Loading AI tools
מוסלמים מהווים, נכון לסוף שנת 2022 – כ-1,746,000 תושבים – שהם 18.1% מכלל האוכלוסייה בישראל[1]. האסלאם הוא אחת מהדתות המוכרות בישראל, שנקבעו בזמן המנדט הבריטי.[2]
מרבית המוסלמים בישראל הם ממוצא ערבי. בנוסף קיימים הצ'רקסים, שהם בני עם טורקי שמוצאו מהקווקז. בישראל ישנם גם קבוצות קטנות של מוסלמים ממוצא אחר, בהם אחמדים, שמוצא חלקם מתת-היבשת ההודית, סודאנים ואחרים.
כ-82% מהערבים בישראל הם מוסלמים, רובם מוסלמים-סונים.[3] כ-10% מהם הם בדואים. מספר מועט של שבטים בדואים משרתים בצה"ל, אך לא הנשים הבדואיות.
הקהילה הצ'רקסית הקטנה מונה כ-5,000 איש, ומכילה מוסלמים-סונים אשר במקור הגיעו מהקווקז בסוף המאה ה-19 ויושבו בגליל על ידי הרשויות העות'מאניות.
רוב המוסלמים בישראל חיים במזרח ירושלים, הגליל, בצפון הנגב ובמשולש.[4]
ערך מורחב – תולדות האסלאם בארץ ישראל
היסטוריה לפני קום המדינה
התקופה הערבית הקדומה (מאות 7–11)
האסלאם הגיע לארץ ישראל בתקופת השלטון הערבי הקדום בארץ שנמשך כ-450 שנה, משנת 640 עד 1099. החל משנת 634 ניהל הצבא הערבי-מוסלמי קרבות עם הצבא הנוצרי-ביזנטי של האימפריה הביזנטית ששלטה בארץ ישראל. הצבא הערבי-מוסלמי שפלש לארץ היה מורכב משבטים בדואים שהגיעו מסוריה וחדרו לעמק הירדן, ושבטים שהגיעו מחג'אז והתקדמו לעבר חוף הים. בשנת 641 הכריעו הערבים את החילות הביזנטיים והשתלטו על הארץ.
האיסלמיזציה של אוכלוסיית הארץ התרחשה בשלבים: תחת שלטון בית אומייה (640–750) ננקטת מדיניות של שיערוב בארץ ישראל שמטרתה החדרת התרבות והשפה הערבית בקרב האוכלוסייה במקום התרבות היוונית-נוצרית, אך לא פעלו לאיסלום האוכלוסייה. בתקופת השלטון העבאסי (750–942) התחזקה הקנאות הדתית והחלה אכיפה קפדנית יותר של "תנאי עומר", מערכת התקנות נגד הלא-מוסלמים. המדיניות שמה דגש על הזהות המוסלמית ולא על הזהות הערבית. בתקופת השושלת הפאטימית (942–1099) נגזרו גזרות שמד נגד הלא-מוסלמים ורבים היגרו או המירו את דתם. בקרב הנוצרים הגיעה ההתאסלמות לכ-50% ובקרב היהודים לא הייתה תופעה של התאסלמות אלא במקרים בודדים משיקולי תועלת. התאסלמות קבוצתית רחבה אירעה רק בקרב העדה השומרונית.[5]
התקופה הצלבנית (מאות 12–13)
ב-1099 כבשו הצלבנים את ארץ ישראל מידי השושלת הפאטימית, אך המאבק נמשך לאורך כל התקופה (1099–1260) והארץ הייתה לזירת קרבות בלתי פוסקים בין הפרנקים הנוצרים לאיובים המוסלמים וחבלי ארץ עברו מיד ליד.
האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת ממיעוט ערבי שהתיישב בארץ בעת הכיבוש הערבי, מנוצרים שהתאסלמו, וממהגרים שהגיעו מארצות מוסלמיות. רוב המוסלמים היו סונים, אבל בצפון הייתה גם אוכלוסייה שיעית. האוכלוסייה המוסלמית התחלקה לארבע קבוצות: עבדים – שבויי מלחמה. צמיתים – כפריים ששועבדו במסגרת המשטר הפאודלי. עירונים – המוסלמים היוו מיעוט בערים ומעמדם היה כמו שאר הלא-פרנקים, של אנשים חופשיים. בנוסף היו שבטים בדואים וטורקמנים שנדדו בארץ.
הצלבנים לא ניהלו מדיניות מיסיונרית אך מאחר שבמהלך התקופה הארץ עברה מידי נוצרים למוסלמים וחוזר חלילה, הייתה תופעה של נוצרים שהתאסלמו ומוסלמים שהתנצרו. המוסלמים יכלו לקיים את פולחנם באזורים כפריים ללא הפרעה, אבל בערים שבהן חיו נוצרים, הותר להם לקיים את דתם רק במסגרות פרטיות והמסגדים הפכו לכנסיות. בשל מעשי טבח ובריחה מהארץ, ירד מספרם בסוף התקופה לכ-150,000 מכלל 500,000 תושבי הארץ, וחלק ניכר מהם היו בדואים נוודים.
התקופה הממלוכית (מאות 13–15)
ב-1260 הביס הסולטאן הממלוכי בייבארס את המונגולים שחדרו לארץ אל שטחים שהיו תחת השלטון האיובי והחל בחיסול השלטון הצלבני בארץ. הממלוכים, כמוסלמים חדשים, היו קנאים לדת האסלאם וקיבלו את מרותם של אנשי הדת שנתמכו על ידי הציבור הרחב. התגברות הקנאות הדתית הביאה לרדיפות ולפרעות בבני החסות, לפגיעה בנפש וברכוש, להריסת בתי כנסת וכנסיות ולפרסום תקנות המפלות לא-מוסלמים. הממלוכים נקטו מדיניות של אסלום בכפייה של הרוב הנוצרי-מזרחי והשומרונים. לקראת סוף המאה ה-14 הייתה הרעה נוספת במדיניות כלפי הלא-מוסלמים, לאחר השתלטותם של הצ'רקסים על הממלכה הממלוכית. פועל יוצא מכך היה צניחה בתעשיית היין שעד אז הייתה ענפה ומשגשגת בארץ ישראל.[6]
המוסלמים הפכו בתקופה הממלוכית לקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה ומנו כ-80,000, 70%–60% מכלל האוכלוסייה שצנחה בשלהי התקופה לכ-123,000 נפש. הבדואים היו ממוצא ערבי, אבל האוכלוסייה המוסלמית בערים ובכפרים הייתה מעורבת וכללה צאצאי ערבים ומוסלמים אחרים. האוכלוסייה המוסלמית הייתה ברובה כפרית ומיעוטה עירונית. האוכלוסייה הנוודית הייתה מורכבת משישה שבטים כורדיים, שבט טורקמני אחד ומעט שבטים ערביים, והייתה מיעוט קטן מתוך כלל האוכלוסייה המוסלמית.
בימי השלטון הממלוכי הסתיים תהליך האסלאמיזציה של הארץ, שהחל במאה ה-7 עם הכיבוש הערבי-מוסלמי, עלה שלב נוסף בימי השלטון של צלאח א-דין והאיובים והגיע לסיומו בימי השלטון הממלוכי.
התקופה העות'מאנית (מאות 16–20)
ב-1516 השתלטה האימפריה העות'מאנית על ארץ ישראל. שלטונם הבטיח את מרכזיות וחשיבות האסלאם הסוני כדת הדומיננטית באזור.
השלטון העות'מאני ירש מהממלוכים ארץ חרבה ודלילת אוכלוסין ולכן נקט מדיניות של עידוד התיישבות ופתח את שעריו למהגרים. העולם המוסלמי היה המקור העיקרי להגירה. ההגירה לארץ הייתה משלושה סוגים עיקריים: פלישות של שבטי נוודים בדואים, הגירה מארצות ערב והאסלאם ויבוא פועלים על ידי איברהים פשה בתקופת הכיבוש המצרי של הארץ (1831–1841). ההגירה לארץ מארצות ערב והאסלאם החלה אמנם מהכיבוש הערבי-מוסלמי במאה ה-7 ואילך, אבל הגל העיקרי והגדול ביותר היה בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בעקבות המדיניות העות'מאנית לעידוד הגירה, הגיעו לארץ שבטים אלג'ירים, טורקמנים, בוסניאקים (מוסלמים ממוצא סלבי מבוסניה), צ'רקסים, מצרים, דרוזים, כורדים ועוד.
האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת מארבעה מעמדות: עסברי – מיעוט עות'מאני שהיווה את השכבה השלטת וכלל את הצבא והפקידות, עולמא – אנשי הדת, רעאיא – מהגרים מוסלמים מארצות מוסלמיות והאוכלוסייה העירונית והכפרית ממוצא מעורב (ערבים ומתאסלמים מהאוכלוסייה המקומית), ועבדים. כמו כן האוכלוסייה המוסלמית כללה שבטים בדואים נוודים ונוודים למחצה. הפלאחים מנו 60% מתוך כלל המוסלמים, הבדואים מנו כ-14% והעירוניים מנו 24%. רובם היו סונים, חוץ משבעה כפרים בגליל בהם גרו מוסלמים שיעים.
ב-1914 היוו המוסלמים כ-83% מאוכלוסיית הארץ, כ-525,000 נפש. כמחציתם היו מהגרים שהגיעו בין שלהי המאה ה-19 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. עוד כ-50,000–100,000 בדואים נדדו בתחומי ארץ ישראל המערבית.[5]
בזמן השלטון העות'מאני, השלטון ערך רשימה של דתות המיעוט, ולא כלל בה את האסלאם מכיוון שהייתה הדת השלטת.[4]
תקופת המנדט הבריטי (1917–1948)
כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים ב-1917, והצהרת בלפור שבאה לאחר-מכן, פתחו את השערים להגעת מספרים גדולים של יהודים לארץ ישראל, וכך התהפכו היוצרות והיהודים הפכו לרוב, שהתעצם יותר ויותר לאורך העשורים.
בגלל יחסיהם המיוחדים עם אמירות עבר הירדן, הבריטים העבירו את הסמכויות הדתיות של הממשל המוסלמי בארץ ישראל לממלכה ההאשמית בירדן, ולא לבית סעוד. כחלק מסמכות זו מונו אנשי הווקף לשומרים הרשמיים של אתרים קדושים לאסלאם בירושלים ובתחומים בסביבתה. סמכות זו נשמרה גם בתקופה שבה הייתה הגדה המערבית תחת שלטון ירדן, ולאחר מכן בהבנות הסטטוס קוו בהר הבית.
ב-1922 הבריטים הקימו את המועצה המוסלמית העליונה בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל ומינו את אמין אל-חוסייני (1895–1974) למופתי הגדול של ירושלים. המועצה בוטלה ב-1948, אבל המופתי המשיך בתפקיד, ובעודו משמש בו נהג להסית מוסלמים נגד היהודים לעיתים קרובות.
הבריטים הוסיפו את האסלאם לרשימת הדתות המוכרות שנכללו בדבר המלך במועצה.
היסטוריה לאחר קום המדינה
בשנת 1949 המוסלמים בישראל היוו כ-10% מהאוכלוסייה. באותה שנה הוקמה המפלגה הערבית ראשונה, הרשימה הדמוקרטית של נצרת. בסוף אותה שנה היוו המוסלמים 76.6% מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל. בסוף 1987 גדל חלקם היחסי ל-85.6%.[7]
מאז קום המדינה תמותת התינוקות באוכלוסייה המוסלמית הישראלית ירדה מ-46.4 לכל 1000 לידות, ל-10 לכל 1000.[8]
מתוך כ-140 מסגדים בכפרים ערביים שננטשו לאחר 1948, נהרסו לחלוטין כ-100. השאר, כ-40, מצויים במצב מתקדם של התפוררות והזנחה. חלקם משמשים בידי התושבים היהודים למטרות מסחריות ותרבותיות.[9]
ירושלים היא המקום השלישי בעולם בחשיבותו למוסלמים הסונים, אחרי מכה ואל-מדינה שבערב הסעודית, משום שבירושלים נמצא מסגד אל-אקצא, שממוקם בהר הבית, המקום ממנו עלה מוחמד לשמיים לפי הפרשנות הסונית המקובלת כיום.
האמונה הזאת קיימת לא רק בקרב המוסלמים הפלסטינים, שרובם המוחלט סונים, אלא גם בקרב רובם הגדול של המוסלמים הסונים ברחבי העולם, ומשום כך הם רגישים במיוחד לעובדה כי השליטה על המקום כיום היא בידי מדינה יהודית. זאת, אף שהרשויות בישראל נמנעו עד היום מלהניף את דגל ישראל במקום ומסרו את השליטה עליו בפועל, לווקף המוסלמי. בעבר, היו מקרים אחדים בהם יהודים ניסו להניף את דגל ישראל, אך המשטרה מנעה זאת וממשיכה למנוע זאת גם כיום.
בנוסף לכך, קיימים בישראל מקומות אסלאמיים חשובים נוספים, כמו מסגד אל-ג'זאר בעכו, שם נמצא חלק משיערו של הנביא מוחמד המוצג כל עיד אל-פיטר, וגם שרידו של המסגד הגדול ביותר בישראל אי פעם, הוא מסגד הנביא סאלח או בשמו היותר נפוץ המסגד הלבן בעיר רמלה, העיר היחידה שהוקמה בארץ ישראל בתקופת השלטון המוסלמי. מקומות מסוימים נקראים על שם מאורעות מהתנ"ך, כמו קבר נבי רובין, הוא ראובן המקראי, וג'וב יוסף, הבור אליו הושלך יוסף, וכן מהברית החדשה, כמו נבי בולוס בבית שמש המשמש כמקום קבורתו של פאולוס, תלמידו של ישו. בישראל ישנם קברי קדושים אסלאמיים (מבני מקאם) שנספו בג'יהאד בתקופת הצלבנים, כמו קבר שייח' עמר ומקאם שיהאב א-דין בנצרת ומסגד סידנא עלי בהרצליה, ואף קברי בני לוויה של הנביא מוחמד, שהחשוב בהם הוא עכאשה בין אל מיחסן, חברו של הנביא, הקבור במתחם נבי עכאשה יחד עם קדושים נוספים מהתקופה האיובית בירושלים: נבי דחי, אחד ממצביאיו של מוחמד, תמים אל-דארי בבית גוברין, מייסד היישוב המוסלמי באזור חברון וחברו של הנביא, ונבי סאלח ברמלה, שהתגלה בפני מוחמד וצעק אליו "אללהֻ אכבר" והיה האיש שהעניש את תושבי מדאאן סאלח שבחצי האי ערב, שאם לא יתאסלמו העיר תיהרס והם ימותו וכך קרה.
לבתי הדין השרעיים בישראל יש היתר מטעם המדינה לדון בדיני המעמד האישי של אזרחים מוסלמים. מכאן שכל ענייני נישואין וגירושים של אזרחים מוסלמים בישראל נעשים על פי השריעה (ההלכה המוסלמית).
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
