התקופה הרומית בארץ ישראל
תקופה בה הרומאים שלטו בארץ ישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
התקופה הרומית בארץ ישראל החלה ב-63 לפנה"ס (ג' תרצ"ז[1][2]) עם פלישת הצבא הרומי לארץ בפיקודו של פומפיוס; תקופה זו נמשכה עד 324 לסה"נ, שנה שמקובל לראותה כתחילת השליטה של האימפריה הביזנטית בא"י (תקופה זו אף מכונה תקופת הַמִּשְׁנָה, שכן במהלכה, מסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-3, גיבשו התַּנָּאִים את המִּשְׁנָה). החל מימיו של הקיסר אדריאנוס, כונתה ארץ ישראל בשם "פלשתינה" (מן השורש המקראי פ.ל.ש.), שנזכר כבר באמצע המאה ה-5 לפנה"ס בחיבורו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס[3] לתיאור נחלת הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.
התקופה הרומית בארץ ישראל | |
63 לפנה"ס – 324 לספירה | |
אתרים רומאים בארץ ישראל: בקיסריה, בית שאן, בית גוברין וירושלים. | |
מיקומה של יהודה במערך הקיסרות הרומית |
השלטון הרומי שהנהיג מדיניות של קולוניזציה, הלניזציה, נישול תושבים מקומיים והפקעת קרקעות, נתקל בהתנגדות עזה של בני הארץ היהודים שהיוו את רוב האוכלוסייה. מכל הפרובינקיות הייתה התנגדות היהודים לשלטון הרומי – הארוכה והקשה ביותר. לאחר המרד הגדול (66–70 לסה"נ), וביתר קשיחות ואכזריות כעבור כ-60 שנה, לאחר מרד בר כוכבא (132–135 לסה"נ) פעלו הרומאים לצמצום האוכלוסייה היהודית בארץ, ולפגיעה בלאומיותה המרדנית. האימפריה הרומית חיסלה בסופו של דבר את עצמאות היהודים בארץ וכן את הרוב היהודי בה, ואף שינתה את שם הארץ, בשנת 135 לספירה, מפרובינקיה יודיאה לפרובינקיה סוריה פלשתינה. העם היהודי איבד את חרותו המדינית, הפך למיעוט בארצו, והשיטה הרומית הסוציו-כלכלית שנכפתה הרסה את מעמד האיכרים היהודי.[4]