אמוראים
חכמי ישראל בתקופת התלמוד אחרי התנאים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
אַמוֹרָאִים (ביחיד אַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד הבבלי (המאות ה-2–5 לספירה) בשני מרכזים עיקריים, בבל וארץ ישראל. דיוניהם ההלכתיים מתועדים ברובם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ודרשותיהם מתועדות במדרשי אגדה אמוראים ובשני התלמודים. קדמו להם התנאים, שרבים מדבריהם הורחבו על ידי האמוראים, או נוסחו מחדש על ידם, ולבסוף הוכללו במפעלם הגדול: התלמוד. אחריהם הגיעו הסבוראים.
עובדות מהירות אזור גאוגרפי, אתרים עיקריים ...
אזור גאוגרפי | בבל וארץ ישראל |
---|---|
אתרים עיקריים | ישיבת סורא וישיבת נהרדעא שעברה עם חורבנה לפומבדיתא |
תקופה | חז"ל |
טווח תאריכים | 188–500 (כ־312 שנים) |
אירוע התחלה | חתימת המשנה |
אירוע סיום | חתימת התלמוד הבבלי |
תקופה קודמת | תנאים |
תקופה הבאה | סבוראים |
סגירה
אמוראים שחיו בבבל קבלו את השם "רב" כמו "רב יהודה" "רב יוסף" ועוד. מגדולי אמוראי בבל היה "רב" אשר היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא שחתם את המשנה. בהתאמה, אמוראים שחיו בארץ ישראל קבלו את התואר "רבי" כמו רבי יוחנן או רבי עובדיה. אחד מגדולי האמוראים בארץ ישראל היה רבי יוחנן שכתב את התלמוד הירושלמי.