לא-מודע

לא-מודע (או תת-מודע) הוא אחד ממרכיבי נפש האדם, על פי התאוריה הפסיכואנליטית מיסוד זיגמונד פרויד. פרויד סבר כי הלא מודע הוא המצע הראשוני של האדם, והוא בבחינת ארץ פראית וקמאית ששולטת בהוויתו של האדם, מבלי שהוא מכיר בה, ויכול להתגונן בפניה. מטרת הטיפול הנפשי היא "לכבוש" ארץ לא נודעת זו, ולהציף למודע חלקים מהלא מודע. בתאוריה קצרה התת-מודע הוא חלקים אשר ידועים לנו ואנחנו לא יודעים מהם.

הלא מודע הוא אחד מאבני הפינה של התיאוריה הפסיכואנליטית. למרות שתיאוריה זו מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית,^[1] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.^[2] קיימת גם ביקורת על האפקטיביות הנמוכה של הטיפול הפסיכואנליטי, המבוסס על רעיון הלא-מודע.^[3]^[4]

על פי מודל הנפש הפרוידיאני, מחולקת התודעה לשלושה חלקים: הלא־מודע (תת־מודע), הסמוך למודע והמודע.

המודע הוא כל מה שבהכרתנו ברגע זה. והוא נחשב לחלק קטן מכלל המודעות של האדם ול"קצה הקרחון" שלו.
הסמוך למודע הוא דבר שאיננו חושבים עליו ברגע זה, אך אין מן הנמנע שנזכר בו בעתיד.
הלא מודע כולל בתוכו מושגים שכלל אינם עולים לתודעה בצורה מפורשת, אלא על ידי חלומות או טעויות פרוידיאניות. הלא מודע כולל בתוכו רגשות, יצרים ותשוקות, וכן תכנים לא נעימים אשר מפריעים לאדם לנהל את שגרת חייו. הפסיכואנליזה גורסת כי זיכרונות וחוויות שמאיימים על האדם וקשורים לדחפיו הביולוגיים מודחקים אל הלא מודע, ובכך אין הם גורמים לאדם תעוקה נפשית, אך ממקומם בלא מודע הם ממשיכים להשפיע על חייו של האדם. ישנם פסיכולוגים שממשילים את הלא מודע למרתף נפשי, שבו נצברים החומרים המודחקים וזולגים לחייו המודעים של האדם.

הפסיכולוג קרל יונג, מתלמידיו של פרויד, הרחיב את המושג של לא־מודע ללא-מודע קולקטיבי, לציון הרובד הלא־מודע, המשותף לכל בני האדם. הלא־מודע הקולקטיבי של יונג כולל ארכיטיפים שהם צורות או סמלים הקיימים, לכאורה, אצל כל בני האדם בכל התרבויות. הלא־מודע הקולקטיבי הוא המבנה בעל ההשפעה הרבה ביותר על האישיות, הוא כולל את כל אוצר החוויות שהצטברו במשך דורי דורות של קיום הגזע האנושי, ונשארו כעקבות זיכרון במוח האדם. עקבות זיכרון אלה מהעבר הקדום עוברים בתורשה, והם מושרשים באדם כנטיות מולדות להגיב או להתנהג בצורה מסוימת, בהתאם לתרבות ולמורשת שבהן נולד.

תלמיד נוסף של פרויד, ויקטור פראנקל, מייסד שיטת הלוגותרפיה, הרחיב את תחום הלא מודע גם ללא מודע רוחני, שכולל לא רק יצרים ודחפים מודחקים, אלא גם מצפון, חוויות רוחניות ורצון לקשר עם האלוהי. תפיסה זו מהווה רהביליטציה של הלא מודע שיש בו גם צדדים רוחניים לצד יצרים חייתיים. על פי פרנקל אמונות רוחניות ודתיות יכולות להיות מודחקות לא פחות מיצרים, וסופה שהדחקה זו "גורמת למלאך שבאדם להיהפך לשטן". ולכן בעוד שבפסיכואנליזה האדם נעשה מודע ליצרים ולדחפים שלו, בלוגותרפיה לא היִצרי אלא הרוחני הוא המועלה לתודעה.^[5]

פרשנות נוספת של מושג ה"לא מודע" מופיעה במשנתו של מילטון ה. אריקסון – מהפסיכולוגים האמריקאים הבולטים ביותר, שמתוך עבודתו צמחה בין השאר גישה אריקסוניאנית בהיפנותרפיה. להבדיל מפרויד, אריקסון תפס את הלא מודע כמאגר משאבים בלתי נדלה, מקור יצירתיות שאחראי על עיקר הפעילות היום־יומית שלנו.

ישנם הוגים רבים אשר כלל אינם משוכנעים כי קיים לא מודע, על פי הגדרתו של פרויד. קיומו של הלא-מודע הוא בסיס כל התאוריות הפסיכואנליטיות, ולכן שאלת קיומו במובנו הפרוידיאני יוצר חיץ עמוק בין זרמים פסיכולוגיים שונים. עם זאת, קיומם של רגשות וקוגניציות המשפיעות על ההתנהגות, אך אינן מודעות, הוא כמעט קונצנזוס. אמנם "לא מודע" זה שמוסכם על הפסיכולוגים, שלא כמו הלא מודע הפרוידיאני, אינו קשור דווקא להדחקה ולדחפים ביולוגיים לא רציונליים.

על פי התאוריה של ד"ר ג'וזף מרפי, מחוקרי הלא־המודע, כל אירוע או כל מחשבה שעוברת על האדם "שוקעים" בלא-מודע שלו, ונשארים שם לתמיד. כל הזיכרונות שלנו שנמצאים במודע, נמצאים בלא-מודע, אך לא להפך. הלא-מודע יכול לכוון אותנו בעזרת "שליפת" הזיכרון הנכון ברגע הנכון, או שימוש במספר זיכרונות על מנת להסיק מסקנה מורכבת שאין ביכולתו של המודע להסיק. הוא מאמין שמחשבותינו משפיעות על הלא-מודע, ומכתיבות לו את הדרך שבה עליו לכוון אותנו, ולכן מחשבות חיוביות תורמות לנו, ומחשבות שליליות גורעות מאיתנו. הוא מאמין בהכנסת רעיונות אל תוך הלא-מודע בעזרת אמירת משפטי מפתח עם דפוסי מחשבה חיוביים ואמונה, או על ידי דמיון של תמונות אשר מתארות את המצב הרצוי. הוא מכנה את הלא-מודע "האינטליגנציה האינסופית", וזאת משום שלפי תורתו, על ידי שימוש בכל ניסיונו של אדם, ובכל החוויות שעברו עליו, דבר אשר נגיש ללא-מודע, ניתן לפתור כל בעיה, לענות על כל שאלה. הצהרה או אמירה חוזרת ונשנית נטמעת בלא-מודע, וגורמת לו לפעול על מנת להגיע לתוצאה הזו. לדוגמה, אמירה כנה של המשפט "אני ארוויח מיליון שקל היום" תגרום ללא-מודע לפעול למען כך שהאדם ירוויח מיליון שקל באותו היום.

תאורטיקנים מודרניים מסוימים שוללים את הרעיון כי קיים בכלל מרכיב לא מודע באישיות, וטוענים כי אין ראיה מחקרית לקיומה. אלה לרוב חוקרים המחזיקים באסכולה ההתנהגותית-קוגניטיבית כדוגמת פרופ' יעקב רופא מאוניברסיטת בר-אילן, שטוען שאין שכבות תודעה, ואילו מקורן של פתולוגיות נפשיות (פסיכוזות) הוא בשאיפה של היחיד להסתגל למציאות לא נוחה מבחינתו, כאשר האופציה של "שיגעון עצמי" היא הקלה ביותר לביצוע.^[6]

התאורטיקן משה מנשהוף טוען שהשאלה אם הלא-מודע קיים איננה שאלה נכונה והסביר כי לא רק שכלל אין צורך להניח את הלא-מודע, אלא שההנחה לקיום הלא מודע מיותרת ומסבכת את ההסבר. מנשהוף מציג תאוריה מקורית על תפיסה זיכרון, שינה וחלום בספרו "חלום וזיכרון", מבלי להזכיר כלל את הלא-מודע.