אופרה-קומיק

האופרה-קומיק (בצרפתית: Opéra-Comique) הוא שמם של להקת אופרה ובית אופרה בפריז. הבניין נמצא בכיכר בואלדייה, ברובע השני של פריז, סמוך לבורסה הפריזאית ולא רחוק מן האופרה גרנייה, בית האקדמיה המלכותית למוזיקה.

המונח "אופרה קומיק" מפנה לכאן. לערך העוסק בז'אנר אופרה צרפתי (Opéra comique), ראו אופרה קומית.

האופרה-קומיק הוא אחד מששת התיאטראות הלאומיים של צרפת.

להקת האופרה-קומיק נוסדה בשנת 1714 לאפשר חלופה של אופרה צרפתית לאופרה האיטלקית ששלטה אותו זמן באירופה. ההפקות באופרה-קומיק נבדלו מאלה של האקדמיה המלכותית למוזיקה בהיותן רשמיות פחות בדרישות שהציבו. האופרה הקומית הצרפתית, לפחות במאה ה-19, לא הייתה קומית בהכרח; המונח חל על קטגוריה רחבה הרבה יותר.

המלחינים החשובים בתולדות האופרה-קומיק הם אובר, הלוי, ברליוז וביזה. יש מקום להזכיר גם את ניקולא-שארל בוקסה הנבלן האקסצנטרי המפורסם, שחיבר גם הוא שבע אופרות ללהקת האופרה-קומיק^[1]. האופרה קומיק הייתה הראשונה להעלות את "כרמן" של ז'ורז' ביזה.

עמודי התווך של רפרטואר האופרה-קומיק במהלך שנותיה היו היצירות הבאות, שהלהקה ביצעה כל אחת מהן יותר מ-1,000 פעמים: אבירות כפרית של פייטרו מסקאני, "בית הכפר" של אדולף אדם, "הגברת הלבנה" של פרנסואה-אנטואן בואלדייה, "הדומינו השחור" של דניאל אובר, "בת הגדוד" של גאטנו דוניצטי, "לאקמה" של ליאו דליב, "מאנון" ו"ורתר" של ז'יל מאסנה, "מיניון" של אמברואז תומא, "כלולות ז'אנט" של ויקטור מאסה, "אחו הפקידים" של פרדיננד ארול, טוסקה ולה בוהם של ג'אקומו פוצ'יני, וכרמן של ז'ורז' ביזה, שבוצעה למעלה מ-2,500 פעמים.

הצגת הבכורה האומללה של "קללת פאוסט" מאת ברליוז נערכה ב-6 בדצמבר 1846 באופרה-קומיק. הייתה זו אחת המכשלות הקשות ביותר בקריירה שלו, שהותירה אותו בחובות כבדים והשפיעה במידה רבה על גישתו לביצוע המוזיקה שלו בפריז.

עוד הצגת בכורה מרשימה בתולדות האופרה-קומיק הייתה לאופרה היחידה של דביסי, "פליאס ומליסנד", ב-30 באפריל 1902.

אף כי הבניין הנוכחי, הידוע בשם "סאל פאוואר" (salle Favart) נבנה בשנת 1898, בית האופרה כשלעצמו הוא הוותיק ביותר בפריז. שני בניינים קודמים נשרפו כליל בשנים 1838 ו-1887, התרחשות שלא הייתה יוצאת דופן כשמדובר בתיאטראות במאה ה-19.

מאז ימי הביניים היוו מופעי בידור תיאטרלי קל חלק מירידי העונה הפריזאיים, בעיקר יריד סן-ז'רמן ויריד סן-לורן. הם כללו פארסות, לוליינות על חבל מתוח, אקרובטיקה ומריונטות, ולצד כל אלה הייתה בהם גם מוזיקה, כגון פזמוני וודוויל ושירים פופולריים. הקהל היה מגוון, מכל שכבות החברה, והמופעים נערכו על במות ארעיות. מכל מקום, כאשר הוקמה בשנת 1672 האקדמיה המלכותית למוזיקה (שנודעה בשמה הפופולרי "האופרה") של לואי ה-14, מלך צרפת, בהנהלת ז'אן באטיסט לולי, התמעט במידה משמעותית השימוש במוזיקה בלהקות ירידים.

כששחקני הקומדיה האיטלקית במלון דה בורגון גורשו מפריז כעונש על הצגת הקומדיה "הצדקנית המזויפת", ששמה ללעג את פילגשו של המלך, מאדאם דה מאנטנון, הזדרזו להקות היריד לאמץ להם חלק גדול מן הרפרטואר האיטלקי, שכלל פרודיות על אופרות וטרגדיות. תיאטראות היריד נתפסו עד מהרה כמתחרים לאופרה ולקומדי פרנסז והמגבלות הוטלו עליהם שוב ונאכפו ביתר חומרה. הלהקות ביריד סן-ז'רמן וביריד סן-לורן קיבלו התראות מן המשטרה בשנים 1699 ו-1706. אומנם בשנת 1708 הצליחו יזמי הירידים שארל אלאר ומוריס לרכוש ממנהל האופרה פייר גינה את הזכות להשתמש בזמרים, רקדנים, נגנים ותפאורות, אך ההסכם לא האריך ימים, משום שגינה מת ב-1712 והותיר אחריו את האופרה עם חוב בסביבות 400,00 ליוורות. אלאר הסתפק בהצגת מופעים דוממים, כשדברי השחקנים מוצגים לקהל על לוחות קרטון גדולים. לאחר זאת ניסו השחקנים לכלול שירי וודוויל בכך ששיתפו את הקהל: הנגנים היו משמיעים נעימה פופולרית והצופים היו שרים, בעוד השחקנים מחרישים. לחיזוק התחבולה הזאת החלו להציג לקהל את מילות השירים על גבי כרזה גדולה.

בשנים 1713 ו-1714 הצליחו תיאטראות הירידים להביא לידי סיום שורה חדשה של הסכמים עם הנושים של גינה המנוח, שהיו בשלב זה למנהליה של האופרה היקרה למדי. בתמורה לשכר שנתי נשמרה ללהקות היריד הזכות לבצע קומדיות קלות, משובצות שירים ומחולות ולהשתמש בתפאורות ובמכונות תיאטרון. כמו כן ניתנה להם הזכות להשתמש בשם "אופרה קומיק". היצירה הראשונה שהוכתרה בתואר זה באופן רשמי הייתה "טלמאכוס" (פרודיה על אופרה מאת אנדרה קרדינל דטושה), שבוצעה לראשונה בתיאטרון דה לה פואר סן ז'רמן ב-1715. את המילים כתב אלאן-רנה לסאז', מעבד המוזיקה היה ז'אן-קלוד גילייה, והתזמורת כללה 15 נגנים. לסאז' כתב מילים לרבות מן האופרות הקומיות המוקדמות, ומלחינים כמו גילייה עבדו בעיקר כמעבדים למוזיקה קיימת. ב-1716 רכשה אחת מכוכבות הלהקה, קתרין ונדרברג, זכויות נוספות והחלה להציג יצירות מקוריות יותר מאת כותבים כגון ז'אק-פיליפ ד'אורנבאל, אלקסיס פירון ולואי פוזלייה. באותם ימים היה תפקיד הלבריתן לתיאטרון חשוב יותר מזה של המלחין; הבולט ביותר בקרב הלבריתנים, במשך יותר מארבעים שנה, היה שארל-סימון פאוואר, שתרומתו הראשונה לתיאטרון הייתה בשנת 1734 ואת הצלחתו הראשונה החשובה השיג ב"La chercheuse d'esprit" ב-1741.

בשנת 1743 שחלם האמרגן ז'אן מונה לאופרה 12,000 ליברות תמורת הזכות לנהל את האופרה-קומיק. הוא שיפץ אטת התיאטרון וגייס קבוצה של אמנים יוצרים עתירי כישרון, שכללו, לצד פאוואר, שעבד גם כבמאי, את הקומיקאי פרוויל, את מעצב התפאורות פרנסואה בושה ואת מנהל הבלט דיפרה ותלמידו ז'אן-ז'ורז' נובר. ייתכן גם שז'אן-פיליפ ראמו ניצח על התזמורת. הבעיה הייתה, שהלהקה הצליחה יותר מדי והאופרה סירבה לחדש את זכות היתר של מונה בשנת 1745. אחרי שעבד לזמן קצר בליון והעלה הפקות כושלות בדיז'ון (1746) ובלונדון (1749), עלה בידו לרכוש מחדש את ה"פריבילגיה" של האופרה-קומיק בדצמבר 1751 והוא נשאר מנהלה עד 1757.

בתקופת כהונתו השנייה כמנהל, המשיך מונה לעבוד עם פאוואר ונובר, ובושה עיצב ובנה בשנת 1752 תיאטרון חדש ומרווח ללהקת פואר סן-לורן. מאוחר יותר נקבע משכנו של התיאטרון באגף של Salle des Menus-Plaisirs ברחוב ברז'ר, שם שימש את האופרה בשנת 1781 ואחר כאולם הקונצרטים הראשון של הקונסרבטואר של פריז, שנוסד באותו מקום בשנת 1795. התיאטרון החדש היה חשוב במיוחד, משום שאיפשר ללהקה להופיע בזמנים שהיריד לא היה פעיל. ידידו של מונה ז'אן ז'וזף ואדה כתב את הלברית ל"Les troqueurs", שעלתה על הבמה לראשונה ביולי 1753 ותוארה במודעות כתרגום של יצירה איטלקית. המוזיקה הייתה למעשה מקורית, פרי עטו של אנטואן דוברניה, ופתחה עידן חדש של יצירות חדשות בסגנון שנטה יותר לאיטלקי ושם דגש רב יותר על תפקיד המוזיקה ביצירה. בין המלחינים שכתבו בתקופה ההיא ללהקה היו אג'ידיו דוני, פילידור ופייר-אלכסנדר מוניסניי.