בופארד
עיר בגרמניה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בופארד (בגרמנית: Boppard) היא עיר במדינת ריינלנד-פאלץ, אשר בגרמניה, השוכנת על נהר הריין. העיר מהווה אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בנוסף מוכרת העיירה כאתר נופש תיירותי ומהווה מרכז גידול יין.
 סמל בופארד | |
 | |
| מדינה |
 גרמניה |
|---|---|
| מדינה |
 ריינלנד-פפאלץ |
| ראש העיר | Walter Bersch |
| שטח | 74.88 קמ"ר |
| גובה | 74 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 15,616 (31 בדצמבר 2022) |
| קואורדינטות | 50°13′53″N 7°35′27″E |
| אזור זמן | UTC+1 |
| https://www.boppard.de/ | |
  | |
מיקום
בופארד שוכנת על הריין התיכון העליון, הידוע לרוב בשם ערוץ הריין. צורה צרה אופיינית זו של עמק נוצרה משחיקה כלפי מטה של אפיק הנהר של הריין שמאז 2002 מהווה אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. קטע זה של הריין מהווה את הגבול המזרחי של העיר. לאורך חלק זה של הנהר שוכנים המרכזים המרוחקים של הירזנאך ובאד זלציג, כמו גם המרכז המרכזי של העיירה, שגם הוא נקרא בופארד.
נקודת התצפית הידועה ביותר מעל עיקול זה בנהר הריין היא ה- פירזהנבליק, או "נוף ארבעת האגמים". הנוף הזה מקבל את שמו מהאופן שבו ניתן לראות את הריין מכאן, או ליתר דיוק הדרך שבה לא ניתן לראותו: גבעות חוסמות את רוב הנוף של הנהר עצמו, כך שהמבקרים יכולים לראות רק ארבעה טלאים נפרדים לכאורה. של מים, כמו ארבעה אגמים. כל אלה הם למעשה חלקים של הריין; אין אגמים שאפשר לראות. ניתן להגיע אל פירסינבליק באמצעות רכבל.
יער בופארד הוא השני בגודלו בריינלנד-פאלץ עם שטח של 43.6 קילומטרים רבועים (16.8 מילים רבועים).
- בופארד (מרכז ראשי) עם ה-Ortsteil של בוכנאו (והפיתוח המסחרי של Hellerwald)
- באד זלציג
- בוכהולץ
- Herschwiesen
- הירזנח
- הולצפלד
- אופנהאוזן
- ריינביי
- אודנהאוזן
- ויילר
השריד הקדום ביותר של התיישבות באזור העיר שנחשף בידי ארכאולוגים היה חצר אחסון שראשיתה כ-13,000 שנה לתקופת תרבות פדרמסר .
התקופה הרומית
במהלך כיבוש גאליה על ידי יוליוס קיסר וההתיישבות הרומית של האדמות על הגדה השמאלית של הריין, נוסדה גם ויקוס בודובריגה (הידועה גם בשם בודובריגה או בונטובריקה) בדרך אל מולטל (העמק). השם הוא ממקור קלטי, מה שמרמז שהייתה באזור התיישבות קלטית.
עם התרחבות הליים, הריין התיכון איבד את חשיבותו האסטרטגית. מצד שני, הנהר תפס יותר ויותר חשיבות כשדרת אספקה ומסחר. באמצע המאה ה-3, היה צורך לפנות את הגדה הימנית של הריין ולהסכים לשבטים הגרמאנים, ובכך להפוך את הריין לגבול האימפריה פעם נוספת.
בשנת 355, עצר הקיסר הרומי יוליאן את הפלישה הגרמאנית והחל לאבטח את הריין התיכון. יורשו ולנטיניאן הראשון סיים את העבודה. באותה תקופה גם נבנתה הדרך הרומית דרך עמק הריין. לקראת סוף שנת 405, נסוגו החיילים הרומאים האחרונים כדי להגן על איטליה. האזכור הדוקומנטרי הבא של העיר לא הופיע עד לימי הביניים המוקדמים. לפי מקור זה משנת 643, בופארד הייתה אחוזה מלכותית פרנקית ומרכז מנהלי של רייך בופארדר (מדינה מרובינגית).
האימפריה הרומית הקדושה
עד 1309, הייתה בופארד עיר אימפריאלית חופשית, לעיתים קרובות פקדו אותה המלכים הגרמניים, אשר גרו אז באחוזה המלכותית.[1] חותם ברונזה מתוארך לשנים 36–1228, הנמצא כיום במוזיאון הבריטי, מכריז על עצמאותו של בופארד תחת שלטונו של הקיסר הרומאי הקדוש.
מצב השימור המצוין של העיר מספק לתקופת ימי הביניים, עם הקתדרלה הרומנסקית והחומות.[2] האחוזה המלכותית שכנה בקצה ה-Mühltal על נהר הריין. שלטו בעיר ובאחוזה הקיסרית שמסביב היו מיניסטריאלים אימפריאליים; הפקיד הראשי בעיר היה השולטהייס . בעיירה התגוררו שורה של מיניסטריאלים, ביניהם היו משפחת בייר פון בופרד, משפחת "בין היהודים", משפחת פון שונקס ומשפחת פון ביקנבך.
בשנים 1309 ו-1312 החזיק הקיסר היינריך השביעי את בופארד יחד עם אדמותיו המרוחקות של אחיו, הארכיבישוף בולדווין מטריר.
תושבי בופארד הרגישו לעומת זאת, שהמיזוג הזה עם האלקטורט של טרייר היה בלתי חוקי. הם ניסו להיאבק במה שהם ראו כשליט זר ובשנת 1327 הם הקימו מועצה משלהם. לאחר מצור קצר, בולדווין הסתער על העיירה ודיכא את האתגר הזה לסמכותו, ובכך ספג את העיירה בופארד אל הבוחר של טרייר. לאחר מכן הרחיבה בולדווין את טירת האגרה, שנועדה גם להבטיח את שליטתו על העיר.
דוכסות הבוחר מטרייר הצליחה לכבוש את אצולת העיירה בכך שלקח אותם לשירותו ונתן להם משרות במינהל, אך ההסדר עדיין לא התאים לתושבי העיר. הייתה להם רק תקווה אחת: להיפטר מהסדר המשכון ולהחזיר את המיידיות האימפריאלית האבודה של העיר. הקיסר קרל הרביעי, לעומת זאת, הרס את התקווה הזו. בשנת 1368, הוא העלה את סכום המשכון והבטיח כי לא הוא ולא יורשו יאפשרו לפדות את המשכון. מתוך תקוות גדולות, פנו תושבי העיר בשנת 1496 למלך הרומאים (ולאחר מכן לקיסר הרומאים הקדושה) מקסימיליאן הראשון, שתמך בעיירה בסכסוך שלה עם הבוחר מטרייר, יוהאן השני מבאדן. הוא שחרר את בופארד מתחום השיפוט והאגרה. עם זאת, מקסימיליאן חרג מסמכותו בפדיון המשכון ונאלץ לשנות את החלטתו. זה הוביל ב-1497 למלחמת בופרד. הבופרדרים לא היו מוכנים לראות את עירם מסופחת שוב על ידי ציבור הבוחרים. אז, הבוחר של טרייר התקדם לעיירה עם צבא של 12,000 חיילים. המקומות השכנים: באד זלציג וויילר נכנעו ללא קרב. בופארד לא יכלה לעמוד במצור לאורך זמן, ובסופו של דבר נאלצה להכיר בבוחר כשליטם.
התקופה הפרוסית
בשנת 1815 הקונגרס של וינה הקצה את העיר יחד עם הגדה השמאלית של הריין עד במעלה הזרם עד Bingerbrück לממלכת פרוסיה . ב-1816 הוקמו מחוזות חדשים (Kreise) ובופרד שובץ למחוז סנט גואר, שפורק ב-1969. בזמן הוורמרץ, התעוררו מתחים פוליטיים גם בבופרד. אלה התלקחו במיוחד סביב ראש העיר הוותיק, מתיאס ג'ייקובס, שכנציג המעמדות הבינוניים והנמוכים הקתוליים המבוססים זה מכבר ניסה לגבור על המעמד הגבוה והליברלי העשיר בעיירה. רק בשנת המהפכה (1848) הצליחו יריביו לגרש אותו מתפקידו.
הרופא ד"ר הויסנר ואיש העסקים המקומי יעקב מלמן פתחו את ה-Mühlbad (מרחצאות) ב-Remigiusplatz (כיכר) ב-1841. תחת יורשו של ג'ייקוב, יוזף סירה, שבין 1848 ל-1892 היה ראש עיריית בופארד, התפתחה העיר למרכז תיירות וספא. תעשייה חדשה זו קודמה על ידי בניית מסילת הרכבת קובלנץ-בינרברוק ותחנת הרכבת ב-1859. גם תנועת ספינות הקיטור על הריין הובילה לעלייה בהון של העיירה כמרכז תיירותי. המעמדות הבינוניים והנמוכים הקתוליים והחדשים הליברליים מהמעמד הגבוה מצאו את עצמם לעיתים קרובות מסוכסכים זה עם זה, והדבר פרץ לעיניים ב-1872 עם מלחמת התרבות שנמשכה מספר שנים. בפרט, המרה של ראש העיר סירי וחסידיו הליברלים לקתוליות הישנה הביאה למערכה דמות דתית נוספת. כנציג המעמדות הבינוניים והנמוכים הקתוליים, הדיקן הוותיק ברגר, שגם זכה לתהילה מסוימת כמשורר, היה יריבו של ראש העיר.
במהלך המאה ה-19 גדלה אוכלוסיית בופארד מכ-3,000 בהתחלה לכ-5,000 עד 1875 בערך.
בערך בשנת 1903, החלו עבודות לקישור קו רכבת נוסף לתחנה, ה-Hunsrückbahn . מכיוון שהסוארלינגשטורם הישן, מגדל שהיה חלק מהביצורים של העיר מימי הביניים, עמד בדרכו, היה צורך לפרק אותו בשנים 1906–1908, ולאחר מכן הורכב מחדש - אם כי עם חומות דקות יותר - מצפון למיקומו הישן.[3]
בשנת 1908 הושלם הקטע האחרון בקו זה ובאותה שנה הוא נפתח.
גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, מחוז הריין, ובכך גם בופרד, השתייכו לפרוסיה. בין 1919 ל-1923 היו מאמצים ברחבי חבל הריין להיפרד מפרוסיה, אך הם לא צלחו.
בחירתם של הנציונל-סוציאליסטים לשלטון ב-1933 לא הביאה לבופארד שינויים תחילה, שכן מפלגת המרכז זכתה ב-50% מהקולות בבחירות של 1933. עם זאת, בליל הבדולח (9–10 בנובמבר 1938), הרסו הנאצים את בית הכנסת בסימטת בינגר, שנפתח ב-1867. יהודים רבים נתפסו, וחלקם נשלחו למחנות ריכוז.
בערך שני שלישים מתוך כמאה היהודים שחיו בבופר היגרו. אלה שנותרו גורשו ב-1942. ב-1940 נסגרו מנזר מרינברג ובית הספר הקשור אליו בלחץ המשטר. למרות שבופארד לא היה המטרה העיקרית של שום תקיפה אווירית, בכל זאת הוטלו פצצות על העיירה. החל מ-19 במרץ 1945, הגדה השמאלית של הריין נשלטה על ידי בעלות הברית שבנו גשר חירום מעל נהר הריין בתוך העיר.
מאז 1946, העיר הייתה חלק ממדינת ריינלנד-פאלץ שהוקמה לאחרונה. ב-1952 נוסד המרכז המרוחק של בופארד-בוכנאו. במהלך הארגון מחדש המנהלי בריין-לנד-פאלץ בשנות ה-60, מחוז סנט גואר פורק ובופרד אוגד למחוז החדש של ריין-הונסרוק-קרייס . גם גבולות העירייה עברו רפורמה. עבור בופארד, משמעות הדבר היא שהעיר מצאה את עצמה, יחד עם באד זלציג, בוכהולץ, הרשוויזן, הירזנאך, הולצפלד, אופנהאוזן, ריינביי, אודנהאוזן וויילר, יחד עם באד זלציג, בוכהולץ, ב-Verbandsgemeinde חדש. אולם זה לא החזיק מעמד. מאוחר יותר באותה שנה, עלה הרעיון למזג את בופארד עם תשע הרשויות האחרות הללו כדי ליצור בופרד מאוחדת גדולה.
מאז 1976 שוכנת הנהלת העיירה במנזר הכרמלית לשעבר. גם לשכת ראש העיר נמצאת כאן. עם זאת, ישיבות מועצת העיר עדיין מתקיימות בבית העירייה הישן, שנבנה לפי תוכניות של פול רוולד ב-1884 וב-1885 בסגנון תחיית הרנסאנס, בשוק.[4]
מועצת העיר
מועצה העיר מורכבת מ-32 חברי מועצה הנבחרות בבחירות מקומיות. נכון ל-2008 חיים בעיר כ-15,403 תושבים.[5]
ערים תאומות - ערים אחיות
אתר האינטרנט הרשמי של בופארד (בגרמנית)
- בופארד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
