז שזאת עילה למלחמה. ב-11 במאי הוא הכריז שמקסיקו פלשה לארצות הברית וצוטט: ”[המקסיקנים] הקיזו את דמם של חברינו האזרחים על אדמת ארצנו.”. אישים כאברהם לינקולן התנגדו לכך, אבל הקונגרס תמך במלחמה. הוויגים שהתנגדו לעבדות, וג'ון קווינסי אדמס, התנגדו למלחמה. גם ג'ון קלהון מהמפלגה הדמוקרטית התנגד למלחמה.
פולק בחר בגנרלים הטובים ביותר וארגן אסטרטגיה צבאית. בקיץ 1846, ארצות הברית כבר כבשה את ניו מקסיקו וצעדה בתוך קליפורניה. הממשל האמריקאי של פולק דחק במתיישבים האמריקאים באזור סן פרנסיסקו להתחיל במרד נגד הרשויות המקסיקניות. חודש לאחר פרוץ המרד, השטחים שנפלו לידי המורדים האמריקאים עברו לידי כיבוש צבאי של צבא ארצות הברית עצמו. בדרום קליפורניה הייתה התיישבות אמריקאית דלילה בהרבה ולאחר כיבושה, החלו תושבי לוס אנג'לס המקסיקנים במרד נגד הכיבוש הצבאי האמריקאי. בהמשך המערכה המרכזית על אזור עמק הריו גראנדה וקואווילה נודע באבדות חריפות לשני הצדדים. פולק זעם על האסטרטגיה של טיילור ועל איבוד החיילים הרב שלטענתו נגרמו בגללה. כאשר טיילור סירב לשנות את האסטרטגיה ונכנס למאבקים עם פולק, הנשיא הורה על גיוס כוח צבאי נוסף תחת פיקודו של וינפילד סקוט אשר הועבר בידי הצי האמריקאי לאזור חופי מדינת וראקרוס ומשם הוטל עליהם לכבוש את מקסיקו סיטי עצמה. במקביל החל הצי האמריקאי לפעול באוקיינוס השקט והוצאו לפועל פשיטות ימיות נגד מוצבי הצבא המקסיקני באזורי החוף של מקסיקו בעיקר באזור באחה קליפורניה ובאחה קליפורניה הדרומית[24].
לאורך המלחמה פגש פולק בהתנגדות פוליטית ממושכת מבית. אברהם לינקולן קרא לו לעמוד על צדקתן של הסיבות למלחמה ועל צדקתן. לינקולן קרא לפולק לוויכוח פוליטי אשר לא נענה ובשנת 1847 הוציא לאור את "המסקנות הנקודתיות". היה זה רישום של שמונה מסקנות אשר מביעות את הסיבות העיקריות להתנגדות של לינקולן ותומכיו אל המלחמה נגד מקסיקו אשר הוגשו כלפי הקונגרס האמריקאי. כבר ביוני 1847, עם כיבוש צפון-מזרח מדינת צ'יוואווה, נעצרה התקדמותו של הכוח המרכזי תחת טיילור ונותרה התקדמות רק מצד כוחותיו של סקוט לעבר מקסיקו סיטי. בעוד הצבא המקסיקני לא היה מסוגל לעמוד מול מקבילו האמריקאי, מיליציות מקסיקניות אזוריות ציפו שלוחמת גרילה תוכל לכפות על כך. במקביל לאירועי המלחמה היו מרידות ממושכות גם נגד הממשל המקסיקני אשר הקשו עוד יותר על ההנהגה המקסיקנית הצבאית והמדינית לאורכה של המלחמה. ארצות הברית הגיעה להסכם סודי עם אנטוניו לופס דה סנטה אנה, הדיקטטור המקסיקני לשעבר והמנהיג העליון של הצבא המקסיקני בפועל, שהבטיח לשכנע את מקסיקו למכור את השטחים לארצות הברית. אולם סנטה אנה הגיע למקסיקו, הכריז על עצמו כנשיא וניסה לסלק את האמריקנים. הגנרלים טיילור ווינפילד סקוט השמידו כל התנגדות ולכדו את מקסיקו סיטי. מקסיקו נכנעה רק ב-1848, והסכימה לפשרה של פולק[25].
ערך מורחב – הסכם גואדלופה אידלגולאחר שהכיבושים הנרחבים במקסיקו הביאו לכיבוש אמריקאי של מקסיקו סיטי ולתחילת פלישת רגלים מהים אל עבר באחה קליפורניה הדרומית, ארצות הברית נמנעה מלספח את עמק הריו גראנדה, קואווילה, סונורה וצ'יוואווה (מדינה) אף על פי שהאזורים הללו היו במרידות ממושכות נגד מקסיקו (שבהן היו מעורבים גם אזרחים אמריקאים) ואף על פי שהצבא האמריקאי כבש את השטחים הללו במסגרת המלחמה. הסיבה לכך ששטחים אלו לא סופחו הייתה שהגבול שנקבע בהסכם גואדלופה אידלגו נקבע כפשרה פוליטית בין תומכי העבדות למתנגדיו. ההתנגדות לסיפוחים הגיעה בעיקרה ממתנגדי העבדות, שמוצאם הפוליטי הגיע מאזור חבל ניו אינגלנד. הסנאט של מדינת מסצ'וסטס יצא בהצהרה רשמית שבמסגרתה הביע גינוי נגד המלחמה שהנהיג ממשל פולק במקסיקו בטענה כי זאת "מלחמה נגד חופש, נגד אנושיות ונגד הצדק", אשר מטרתה הראשית הייתה לחזק את מדינות העבדים ולהחליש את השפעתם השלטונית של המדינות החופשיות.
מדינות הדרום תומכות העבדות, אשר על בסיסם נשענה התמיכה בממשלתו של פולק, קראו מזה זמן רב למלחמה נגד מקסיקו. מדינאים ונציגי ציבור דרומיים אל הסתירו כלל את העובדה שהם תמכו בהתפשטות טריטוריילית ובמלחמה במטרה להפיץ את מוסד העבדות. הסנאטור לשעבר מטעם מיסיסיפי, ג'ון קוויטמן (אנ') קרא למלחמה נגד מקסיקו עוד בשנות השלושים כאשר האחרונה ביטלה את מוסד העבדות בתוכה. עם הזמן התפתחה תנועת "המעגל המוזהב" אשר קראה לכיבוש כל מקסיקו, אמריקה המרכזית ובהמשך גם אזור קולומביה כמו גם את המושבה הספרדית של קובה ובהמשך להעביד את כל האוכלוסייה הלא-לבנה במדינות אלו[26]. התנועה הפוליטית מתנגדת העבדות מניו אינגלנד נרתעה מהאפשרות שההשפעה האלקטורית של תומכי העבדות תוכפל. למרות זאת, גם מתנגדי העבדות השתתפו בהגירה מערבה של "הייעוד הגלוי" וזאת במטרה גם כן לחזק את ההשפעה האלקטורית של מתנגדי העבדות. באותה העת של המלחמה התקיימה התיישבות נרחבת של אמריקאים מתנגדי-העבדות לאזור קליפורניה למרות האיסור המקסיקני על ההגירה האמריקאית.
בעוד שמדינות הצפון מתנגדות העבדות פעלו להביא את קליפורניה לאיחוד בתור מדינה חופשית חדשה, מנהיגי הציבור מטעמם הסכימו לקבל את סיפוחה של טקסס למטרות אסטרטגיות כפשרה עם תומכי העבדות. ניו אורלינס, בירת לואיזיאנה אשר ישבה על הדלתה של נהר המיסיסיפי, הייתה נקודת התורפה של ארצות הברית באותה העת עקב ההישענות הכלכלית האדירה על תנועת מסחר דרך הנהר. על כן, טקסס היוותה מגן מפני כל פלישה מקסיקנית אפשרית אל עבר לואיזיאנה. נוסף על כך, מוסדות המדינה הפדרליים הלא-ריכוזיים של ארצות הברית הקלו על הממשל בוושינגטון להסדיר את סמכותו על חבל הרי הקאפרל, אשר הטופוגרפיה הקשה שלהם הקשתה קודם לכן על הסדר הסמכויות של האימפריה הספרדית ומקסיקו אחריה על אזור "המערב הפרוע"[27].
פולק הצליח להגיע להסכם עם מקסיקו, אף על פי שדמוקרטים דרשו לספח את מקסיקו כולה. ארצות הברית התרחבה בעוד 3.1 מיליון מטרים רבועים. מקסיקו איבדה חצי מגודלה וארצות הברית גדלה בשליש. קליפורניה, נבדה, יוטה, רוב אריזונה וחלקים מניו מקסיקו, קולורדו וויומינג התווספו לארצות הברית. ההסכם הכיר בסיפוח טקסס ובשליטה של ארצות הברית עד נהר הריו גרנדה. מקסיקו קיבלה 15 מיליון דולר. קצת פחות מ-20,000 אמריקנים נהרגו, לעומת יותר מ-50,000 מקסיקנים. המלחמה עלתה לארצות הברית כמאה מיליון דולרים. פולק התעקש שמטרתו במלחמה לא הייתה הרחבת העבדות. הוויגים, שהתנגדו לפולק, החליטו לתמוך בהסכם בסנאט וכך הסתיימה המלחמה. המלחמה נתפסה כפעולה לא מוסרית ותוקפנית, ובבחירות 1848 הוויגים בחרו בטיילור כמועמד לנשיאות. בריאותו של פולק הידרדרה בגלל המלחמה. בסופו של דבר, גבול ארצות הברית–מקסיקו נקבע כפשרה פוליטית בין תומכי למתנגדי העבדות[28][29].
באמצע 1848, פולק שלח שגריר לספרד, שישא ויתן על רכישת קובה בסכום של עד 100 מיליון דולר. קובה הייתה קרובה לארצות הברית והעבדות בה הייתה חוקית, כך שהדרום חשק בה (ספרד ביטלה את מוסד העבדות בשנת 1854). ספרד עדיין הרוויחה רבות מקובה מבחינה כלכלית וממשלתה דחתה את ההסכם. ארצות הברית המשיכה לפעול במטרה לרכוש את קובה מספרד עד לסוף המאה ה-19, עם פריצתה של מלחמת ארצות הברית–ספרד בשנת 1898[30].
ערך מורחב – הבהלה לזהב (קליפורניה)ערכה של סיפוח קליפורניה התרחב לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1848, כאשר הידיעה על גילוי מרבצי זהב בקליפורניה הגיעה לוושינגטון הבירה, מה שהוביל לבהלה לזהב בקליפורניה. גילוי הזהב בטחנת סאטר ב-24 בינואר 1848 הוביל לתחילתו של גל ההגירה הגדולה ביותר בתולדות ארצות הברית ומשך אנשים מתריסר מדינות להקים חברה רב-אתנית בשולי יבשת אמריקה. ההבטחה לעושר שינתה לנצח את ציפיות חייהם של מאות אלפי האנשים שהציפו את קליפורניה בשנת 1849 ובעשור שאחרי. הזהב גם הלהיב את כלכלת ארצות הברית והניע חלומות פרועים כמו הקמת קו רכבת חוצה יבשת שיגיע מאוקיינוס לאוקיינוס.
כשהחדשות על גילוי הזהב הגיעו לראשונה לסן פרנסיסקו, הם נתקלו בחוסר אמון. היזם סם בראנן צעד דרך העיר כשהוא מנופף בבקבוקון של המתכת היקרה כהוכחה לקיומם של מרבצי הזהב. עד אמצע יוני 1848 החנויות והעסקים בסן פרנסיסקו עמדו ריקות. רוב האוכלוסייה העובדת בסן פרנסיסקו עבדה לעבוד במכרות. שאר קליפורניה עקבה במהרה אחר הבהלה לזמן. באותו קיץ, אנשים כמו אנטוניו פרנקו קורונל, מלוס אנג'לס, חפרו אחר זהב לצד קליפורניה אחרים, אינדיאנים וכמה אמריקאים אנגלו שכבר היו בקליפורניה. המושל הצבאי, קולונל ריצ'רד ב. מייסון, שסייר בשדות הזהב, כתב דו"ח לממשל פולק בוושינגטון הבירה, שני כורים בנחל ובר אספו זהב בסך 17 אלף דולר בשבעה ימים; שישה כורים עם 50 עובדים אינדיאנים הוציאו 273 קילו זהב; המכירות בחנות הסחורה של סם בראנן ליד המכרות הסתכמו ב-36,000 $ בחודשי מאי, יוני ובתחילת יולי. מייסון שלח את הדו"ח שלו והביא את הידיעה על הזהב לוושינגטון, שהגיעה רק לאחר מספר חודשים.
בעיתוני החוף המזרחי פורסמו לראשונה דיווחים על גילוי הזהב באמצע קיץ 1848. עורכים סקפטיים הקטינו את חשיבות הגילוי, למרות מכתבים מקליפורניה כמו זה בגיליון 14 בספטמבר של עיתון פילדלפיה הצפון אמריקאי שכתב: "לזרמים שלך יש דגיגים ושלנו מרוצפים בזהב " רק עד שהנשיא פולק הודיע על דוחו של קולונל מייסון בנאומו ב-5 בדצמבר 1848 אל כלל האומה, החל המידע לזרום ישירות. כמות נכבדת של זהב נשלפה מהקרקע: 10 מיליון דולר בשנת 1849, 41 מיליון דולר (971 מיליון דולר בערכי 2005) בשנת 1850, 75 מיליון דולר בשנת 1851 ו-81 מיליון דולר בשנת 1852. לאחר מכן, הבהלה ירדה בהדרגה עד לשנת 1857, אז התייצבה הכמות הכוללת השנתית הממוצעת לכדי 45 מיליון דולר בשנה. הבהלה לזהב בקליפורניה התרחשה לצד בהלות לזהב נוספות ברחבי העלום, כגון הבהלה לזהב באוסטרליה[31].
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1848
פולק כיבד את הבטחתו לשרת רק כהונה אחת וסירב להתמודד ב-1848. אולם פעולותיו השפיעו על המירוץ. לאחר עזיבתו, המפלגה הדמוקרטית התפלגה באופן גאוגרפי, כשהסנאטורים קאס וקלהון מובילים את המערב ואת הדרום בהתאמה. הנשיא לשעבר ואן ביורן שמר על תמיכה מצפון מזרח המדינה. פולק רצה שקאס יהיה יורשו, אולם התנגד למעורבות בבחירות. בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1848, מ-22 עד 25 במאי, נשלח מכתב של פולק בו סירב לשרת כהונה שנייה. בוועידה, התמודדו מזכיר המדינה לשעבר ג'יימס ביוקנן והסנאטור לואיס קאס. קאס הוביל לאחר הסיבוב הראשון ונבחר בסיבוב הרביעי. ויליאם באטלר, שהחליף את וינפילד סקוט כגנרל במקסיקו סיטי, נבחר להיות סגנו. הצפוניים והדרומיים לא ראו את קאס בחיוב, שכן כל אחד מהם חשב שקאס לא מכבד את עמדתו בנושא העבדות.
במהלך המלחמה, הגנרלים טיילור וסקוט היו המועמדים הוויגיים המובילים, יחד עם הנרי קליי. ככל שהמלחמה נמשכה, מעמדו של טיילור גבר, וב-1847 הכריז שלא יסרב לכהן כנשיא. ב-8 ביוני, בוועידה הוויגית הלאומית, התמודדו טיילור, קליי, סקוט ודניאל ובסטר, הסנאטור ממסצ'וסטס. טיילור הוביל לאחר הסיבוב הראשון בהפרש זעום על קליי, אולם נבח בסיבוב הרביעי. קליי התנגד לכך, כיוון שטיילור לא הבהיר את עמדותיו בנושאים מדיניים. סגנו היה חבר הקונגרס לשעבר, מילרד פילמור מניו יורק.
בניו יורק, הדמוקרטים מתנגדי העבדות דחו את קאס. הם בחרו בנשיא לשעבר מרטין ואן ביורן כמועמדם, לאחר שחיבק את ההתנגדות לעבדות ב-1848. פולק התאכזב מעמדתו של ואן ביורן וחשש ממפלגה שתתמוך בביטול העבדות.
טיילור השיג 47.3% מהקולות, והוויגים זכו בנשיאות. קאס השיג 42.5% מהקולות, ואילו ואן ביורן השיג 10.1%. למרות העימות בנושאי העבדות, זכו טיילור וקאס במדינות צפוניות ודרומיות, לעומת ואן ביורן שזכה במדינות הצפוניות. פולק התאכזב מהתוצאה, וראה בטיילור אדם ללא דעות. הוא עזב את וושינגטון ב-6 במרץ 1849.
במהלך תקופת נשיאותו של ג'יימס פולק היו שלוש מדינות חדשות שצורפו לתוך ארצות הברית: טקסס (29 בדצמבר 1845), איווה (28 בדצמבר 1846) וויסקונסין (29 במאי 1848).
בתמורה לפועלו במהלך המלחמה במקסיקו, הגנרל האמריקאי ויליאם וורת' העניק לגברת הראשונה שרה צ'יילדרס דיוקן של הקונקיסטאדור הרנאן קורטס[32]. הישגיו הרבים של פולק כנשיא גבו גם מחיר בריאותי. פולק, שהיה מלא התלהבות ומרץ כשנכנס למשרה, עזב את הבית הלבן בגיל 53, מותש משנים של שירות ציבורי. הוא הרזה והיו לו קמטים בפניו ושקיות מתחת לעיניו. רבים טענו שחלה בכולרה בניו אורלינס בטיול בדרום. המחלה התפשטה באמצעות מי שתייה מזוהמים שנגרמו על ידי תשתיות לא מפוקחות בערים ובעיירות. אף על פי שסיבת המחלה לא הובנה עוד בשנת 1849 (עד שנתגלה בידי ג'ון סנואו), ננקטו אמצעי זהירות על ידי ערים ועיירות שהיוו מוקדי התפרצות. רחובות נוקו, בתים קורצפו בסיד, ובתי ספר ועסקים נסגרו עד לסיום ההתפרצות. הקורבנות נקברו בחופזה, לפעמים בקברי אחים במטרה לצמצם את התפשטותם[33].
פולק מת שלושה חודשים מאוחר יותר לאחר שהיה בטיולו לדרום, ב-15 ביוני, בביתו בנאשוויל, ונהנה מתקופת הפרישה הקצרה ביותר מבין כל נשיאי ארצות הברית. מילותיו האחרונות היו וידוי אהבה לאשתו שרה. פולק נקבר בנשוויל שבטנסי. הנשיא פולק נקבר בתחילה בבית העלמין בעיר נאשוויל תוך 24 שעות ממותו באזור שצוין לקורבנות כולרה. מאוחר יותר הוא נקבר מחדש בביתו לאחר שההתפרצות נרגעה.
שרה חיה עוד 42 שנים לאחר מותו, מה שהקנה לה באופן אירוני את תקופת הפרישה הארוכה ביותר מבין כל הגברות הראשונות. את ביתם המשותף הפכה לבית הארחה, ובתקופת מלחמת האזרחים שני הצדדים התארחו שם, והוא היה מוכר כמקום נייטרלי. כשנפטרה שרה פולק ב-14 באוגוסט 1891, האומה התאבלה עליה כקשר יקר מפז לעבר שאבד. היא נטמנה באחוזת הקבר שבה נקבר בעלה, בנשוויל, טנסי. פולק היה הנשיא הצעיר ביותר שמת בתקופת הפרישה שלו (רק ג'יימס גרפילד וג'ון פיצג'רלד קנדי, שנרצחו בעת כהונתם, מתו צעירים יותר). יחד עם ג'ורג' וושינגטון, אנדרו ג'ונסון, צ'סטר ארתור, קלווין קולידג' ולינדון ג'ונסון, הוא אחד משישה נשיאים שמתו כשיורשם בתפקיד היה הנשיא.
המוניטין של פולק נוצר בגלל ההתקפות עליו במהלך חייו. נטען שהפך מאדם אלמוני לנשיא. הוא היה מועמד פשרה בין דמוקרטים צפוניים ובעלי המטעים בדרום. הדמוקרטים הצפוניים טענו שהיה כלי בידי בעלי העבדים, ואילו השמרנים בדרום טענו שהיה כלי של הדמוקרטים בצפון. ההיסטוריונים טענו שפולק לא היה כלי, אלא קבע את מטרותיו והשיג אותן. פולק נחשב לנשיא החזק ביותר בין אנדרו ג'קסון ואברהם לינקולן, והוא הנשיא שהפך את ארצות הברית למדינה מחוף אל חוף. הוא דורג בעשירייה הפותחת של הנשיאים, ואחד מהנשיאים בעלי כהונה אחת הטובים ביותר.
ההיסטוריונים טענו שיש שלוש סיבות חשובות להחשיב את פולק לנשיא מצליח: הוא הגשים את מטרותיו בכהונה אחת, הוא היה הנשיא הכי משפיע לפני מלחמת האזרחים, והרחיב את כוחה של הנשיאות, בעיקר במהלך המלחמה, בתפקידו כמפקד הכוחות המזוינים. הנשיא הארי טרומן טען שפולק היה נשיא מצוין כיוון שאמר מה הוא עומד לעשות ועשה את זה. מורשתו של פולק מתבטאת במפה האמריקנית, אותה הגדיל בשליש. המערב ודרום מערב המדינה התווספו אל ארצות הברית היבשתית. קליי, לעומתו, סירב לנסות להשיג את קליפורניה ואת טקסס.
אחרים ביקרו את פולק על מדיניות ההתרחבות שלו ועל אמונתו הנלהבת ברעיון הייעוד הגלוי. הגנרל יוליסס ס. גרנט טען שהתנגד לסיפוחה של טקסס, וקרא למלחמה מול מקסיקו "אחת המלחמות הלא צודקות שהכריזה אומה חזקה על אומה חלשה". הוא טען שפולק חיקה את המונרכיות האירופאיות ולא התחשב בצדק ברצונו להשיג עוד טריטוריה. הפוליטיקאים הוויגיים, כמו אברהם לינקולן וג'ון קווינסי אדמס, טענו שסיפוחה של טקסס הגדיל את כוחה של העבדות במדינה. העימותים בנושאי העבדות בטריטוריות במהלך תקופתו של פולק הובילו לפשרת 1850 ולהמשך התסיסה הפנימית בתוך ארצות הברית. בעקיפין הובילו עימותים אלו להקמת המפלגה הרפובליקנית עקב אירועי קנזס המדממת ובתורה גם פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית[34].
"הרישומים של ג'יימס נ. פולק" נחשבים להיות מקור מרכזי ללימודי תולדות חייו של פולק והם משמשים כמעין אוטוביוגרפיה. אוסף הרישומים הוא למעשה אחד האוספים הנשיאותיים המלאים ביותר מהמאה ה-19 הנמצאים בהישג ספריית הקונגרס. הצעדים החשובים בקריירה הציבורית של פולק, מימיו הראשונים בבית הנבחרים ועד סיום נשיאותו, באים לידי ביטוי בצורה זו או אחרת בהתכתבות הכללית שלו, המשתרעת ב-132 כרכים. יומניו, 25 כרכים במספרם, מתייחסים כמעט לחלוטין לתקופת הנשיאות והפכו לנגישים בקלות באמצעות פרסומם על ידי האגודה ההיסטורית של שיקגו ובאמצעות המחקר ההיסטורי שנערך עליהם. במסגרת הרישומים הללו ישנם 600 מכתבים שנרשמו בתקופת נשיאותו של פולק. מלבד התכתבות, יומנים וספרי מכתבים, הרישומים בספריית הקונגרס כוללים טיוטות של נאומים והודעות, רשומות כלכליות, ספרי תזכירים, מסמכים משפטיים ופריטים שונים אחרים[35]. להלן הרישום הנשיאותי הראשון של פולק ביומנו: ”היום לפני 12 חודשים התקיימה בקבינט שיחה חשובה מאוד ביני לבין מר ביוקנן בשאלת אורגון. שיחה זו הייתה בעלת אופי כה חשוב, עד אשר ראיתי לנכון באותו ערב להפחית את מהותה לכדי כתיבה במטרה לשמור אותה בצורה ברורה יותר בזכרוני. זאת עשיתי על גיליונות נפרדים. הנסיבות האלה הם שהציעו לי לראשונה את הרעיון, אם לא את הצורך, לנהל יומן או יומן של אירועים ועסקאות שעלולים להתרחש בתקופת נשיאותי. החלטתי לעשות זאת ובהתאם לכך רכשתי ספר ריק למטרה זו למחרת, שבו מאז ומעולם ציינתי את כל מה שקרה בעיניי.”
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
