Loading AI tools
טכניקה לבניית קירות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדמה נְגוּחָה, הידועה גם כאדמה דחוסה (pisé de terre או בקצרה pisé), היא טכניקה לבניית קירות תוך שימוש בחומרי גלם כדוגמת בוץ, סיד וחצץ. זוהי טכניקת בנייה עתיקה שזכתה לתחייה במאה ה-21 בעיקר משום הנטייה בקרב קבוצות שונות להעדיף חומרי בנייה בני קיימא. החומרים המשמשים לבנייה זו אינם דליקים, והבנייה עצמה מבודדת תרמית, חזקה מאוד ועמידה בפני שחיקה. יתרונות נוספים הם עלות נמוכה ודרך פשוטה לבנות קירות. בעבר היו בניינים עשויים מאדמה נגוחה מצויים בדרך כלל באזורים צחיחים בהם כמות העצים הייתה מצומצמת.
בתהליך הבנייה דוחסים תערובת לחה של אדמה המכילה תערובת ביחסים מתאימים של חול, חצץ וחרסית (לעיתים יחד עם תוספת מייצב) שמשקלה הסגולי בין 1,700 ל-2,200 קילוגרם למ"ק, לתוך מסגרת חיצונית תומכת שמעצבת את צורת קטע הקיר תוך יצירת חומת אדמה מוצקה. בעבר נעשה שימוש במייצבים מסורתיים כדוגמת סיד או דם של בעלי חיים על מנת לייצב את החומר, אך כיום מקובל לעשות שימוש בצמנט. עם זאת, השימוש בצמנט נתון במחלוקת שכן תהליך ייצורו אחראי ל-10% מכמות הפחמן הדו-חמצני שמייצר האדם. לאחר שהאדמה נדחסה ניתן להסיר את המסגרות של הקיר מיד, אבל נדרשים כמה ימים יבשים וחמים לאחר הבנייה על מנת שהקיר יתייבש ויתקשה. על מנת שהקיר יתגבש לחלוטין נדרש זמן ארוך, עד שנתיים, וככל שהוא מתגבש יותר כך המבנה נעשה חזק יותר. התוצר בסיום התהליך דומה לבניית חומה מסלע מוצק.
צורת המסגרת החיצונית וגודלה נקבעים על פי הצורה הרצויה של קטע הקיר. המסגרות עשויות בדרך כלל מלבידים מחוזקים, אך ניתן להשתמש גם בפח ואפילו בסיבי זכוכית. קירות המסגרת מחוזקים מבחוץ על ידי קורות מאונכות, על מנת למנוע את כיפוף פני הקיר כלפי חוץ בשל תהליך הדחיסה. נוהגים לחבר בין קירות המסגרת מלמעלה (ראו תצלום משמאל), ואת הקיר הסוגר מהחזית נועלים בלחץ בין הקירות החיצוניים על מנת לעמוד בלחצים החזקים הנוצרים בתהליך הדחיסה. אם לא מבוצעת תמיכה חיצונית לקיר מאדמה נגוחה מקפידים שהיחס בין גובה הקיר לעוביו לא יעלה על 1 ל-12. את התערובת הלחה שופכים בשכבה בעובי שבין 10 ל-15 ס"מ (מעבר לכך הדחיסה לא תהיה יעילה), ואז דוחסים את האדמה בעזרת דוחס פנאומטי – מכשיר הדומה בצורתו למקל פוגו כשבקצהו לוח שטוח, או בעזרת דוחס ידני. בדחיסה מכווץ החומר לכדי 50% מגובהו המקורי. שכבות נוספות של החומר נוספות והתהליך חוזר על עצמו עד שהקיר מגיע לגובה הרצוי. כבר בשלב זה הקיר כה מוצק שאפשר להסיר את המסגרת מיד, וחייבים לעשות זאת אם רוצים להבריש את הקיר על מנת לתת לו מרקם, אחרת תוך כשעה הקיר נעשה קשה מדי מכדי שאפשר יהיה להברישו. כאמור נדרש לקירות זמן רב על מנת להתייבש לחלוטין, אך דבר זה אינו מונע המשך עבודה על המיזם. את הקיר החשוף אפשר לאטום כנגד נזקי מים – קיימים מספר מוצרים שנועדו ספציפית לאטום קירות מאדמה.
בגרסאות המודרניות של השיטה נבנים קירות מאדמה נגוחה על יסודות קונבנציונליים או על בסיס מבטון מזוין, לעיתים עם תוספת בידוד תרמי מהקרקע בעזרת שכבה אופקית של פוליסטירן. יש בנאים המוסיפים תחמוצות צבעוניות או פריטים אחרים כגון בקבוקים או קטעים מגזעי עצים על מנת לגוון את המבנה.
מהרגע שהקירות התגבשו לחלוטין קל מאוד לעבוד אתם. קל לדפוק מסמר או להבריג בורג לתוכם וניתן לתקן חורים בהם אם נדרש, כשהתוצאה בלתי מורגשת אם נעשה שימוש בחומר המקורי. במקור יש לקירות אלו מרקם וצבע של אדמה טבעית. פגמים ניתן לתקן תוך שימוש בתערובת קרקע כטיח ואז ללטש על מנת להחליק את פני התיקון. קירות מאדמה נגוחה טיפוסיים הם בעובי שבין 30 ל-40 ס"מ, עובי אידיאלי על מנת שיתפקדו כמחסומים אקוסטיים בפני רעשי התחבורה בחוץ.
ניתן למקם קירות של אדמה נגוחה בתוך השלד של בניין, וכך ליצור סביבה חסינה מפני תהפוכות מזג האוויר. בהתאם לתנאים אפשר להוסיף לקירות בידוד חיצוני, טיח רך, חיפוי בעץ או חיפויים אחרים שמקובל להוסיף למבנים מקומיים. יש להיזהר משימוש בציפויים שאינם חדירים למים, כדוגמת טיח צמנט, על קירות מאדמה נגוחה, משום שאלו פוגעים ביכולתו של הקיר לפלוט לחות ולהתייבש, דבר המוביל להחלשת הקיר.
הוכחות לשימוש הראשוני באדמה נגוחה מצויות באתרים הארכאולוגיים הנאוליתיים של תרבות יָאנְגשָׁאוֹ ותרבות לונְגְשָׁאן שהתפתחו לאורך הנהר הצהוב בסין, והמתוארכים לתקופה שעד לפני 5000 לפנה"ס. סביב שנת 2000 לפנה"ס היה השימוש בטכניקות ארכיטקטוניות של אדמה נגוחה נפוץ בבניית קירות וחומות בסין.[7] החומה העתיקה ביותר ששרדה בסין מקיפה את בירת שושלת שאנג הזמנית אוֹ (כ-7 קילומטרים צפונית לעיר גֶ'נְגג'וֹאוּ שבמחוז חנאן), ונבנתה מאדמה נגוחה במאה ה-16 לפנה"ס. אורך החומה כ-7 קילומטרים וגובהה עולה במקומות מסוימים על 9 מטרים.[8] כל החומות שנבנו סביב הערים המבוצרות בסין, וכן מכלול החומות שנבנו להגנה בפני פלישת שבטים נוודים מהצפון, החל בתקופת שושלת צ'ין וכלה בתקופת שושלת מינג, שזכו לכינוי "החומה הגדולה של סין", בנויים מאדמה נגוחה, כאשר לפעמים הם חופו בלבנים. גם החומות שסביב העיר האסורה בבייג'ינג בנויות מאדמה נגוחה מחופה בלבנים.
טכניקה זו הייתה ידועה גם לרומאים ונעשה בה שימוש בדרום צרפת, ואחר כך במרכז צרפת בימי הביניים. הערבים הביאו טכנולוגיה זו לספרד ונעשה שימוש בה בכמה מבנים מתקופתם, שהידוע בהם הוא ארמון אלהמברה. באזור אלגרבה שבפורטוגל יש מבנים רבים מתקופתם שנבנו כך.
בצרפת נעשה בטכנולוגיה שימוש רציף במיוחד בבניית בתים כפריים. בשרטוט משמאל מוצגת שיטת בניית קיר מאדמה נגוחה כפי שנלמדה ב-1790 בבית הספר לאדריכלות כפרית ע"ש פרנסואה.[9]
מצרפת הגיעה השיטה בתחילת המאה ה-19 לארצות הברית. ב-1806 פרסם סטיבן ויליאם ג'ונסון (Stephen William Johnson) את ספרו "כלכלה כפרית" (Rural economy) ובו קרא ליישם את השיטה הצרפתית של אדמה נגוחה.[10] פרסום הספר החל גל של בנייה באדמה נגוחה, כאשר הדוגמאות הבולטות ביותר מצויים בסטייטבורג (Stateburg) שבדרום קרוליינה. שניים מתוך המבנים בעיירה זו, בורו האוס פלנטיישן (Borough House Plantation), וכנסיית הצלב הקדוש (holy cross) האפיסקופלית (נבנתה מאדמה נגוחה בשנים 1850–1852) הוכרזו אתרים לאומיים היסטוריים (National Historic Landmarks) של ארצות הברית. בתיאור ההכרזה על המבנה הראשון כאתר לאומי היסטורי נאמר:
מכלול המבנים של בורו האוס פלנטיישן שנבנה ב-1821 מכיל את האוסף העתיק ביותר והגדול ביותר של מבני pise de terre (אדמה נגוחה) בסגנון עילי בארצות הברית. שישה מתוך 27 המבנים הסמוכים וחלקים מהמבנה הראשי נבנו תוך שימוש בטכניקה עתיקה זו, שהוכנסה למדינה זו ב-1806 באמצעות הספר "כלכלה כפרית" של ס. ו. ג'ונסון.
דוגמה למבנה של אדמה נגוחה בקנדה היא כנסיית סנט תומאס (St. Thomas) האנגליקנית בשנטי ביי (Shanty Bay) שבאונטריו, שנבנתה בין 1838 ל-1841.
בין שנות ה-20 לשנות ה-40 של המאה ה-20 הוציאו ממשלת ארצות הברית וכמה אוניברסיטאות במערב ארצות הברית מיליוני דולרים במחקר על בנייה באדמה נגוחה:
העניין באדמה נגוחה דעך אחרי מלחמת העולם השנייה, כשמחירי חומרי הבניין המודרניים צנחו. הדעה המקובלת אז הייתה שאדמה נגוחה היא טכנולוגיה מיושנת, והרעיון סבל מדעה קדומה שהשימוש באדמה פשוט מדי בהשוואה לטכנולוגיות החדשות, ותלוי יותר מדי בשיטות עתירות בכוח אדם.
העניין באדמה נגוחה התחדש במאה ה-21 משום שבנייה באדמה נגוחה נחשבת ידידותית לסביבה. לנושא מוקדשים ספרים, אתרי אינטרנט, הנושא נלמד בקורסים מיוחדים וקמות חברות המתמחות בבנייה באדמה נגוחה, גם בישראל. עם זאת, גם לאחר שהתעורר עניין מחודש בשיטת בנייה זו, מתנגדים קבלנים, מהנדסים ואנשי מקצוע רבים, שאינם מודעים לטכניקות הבנייה באדמה, לשימוש בה כחומר בנייה. לעיתים קרובות נראית שיטה הבנייה המודרנית קלה יותר. השקעה בטכנולוגיה זו נחשבת יותר מדי בלתי בטוחה ולכן נוטים להזניח לעיתים קרובות בתרבויות הבנייה המודרניות את הבנייה באדמה נגוחה.[1]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.