תקופת בית שני
תקופה בתולדות עם ישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תקופת בית שני היא תקופה בתולדות עם ישראל, אשר החלה בראשית שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס, והסתיימה בשנת 136, עם תום מרד בר כוכבא, אשר הסתיים בתבוסה והרס נרחב ליישוב היהודי בארץ ישראל. התקופה נקראת על שם בית המקדש השני, והתיקוף מקובל על היסטוריונים, אף שבית המקדש השני נבנה 22 שנה לאחר תחילת שיבת ציון, וחרב 65 שנה לפני תום מרד בר כוכבא.
במהלך התקופה הייתה התפתחות תאולוגית ורוחנית שכללה יצירה תרבותית ודתית ענפה, ועלו ונפלו זרמים דתיים, כוהנים ומנהיגים. בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה, הגיעה האוכלוסייה היהודית לשיא היסטורי מבחינת חלקה היחסי באוכלוסיית העולם. ההערכות השמרניות נוקבות בכ-2,000,000 יהודים (אומדנים מקסימליים מגיעים אף ל-8,500,000) מפרס במזרח ועד קרתגו במערב, כשאוכלוסיית האימפריה הרומית כולה מנתה על פי האומדן כ-60,000,000 נפש.[1]