הבשן

חבל הַבָּשָׁן הוא שמו המקראי של חבל ארץ בעבר הירדן, התחום ממערב ברמת הגולן (או אף כולל אותה) ובנהר הירדן^[^{דרוש מקור]}. ממזרח הוא תחום בחורן ובהר הדרוזים, בצפון ברכס החרמון ובדרום באפיק נהר הירמוך. הבשן מצוי כיום בתחום סוריה.

המונח "בשן" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו בשן (פירושונים).

בתורה מסופר שמלך הבשן עד תקופת ההתנחלות היה עוג, שמוצאו היה מן הרפאים שאותם כבשו באופן חלקי העמונים.

הבשן נודע במקורות בפוריות אדמתו, ביערותיו ובשדות המרעה שבו. הוא מוזכר בתנ"ך 47 פעמים בה"א הידיעה ו-12 פעמים בלעדיה, והוא שימש כמקור לדברי נבואה פיוטיים, כסמל של פוריות ושפע, ולעיתים בצמידות למונח ולשם כרמל.

כדי לתאר את נשות שומרון הדשנות ועושקות הדלים, השתמש הנביא עמוס בביטוי "פָּרוֹת הַבָּשָׁן"^[3]. גם יערות הבשן הסבוכים ובעלי החיים שמצאו בהם מקום מחיה נוח, הפכו למשל ולסמל בספר זכריה: "הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן"^[4], ובספר דברים: "גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן"^[5].

בבשן עברה דרך המלך הקדומה ממפרץ אילת לדמשק, ובראשית המאה ה-20 נסללה בתוואי זה מסילת הרכבת החיג'אזית.

אטימולוגיה

ייתכן וקיים קשר בין מקור השם "בשן" ובין המילה הארמית והערבית "בת'נה", שמשמעותה "ארץ מישור נוחה"^[6]. במרחביה המישוריים של רמת הגולן, נראים סלעיו של קילוח זה^{[דרושה הבהרה]} כעין פתן ענק, המתפתל על פני השטח — פתן לבה קפואה. על גבי אותו "פתן" נראות מקלעות לבה, שנוצרו תוך כדי זרימתה המתערבלת של הלבה הלוהטת, בטרם נקרשה והפכה למוצקה^[7]. משום הפעילות הגעשית הרבה שהייתה בתחומו, קרוי הסלע בשנית, ראו גם – רכס בשנית.

לדעת חלק מהחוקרים, גזרונו של השם "בשן" הוא פתן (נחש)^[^{דרוש מקור]}. באוגריתית (bšn – בשן): נחש. באשור האמינו במציאות של נחש מיתי בעל 7 ראשים; הוא נזכר בטקסט הכתוב בכתבי היתדות שנמצאו בעת החפירות בראס שמרה: "כתמחץ לתן בשן ברח תכלי בשן עקלתן שליט ד' שבעת ראשם." רש"י מפרש כנוטריקון בשן: "בין שן" ומקשר את רשעותו עם זו של האלים. לביטוי המקראי "לויתן נחש בריח, נחש עקלתון" יש מקבילה זהה באוגרית: "לתן בשן ברח, בשן עקלתן" וההבדל הוא רק בהיעדר אמות קריאה באוגריתית, ובמקום "נחש" העברי מופיע "בשן" האוגריתי שמשמעו פתן. ויליאם פוקסוול אולברייט המשיך וציין, כי "בית'נ" האוגריתית משמשת עד היום, ככתבה וכלשונה, במשמעות "נחש ארסי".

חוקר ארץ ישראל מנשה הראל סבר ששמו של הבשן נגזר כנראה מבושֶׁת, כינוי גנאי במקרא לעבודה זרה, כפי שנאמר על עבודת הפולחן בירושלים: ... "שמתם מזבחות לבושת, מזבחות לקטר לבעל"^[8]. אכן, העיר הראשה של הבשן בימי הכנענים הייתה עשתרות קרניים ולדעת בנימין מזר, צירוף של עשתרות וקרניים על שם הפחווה (האזור המנהלי בתקופת הממלכה הפרסית), הקרויה על שם האלה עשתרת, אלת הפריון, הוא משום "פרות הבשן" (דומה שהשורש של פריון ופוריות מקורו בתיבה "פרה", בהמה פורייה ביותר וחסונה, ולכן עבדו אותה ואת עגליה במזרח הקדום). ואמנם הנביא הושע בן בארי מתייחס לעבודת "בָּשְׁנָה" של עם ישראל, שהייתה כנראה אלילת הר הבשן:” לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן, יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן: כִּי-אָבַל עָלָיו עַמּוֹ, וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ--עַל-כְּבוֹדוֹ, כִּי-גָלָה מִמֶּנּוּ. וגַּם-אוֹתוֹ לְאַשּׁוּר יוּבָל, מִנְחָה לְמֶלֶךְ יָרֵב; בָּשְׁנָה אֶפְרַיִם יִקָּח, וְיֵבוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מֵעֲצָתוֹ.”^[9].

גבולות הבשן המקראי

יש הסוברים^[^{דרוש מקור]} שהבשן המקראי, הכולל את נחלת חצי המנשה שבעבר הירדן המזרחי, כולל גם את רמת הגולן, ומסתמכים על כך שגבול נפתלי וחצי המנשה הוא נהר הירדן מצפון לכנרת, כמוזכר בספר יהושע^[10], ומסבירים ש"יהודה" המופיע בפסוק הכוונה לנחלת יאיר בן מנשה אשר אביו היה מיהודה ואמו ממנשה^[11]. אך יש הסוברים שהגולן כלול בעבר הירדן המערבי, ואינו בעבר הירדן המזרחי.

היסטוריה

בין מכתבי אל עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס נמצאו מכתבים ממלך עשתרות, שהייתה הממלכה החשובה ביותר בבשן באותה עת (כיום ח'רבת עשתרה^[12]). המכתב נשלח למלך מצרים, ועוסק בסכסוך בין ממלכת עשתרות ובין ממלכת חצור^[13].

לפי המסופר במקרא, תושביו הקדומים של הבשן הם הרפאים, (בסמוך לזמן עליית ישראל ממצרים), ולאחר שנכבשו על ידי העמונים, צומצמה אחיזת הרפאים בקרקע עד שלא נשארו מהם אלא שרידים מעטים. אחד מהנותרים היה עוג מלך הבשן. מלך זה הוכה על ידי משה באדרעי (מזוהה כיום עם העיר הסורית דרעא), ולאחר מכן ניתנה ארצו לבני חצי שבט מנשה. לפי התיאור, יאיר בן מנשה כבש את כל חבל ארגוב, שישים ערים גדולות, וקרא להן "חוות יאיר". כמו כן, נֹבח משבט מנשה כבש את העיר קנת.

בתקופת בית ראשון תקפה ארם דמשק את הבשן ואת הגלעד, ולפרקים השתלטה עליהם. יואש, וירבעם השני בנו, היו מלכי ישראל האחרונים שהחזיקו בבשן. בשנת 732 לפנה"ס השתלט תגלת פלאסר השלישי מלך אשור על עבר הירדן, ובכך הסתיים שלטונה של ממלכת ישראל באזור.

בתקופה ההלניסטית, לאחר שהסלאוקים כבשו את הבשן, התיישבו בו יוונים-סורים רבים. הם והעמונים המקומיים התייחסו באיבה ליהודים הרבים שישבו באזור. בשנות מרד החשמונאים, יהודה המכבי ואחיו יוחנן חשו לעזרת יהודי הבשן, כבשו כמה מערי האזור והחריבו אותן, ואת היהודים העבירו ליהודה.

בשנת 82 לפנה"ס כבש אלכסנדר ינאי את הבשן מידי הנבטים, אך המצביא והשליט הרומאי פומפיוס סיפח את הבשן לפרובינקיה סוריה. הקיסר הרומאי אוגוסטוס העניק את הבשן להורדוס, והלה הושיב באזור יהודים מבבל. ערב המרד הגדול נכללו הבשן והחורן בתחום ממלכת אגריפס השני, ויוסף בן מתתיהו מסר כי בתקופה זו ישבו באזור זה יהודים וסורים מעורבים אלו באלו^[14].

בשנת 295 היו הבשן והגולן יחד שייכים לפרובינקיה סוריה, אך בשנה זו הופרד הבשן מן הגולן וצורף לפרובינקיה ערבייה^[15].

בתקופה הביזנטית המשיך להתקיים יישוב יהודי גדול בבשן, אך יהודי האזור קיבלו מעת לעת הקלות בקיום המצוות התלויות בארץ בשל הימצאותם לצד הנכרים המקומיים, כפי שמעידה כתובת רחוב. העיר המרכזית של יהודי הבשן הייתה העיר נווה (כיום העיר הסורית נווא), אשר אוסביוס העיד עליה כי הייתה בתקופתו "עיר גדולה של יהודים". עיירות יהודיות נוספות בבשן הנזכרות בכתובת רחוב הן גשמי (כיום העיירה הסורית ג'אסם) וזיזיון (כיום העיירה הסורית זיזון).

גאוגרפיה

מקובל לגבול את תחומי הבשן ברכס הר החרמון מצפון, וברכס הרי הגלעד בערוץ הירמוך מדרום. ממערב הוא גובל בחלקו הדרומי בהרי הגלעד ובחלקו הצפוני ברמת הגולן. הבשן כולל רמה מישורית שאדמותיה בזלתיות כתוצאה מהתפרצויות של לבה שהחלו בסוף עידן השלישון.

סמוך לחבל הבשן נמצא ה"טראכוניניטיס" (בערבית: اللجاة – א-לג'ה). חבל ארץ זה מוזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו, ובברית החדשה.

הרמה השטוחה מתאפיינת בתנובה חקלאית גבוהה, הן בשל פוריותה והן בשל כמות מאגרי המים בשטחה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הבשן בוויקישיתוף

אברהם יעקב ברור, הר בשן ותושביו הדרוזים, הארץ, 21 בנובמבר 1947
הבשן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

[1]
דברים ג יג
[2]
דברים ג יד
[3]
ספר עמוס, פרק ד', פסוק א'.
[4]
ספר זכריה, פרק י"א, פסוק ב'.
[5]
ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק כ"ב.
[6]
י' אליצור, שמות מקומות קדומים בארץ ישראל השתמרותם וגלגוליהם, הוצאת האקדמיה ללשון העברית ויד יצחק בן-צבי, עמ' 228.
[7]
אלי שילר ומשה ענבר, "אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל - רמת הגולן", ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, תשמ"ז - 1987, עמוד: 42
[8]
ירמיה יא יג
[9]
מנשה הראל, קדמוניות נופי ארץ-ישראל : הביוגרפיה של העם על פי הגאוגרפיה של הארץ, כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2005, עמוד: 55
[10]
יהושע, יט, לד
[11]
דברי הימים א, ב, כא-כב
[12]
י' אליצור, שמות מקומות קדומים בארץ ישראל השתמרותם וגלגוליהם, הוצאת האקדמיה ללשון העברית ויד יצחק בן-צבי, עמ' 125.
[13]
נדב נאמן, תעודות עמארנה בין מחקר היסטורי לממצא ארכאולוגי, זמנים, 101, 2008, עמ' 10-9.
[14]
מלחמות היהודים, ספר ג', 57.
[15]
מיכאל אבי-יונה, גיאוגראפיה היסטורית של ארץ-ישראל : למן שיבת-ציון ועד ראשית הכיבוש הערבי, ירושלים, מוסד ביאליק, 1962, עמוד: 12

[1] [1]
דברים ג יג

[2] [2]
דברים ג יד

[3] [3]
ספר עמוס, פרק ד', פסוק א'.

[4] [4]
ספר זכריה, פרק י"א, פסוק ב'.

[5] [5]
ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק כ"ב.

[6] [6]
י' אליצור, שמות מקומות קדומים בארץ ישראל השתמרותם וגלגוליהם, הוצאת האקדמיה ללשון העברית ויד יצחק בן-צבי, עמ' 228.

[7] [7]
אלי שילר ומשה ענבר, "אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל - רמת הגולן", ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, תשמ"ז - 1987, עמוד: 42

[8] [8]
ירמיה יא יג

[9] [9]
מנשה הראל, קדמוניות נופי ארץ-ישראל : הביוגרפיה של העם על פי הגאוגרפיה של הארץ, כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2005, עמוד: 55

[10] [10]
יהושע, יט, לד

[11] [11]
דברי הימים א, ב, כא-כב

[12] [12]
י' אליצור, שמות מקומות קדומים בארץ ישראל השתמרותם וגלגוליהם, הוצאת האקדמיה ללשון העברית ויד יצחק בן-צבי, עמ' 125.

[13] [13]
נדב נאמן, תעודות עמארנה בין מחקר היסטורי לממצא ארכאולוגי, זמנים, 101, 2008, עמ' 10-9.

[14] [14]
מלחמות היהודים, ספר ג', 57.

[15] [15]
מיכאל אבי-יונה, גיאוגראפיה היסטורית של ארץ-ישראל : למן שיבת-ציון ועד ראשית הכיבוש הערבי, ירושלים, מוסד ביאליק, 1962, עמוד: 12

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]