Loading AI tools
מלך ספרד מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמדאו הראשון, מלך ספרד (בספרדית: Amadeo primero, rey de España; שמו בלידה אמדאו פרדיננדו מריה לבית סבויה, Amedeo Ferdinando Maria di Savoia; ידוע בשמו המקוצר אמדאו די סבויה, Amedeo di Savoia, בספרדית: Amadeo de Saboya; 30 במאי 1845 – 18 בינואר 1890) היה מלך ספרד בשנים 1870–1873, היחיד ממלכי ארץ זו שהשתייך לשושלת סבויה האיטלקית. הוא מלך בתקופה הסוערת שפרצה ב-1872. הידועה בתולדות ספרד המודרנית כ"שש השנים הדמוקרטיות" (1868 - 1874). שש ממשלות עוקבות לא הצליחו לפתור את המשבר, שהסלים עם מאבקה של קובה לעצמאות שהתחיל ב-1868 והמלחמה הקרליסטית השלישית. היה הראשון שנשא את התואר "מלך ספרד" ולא "מלך הארצות הספרדיות" כפי שהיה נהוג בעבר, והראשון שנבחר לפי החלטת הפרלמנט. אמדאו די סבויה היה בנו השני של מלך איטליה הראשון ויטוריו אמנואלה השני ואחיו של המלך אומברטו הראשון והיה מוכר רוב שנות חייו כדוכס אאוסטה. אמו, אדלייד מאוסטריה, הייתה נינתו של מלך ספרד קרלוס השלישי לבית בורבון. אמדאו הראשון כונה "el Rey Caballero" ( "המלך האביר")[1] או "el Electo " "הנבחר" או el rey efimero.("המלך הארעי").[2] התפטרותו וחזרתו לאיטליה ב-1873 הובילו להכרזת הרפובליקה הספרדית הראשונה.
 | |||||||||
| לידה |
30 במאי 1845 טורינו, ממלכת סרדיניה  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
18 בינואר 1890 (בגיל 44) טורינו, ממלכת איטליה  | ||||||||
| שם לידה | Amedeo Ferdinando Maria di Savoia | ||||||||
| מדינה |
ממלכת איטליה, ספרד  | ||||||||
| מקום קבורה |
בזיליקת סופרגה | ||||||||
| בת זוג |
מריה ויטוריה דאל פוצו, נסיכת דלה ציסטרנה | ||||||||
| שושלת בית סבויה | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
הנסיך אמדאו לבית סבויה נולד בשנת 1845 בטורינו, בירת פיימונטה-סרדיניה, כבנם השני של ויטוריו אמנואלה, נסיך פיימונטה, ושל אדלייד מאוסטריה, מבית הבסבורג-לותרינגן.
בעת שרותו הצבאי בצי, עבר, יחד עם אחיו אומברטו, אימונים תחת הדרכתו של המפקד ג'וזפה רוסי (1797 - 1880) - בשנים 1853–1863.
השתתף במלחמת העצמאות האיטלקית השלישית ונפצע בעת האסון בקרב קוסטוצה מול הצבא האוסטרי, כשפיקד על חטיבה, תחת הנהגת הגנרל אלפונסו לה מרמורה. בהמשך עמד בראש יחידת הפרשים בוורונה ואחר כך בגיל 23 בלבד קודם לדרגת קונטרה-אדמירל בראש הצי האיטלקי.
אמדאו למד גם משפטים ועל סמך הידע שרכש בתחום זה העריך את משטר המונרכיה החוקתית.
מטיוליו בעולם הדוכס אמדאו הכיר את הארצות הסקנדינביות, את צרפת, ספרד ופורטוגל וכמו כן את מצרים.
ב-30 במאי 1867, בטורינו, נשא הנסיך אמדאו לאשה אצילה פיימונטית, מבית עשיר ובעלת שורשים בלגיים, מריה ויטוריה דאל פוצו, נסיכת דלה ציסטרנה. היא הייתה היורשת היחידה של נכסיו הרבים של אביה, הנסיך דלה צ'יסטרנה, ואמה הייתה הרוזנת דה מרוד, נכדתה של הנסיכה דה רובמפרה ושל הנסיכה ואן חרימרגה. בהתחלה אביו של אמדאו, המלך ויטוריו אמנואלה השני, התנגד לנישואים אלה בגלל רצונו להשיג לבנו ברית נישואים עם נסיכה מאחד מבתי המלכות הגרמניים.
משהתפנה בשנת 1868 כס המלכות של ספרד, המלך האיטלקי ויטוריו אמנואלה השקיע מאמץ רב על מנת להבטיח לשושלתו דריסת רגל בממלכה הספרדית.
פרננדו השביעי לבית בורבון, שמלך בראשית המאה ה-19, ביטל בספרד את הוראות החוק הסאלי, לאחר שלא היו לו יורשים זכרים. הוא הוריש את המלכות לבתו, איזבלה השנייה, שהייתה תינוקת. החלטה זו לא הייתה מקובלת על אחי המלך המנוח, דון קרלוס לבית בורבון. כך נולדה בשנת 1830 התביעה הקרליסטית. אולם כשמהפכת 1868 הדיחה את איזבלה השנייה, הקרליסטים, שנחשבו שמרנים מדי, נשארו מחוץ למשחק הפוליטי. בין הטוענים לכתר בלט בית סבויה. תביעתו התבססה על כך שבשנת 1718 ויטוריו אמדאו השני לבית סבויה ויתר על סיציליה לטובת בית בורבון תמורת החזקת סרדיניה והזכות לרשת את כתר ספרד במקרה שלשושלת בורבון לא יהיו יותר יורשים חוקיים.
בשנת 1869 המלך ויטוריו אמנואלה מינה את נאמנו, הגנרל והסנטור אנריקו צ'אלדיני, מומחה בענייני ספרד, שבה שרת כאיש צבא בשנים 1835–1848, לשגריר במדריד. צ'אלדיני פעל שם כנציגו האישי של המלך על מנת לקדם את האינטרסים של שושלת סבויה בארץ זו.
אחרי ש"המהפכה המהוללת" משנת 1868 הדיחה את איזבלה השנייה (שהתפטרה מאוחר יותר לטובת בנה, אלפונסו), הפרלמנט (קורטס) הכריז על הדחת שושלת בורבון ואימץ בשנת 1869 חוקה חדשה שהפכה את ספרד למונרכיה חוקתית. הפרלמנט החליט להחזיר את שיטת השלטון המלכותי תחת שושלת חדשה. ראש הממשלה הגנרל חואן פרים, שהיה ממוצא קטלאני, העלה בתחילה את האפשרות של בחירת מלך מהשושלת הפרוסית הוהנצולרן (הנסיך לאופולד) אך עקב התנגדותו של נפוליאון השלישי, קיסר צרפת, ירדה אפשרות זו מן הפרק. האווירה העכורה שליוותה את ירושת כס המלכות בספרד בישרה את פריצת מלחמת פרוסיה צרפת שנגמרה עם סוף האימפריה הצרפתית השנייה ועם הקמת הרייך השני. באיטליה בנסיבות האלה השתלט ויטוריו אמנואלה השני על רומא ועל מדינת האפיפיור. אחרי שהמחנה ה"דמוקרטי" וה"פרוגרסיבי" נכחו לדעת שמועמדם, המלך הפורטוגלי לשעבר, פרננדו השני הסיר את מועמדותו,[3]העלה הגנרל פרים את ההצעה לבחור באמדאו, הדוכס של אאוסטה ובן המלך האיטלקי, שנראה מופת למונרכיה מסוג חדש, דמוקרטי. ויטוריו אמנואלה קידם בשמחה את התוכנית הזו, למרות רתיעתו הרבה של הדוכס עצמו.[4]
בעקבות לחצי אביו, הסכים אמדאו, בסופו של דבר, להציג את מועמדותו. במברק ששיגר למדריד ובו הצהיר:
בהסכמת אבי, המלך, אני מאשר שתשיבו למרשל פרים כי יוכל להציג את מועמודתי, אם הוא מאמין כי שמי עשוי לאחד את ידידי החרות, הסדר והמשטר החוקתי. (...) אסכים לקבל את הכתר אם ההצבעה בקורטס תוכיח שזה רצון האומה הספרדית"
המשלחת הספרדית שפגשה אותו ובראשה הגנרל פרים, התרשמה לטובה מהדוכס. התנהגותו הייתה מכובדת ופשוטה, ידע להקשיב לבן שיחו, הביע עניין במצב בספרד ודיבורו היה מאופק. אחרי מאמצים רבים מצד הגנרל פרים, מצד העוצר, הגנרל פרנסיסקו סראנו ומצד הפרלמנט, למצוא מועמד מתאים לכס המלכות הפנוי, התכנסו ב-16 בנובמבר 1870 301 חברי הקורטס ובהצבעה הכריעו לטובת הדוכס של אאוסטה, אמדאו לבית סבויה. הוא זכה ב-191 קולות לעומת 63 לטובת הרפובליקה, 27 ("אוניוניסטים" ובני האוליגרכיה השמרנית) בעד אנטואן, דוכס מונפנסייה מבית אורליאן, דוכס מונפאנסייה, ובנו של המלך לואי פיליפ, 2 בעד האינפנטה (יורש הכתר) אלפונסו לבית בורבון, לימים אלפונסו השנים-עשר, 8 בעד הגנרל אספרטרו, קול אחד לטובת האינפנטה לואיסה פרננדה, דוכסית מונפנסייה, אחות המלכה איזבל ו-19 פתקים לבנים, ביניהם אחד של המנהיג השמרן אניטוניו קאנובס דה קסטיליו שטען כי "מלך לא בוחרים בהצבעה". בתום ההצבעה, יצא יושב ראש האספה החוקתית, מנואל רויס סוריליה, בהכרזה: "רבותי, הדוכס של אאוסטה נבחר למלך הספרדים". משלחת פרלמנטרית הפליגה לפירנצה כדי להביא את הבשורה לדוכס, שאישר את הסכמתו למהלך ב-4 בדצמבר. ב-30 בדצמבר 1870 נחת אמדאו בקרטחנה וב-2 בינואר הגיע למדריד.
.svg)
ב-2 בינואר 1871 הושבע הדוכס אמדאו כמלך במדריד תוך התחייבות לשמור על החוקה. עוד לא הספיק אמדאו להגיע למדריד וכבר ב-27 בדצמבר 1870 התרחש אירוע מבשר רעות: בן בריתו העיקרי, הגנרל חואן פרים נרצח.
בימי מלכותו הקצרים נאלץ אמדאו להתמודד עם התנגדויות רבות ועם מצבים מורכבים. העם והאריסטרוקטיה היו ממורמרים בשל שליטתו הלא טובה בספרדית. החיים הפוליטיים בספרד באותה תקופה היו בלתי יציבים, שופעים קנוניות רפובליקניות ואחרות, פרצה בזמנו המלחמה הקרליסטית השלישית (1872-1876) הרימה ראש הבדלנות בקובה ובפוארטו ריקו. גם המפלגות היו שסועות במחלוקות פנימיות, ממשלות התפטרו בזו אחר זו, ניסיונות לרציחות פוליטיות לא היו נדירות. וזאת כשבעיני ספרדים רבים המלך לא נחשב לגיטימי - לא בעיני האצילים, לא בעיני הליברלים ולא בעיני הרפובליקנים.
בין ההחלטות השנויות במחלוקת שערערו את התמיכה במלך מצד הימני של המפה הפוליטית היה ביטול העבדות בפוארטו ריקו והקיצוצים בתקציב המיועד לכנסייה. החוגים הכנסייתיים סלדו מהמלך גם מפני שזיהו אותו עם המדיניות נגד האפיפיור שניהל בהצלחה ויטוריו אמנואלה השני. חלק מהצבא נמנע מלהישבע אמונים למלך החדש, וחלק גדול מהמלוכנים ראו עצמם "מונרכיסטים ללא מלך".
מקור עיקרי לתמיכה הפיק המלך מהמפלגה הפרוגרסיבית שמנהיגיה הרכיבו ממשלות הודות לרוב בפרלמנט לזיופים בבחירות ולקשר שלה לחוגים הצבאיים. התפצלות הפרוגרסיבים לרדיקלים בהנהגתו של מנואל רואיס סורייה ול"קונסטיטוציונליסטים" ובראשם פראחדס מטאו סגסאטה, החמיר את המצב ובשנת 1872 התחילו הסכסוכים בין המחנות השונים במדינה להתדרדר אף להתנגשויות אלימות. המלך סירב לאשר הצעתו של הגנרל פרנסיסקו סראנו, אשר מול העלייה באלימות הפוליטית ברחובות ביקש לבטל את הערבויות החוקתיות ולאמץ סמכויות דיקטטוריות. בסופו של דבר השמרנים בהנהגתו של סראנו הסירו את תמיכתם מחצר המלך.
בקטלוניה ובארץ הבסקים פרצו מרידות קרליסטיות ולאחר מכן בכל הערים במדינה פרצו מהומות של חסידי הרפובליקה והאנרכיסטים.
המלך אמדאו ויועציו שאפו להשכנת משטר המבוסס בעיקרו על שתי מפלגות גדולות - ליברלית ושמרנית, אך תהליך התפרקות הגוש הליברלי מהפכני מנע זאת.
בבחירות משנת 1871 קמה אופוזיציה מאוחדת מוזרה על ידי ברית בין הקרליסטים ובין הרפובליקנים.
בראש ממשלה של הפרוגרסיבים.
בראש ממשלה נשלטת על ידי הפרוגרסיבים השמרנים.
.jpg)
בלילה של 18 ביולי 1872 הזוג המלכותי ניצל מניסיון התנקשות בחייו. המלכה מריה התחילה ללחוץ על בעלה לעזוב את ספרד.
כאשר קציני חיל התותחנים הכריזו על מרד עקב מינויו של קצין בשם הידלגו ("פרשת הידלגו") כקפטן כללי של קטלוניה, הממשלה של סורייה ביקשה לבצע רפורמה בחיל ולהחליף את הקצונה המרדנית בקצינים זוטרים. אמדאו שלא היה שלם עם המדיניות הזאת נאלץ להוציא צו נגד קציני התותחנים אבל ניצל את ההזדמנות הזאת והתפטר מיד ב-10 בפברואר 1873. מאחר שלא היה מוכן למלוך יותר ללא תמיכה בציבור, באותו תאריך הודיע אמדאו בפני הקורטס הספרדים שהרים ידיים מול הקושי לשלוט על העם המפולג הזה. הרפורמות האחרונות של ממשלת סורייה בנוגע לביטול העבדות והענקת אוטונומיה למושבות ירדו מהפרק. המלך ויתר על הכתר הספרדי בשמו ובשם צאצאיו. בשעה 10 בלילה הוכרזה ספרד כרפובליקה ואסטניסלאו פיגראס נבחר לנשיא של הרפובליקה הספרדית הראשונה. המלך עזב את המדינה יחד עם אשתו ובני משפחתו וראש הממשלה סורייה.
במרץ 1873 הגיעו אמדאו ואשתו לנמל ג'נובה ובהמשך התיישב אמדאו וחי בטורינו. בשובו לאיטליה, חזר אמדאו להשתמש בתואר דוכס של אאוסטה.
בשנת 1878 הוכתר אחיו הבכור אומברטו למלך איטליה תחת השם אומברטו הראשון. אמדאו מילא במשך השנים משימות ייצוגיות מטעמו. כקתולי מאמין, אמדאו היה בד בבד פעיל גם במסגרת תנועת הבונים החופשים, שבה הגיע לדרגה 33 לפי "הפולחן הסקוטי העתיק והמקובל".
רעייתו מריה ויטוריה מתה ממחלת השחפת ב-8 בנובמבר 1876, וב-11 בספטמבר 1888 התחתן אמדאו בשנית עם אחייניתו, מריה לטיציה בונפרטה, בת אחותו, מריה קלוטילדה.
כעבור שנתיים, בשנת 1890 נפל הדוכס אמדאו למשכב בגלל דלקת ריאות ונפטר בגיל 44 בלבד.
הוא נקבר במאוזולאום המשפחתי של בני שושלת סבויה בבזיליקה של סופרגה Superga, על גבעה לא רחוק מטורינו, עיר הולדתו.
לפי המחברים פה באחו אלברס וחוליו חיל פצ'ארומאן (2002), אמדאו היה למעשה "מלך למופת, שכיבד את החוקה ומלא רצון טוב. אולם ספרד של אותה תקופה לא הייתה נכונה להתפתחות בדרכי שלום של משטר דמוקרטי".[6]
מנישואיו למריה ויטוריה נולדו לו שלשה בנים:
מנישואיו השניים - למריה לטיציה בונפרטה - נולד לו בן נוסף:
(ריימונד קאר - ספרד בשנים 1808 - 1975, ביבליותקה היסטוריה דה אספניה, ברצלונה, 2002)
Historia de España SGEL Madrid 2002 (פה באחו אלברס וחוליו חיל פצ'רומאן - ההיסטוריה של ספרד, ספר לימוד מאויר, הוצאה SGEL (החברה הכללית הספרדית לספרים בע"מ, מדריד 2002)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
