Loading AI tools
כלי רכב מלחמתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טנק הוא רכב קרבי משוריין המיועד לפגוע בכוחות אויב יבשתיים באש ישירה. הטנק המודרני הראשון יוצר בבריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה. האנגלים נתנו לטנק את שמו (Tank), שפירושו באנגלית "מְכָל", בשל רצונם להטעות את האויב, ולא, כפי שחושבים לעיתים בטעות, על שום דמיונו לחבית מים. כמעט כל הטנקים נעים באמצעות מזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים (״בוגים״)) ובעלי צריח החמוש בתותח טנק ומקלעים.
לטנקים תפקיד חשוב בכל עימות משמעותי אשר נערך מעת כניסתם לשירות בצבא הבריטי, וביתר שאת מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום. בתחילה יועד להם תפקיד מסייע לחיל הרגלים. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 פותחה באירופה על ידי היינץ גודריאן ואחרים תורת לחימה מודרנית לכוחות משוריינים כחיל עצמאי. יישומה המוצלח של התורה במסגרת הבליצקריג הגרמני תרם לפיתוחה של תורת השריון המודרנית. אחרי מלחמת העולם השנייה פותח טנק המערכה, טנק "כלבו" כבד שמילא את כל תפקידי הסוגים השונים של הטנקים. זוהרם של הטנקים דעך במעט עקב המצאת רקטות נגד טנקים וטילים נגד טנקים (נ"ט) שאפשרו ללוחמי חי"ר לנטרל ואף להשמיד טנקים, כולל טנקים כבדים. מנגד, הטנק השתכלל ובנוסף למנועים עוצמתיים יותר, כלל גם מערכת בקרת אש דיגיטלית ובתחילת המאה ה-21 גם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים שמגינה עליו באפקטיביות מפני רקטות וטילי נ"ט (כפי שהוכיחה ישראל במבצע צוק איתן).
הטנק הוא רכב קרבי משורין זחלי, בדרך כלל בעל צריח מסתובב, המספק מענה לשלושה יסודות עיקריים בתמרון היבשתי:
חסרונותיו המרכזיים של הטנק הם גודלו, משקלו, מהירותו ומחירו הגבוה.
הטנק נוצר על מנת לתת מענה לבעיה שעמדה לפני הפיקוד הגבוה במהלך מלחמת העולם הראשונה - קצב האש הגבוה של התותחים, המקלעים והנשק הקל גבה קורבנות גדולים מהצד התוקף בלי להעניק לו ניצחון. היה צריך כלי רכב ממוגן עם תותח שישמיד את עמדות הירי של האויב וכך יסייע לחיל הרגלים המסתער. ב־1912 הציע ממציא אוסטרלי בשם לנסלוט דה מול תוכנית לרכב זחלי שנגנזה. ב־1915, אל מול הקיפאון בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, הציע דה-מול את הצעתו פעם נוספת וזו נדחתה בשנית. לבסוף הוחל פיתוח של טנק בתצורה שונה מזאת שהציע דה-מול וניסוי ראשון בכלי נערך ב-6 בספטמבר באותה שנה.
למרות הפוטנציאל הגדול הטמון בו, לא השכילו מדינות ההסכמה לנצל את הטנק. הן שלחו לקרב רק טנקים בודדים וכך איבדו את אפקט ההפתעה הטמון במתקפת טנקים מסיבית. רק לקראת סוף המלחמה הן השתמשו בטנק כראוי וניצלו את יתרונותיו. השימוש הממשי הראשון בטנק על מלוא אפשרויותיו היה בקרב קמברה, ב־20 בנובמבר 1917. הטנקים הצליחו להבקיע את החזית הגרמנית, והכוחות של בעלות הברית לקחו בשבי עשרת אלפים חיילים גרמנים, 123 תותחים, ו־281 מכונות ירייה - הצלחה כבירה באותם הימים כאשר התקדמות של קילומטר או שניים נחשבה ל"פריצת דרך".
בין שתי מלחמות העולם פותחו טנקים רבים ברחבי העולם. ארצות הברית, בריטניה, צרפת, ברית המועצות ואחרות ייצרו טנקים בעלי שריון טוב יותר ובעלי עוצמת אש גדולה יותר. אולם רק גרמניה הנאצית פיתחה ואימצה תורת לחימה חדשנית, שכללה שימוש בכוח משוריין וממוכן ברמה האסטרטגית. הייחוד של תורת הלחימה הגרמנית היה בריכוז הטנקים במסגרת יחידות צבאיות עצמאיות רבות עוצמה (דיוויזיות פאנצר ופאנצרגרנדיר, ובשלב מאוחר יותר ארמיות פאנצר), בעוד שהמדינות האחרות פיזרו בדרך כלל את הטנקים בין דיוויזיות החי"ר או הפרשים שלהם, במסגרת גדודית או חטיבתית, וייעדו אותם להגשת סיוע צמוד ליחידות החי"ר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שעטו הפנצרים הגרמניים לתוך פולין, והביסו את הצבא הפולני המיושן תוך זמן קצר. גם בעת הפלישה לצרפת ב־1940 מילאו דיוויזיות הפאנצר הגרמניות תפקיד מכריע בכיתור ובהבסת צבאות בעלות הברית, והוכיחו שקווי ביצורים נייחים, דוגמת קו מאז'ינו, לא מסוגלים לספק מענה לטקטיקת הבליצקריג הגרמנית.
הטנקים הגרמניים, שרוכזו במסגרת ארבע קבוצות פאנצר (שכללו את הדיוויזיות הניידות של הוורמאכט), מילאו תפקיד מרכזי במהלך הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 (מבצע ברברוסה). הם הנחילו שורת תבוסות נוראות לצבא הסובייטי, חדרו לעומק שטח ברית המועצות, והשמידו כ-20 אלף טנקים סובייטיים עד תום שנת 1941. אולם הצבא האדום הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני בשערי מוסקבה, ולאחר ניצחונו בקרב סטלינגרד נטל את היוזמה לידיו, והחל להדוף את כוחות הציר מערבה. באמצעות משאבי התעשייה העצומים של ברית המועצות וסיוע לוגיסטי מבעלות הברית ייצרו הסובייטים כמות אדירה של טנקי T-34 שזכו להצלחה גדולה בשל פשטות הייצור ותכנונם החדשני והיעיל. במהלך קרב קורסק בקיץ 1943, בו השתתפו למעלה מ-6000 טנקים משני הצדדים, הצליחו כוחות הצבא האדום לבלום את התקפת הנגד של כוחות השריון הגרמניים, ולגרום להם אבדות כבדות. לאחר השלבים הראשונים של המלחמה ריכז גם הצבא הסובייטי את הטנקים שלו במסגרת קורפוסים משוריינים וממוכנים ולאחר מכן במסגרת ארמיות טנקים רבות עוצמה. בשנתיים האחרונות של המלחמה מילאו ארמיות הטנקים הסובייטיות (הצבא האדום כלל בסוף המלחמה 8 ארמיות טנקים) תפקיד מכריע בשורת מתקפות סובייטיות, שהביאו את כוחות הצבא האדום עד לברלין.
במקביל התנהלה לחימה עזה בזירת המלחמה של צפון אפריקה בשנים 1941–1943 בין קורפוס אפריקה הגרמני בפיקוד גנרל פלדמרשל ארווין רומל לארמייה השמינית הבריטית. גם בזירה זו מילאו הטנקים תפקיד מרכזי. בקרב אל עלמיין השני, במסגרתו הביסו הבריטים את כוחותיו של רומל, השתתפו למעלה מ-1500 טנקים משני הצדדים.
בקיץ 1944 נחתו כוחות בעלות הברית המערביות בנורמנדי. בגל הראשון נכללו טנקי השרמן DD האמפיביים בנוסף לסוגים רבים של טנקים אחרים. הטנקים הגרמניים, ובמיוחד הטנקים הכבדים מדגם טיגר היוו יריב קשה לכוחות השריון הבריטיים והאמריקניים, אך בסופו של דבר העדיפות המספרית המוחצת ממנה נהנו כוחות בעלות הברית, שהסתמכו בעיקר על הטנקים הבינוניים האמריקנים מדגם M4 שרמן, הכריעה את הכף והביאה לניצחון. ב־1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. היה ברור שבכל סכסוך עתידי יהיה לטנק תפקיד מכריע. במזרח ובמערב המתינו עשרות אלפי הטנקים שיוצרו להילחם בגרמניה לאויב חדש. מלחמת העולם השנייה הביאה להתפתחות אדירה בתחום הטנקים. השריון נעשה עבה יותר, חימוש הטנק היה לגדול יותר ולמדויק יותר, ופותחו תאוריות טקטיות ואסטרטגיות לשימוש בטנקים.
עם תחילת המלחמה הקרה בין הגוש הקומוניסטי למערב (ברית נאט"ו), היו חמושים שני הצדדים בטנקים ממלחמת העולם השנייה. בניסיונותיהם לייצר טנק שיתמזגו בו גם השריון והחימוש הכבד של הטנקים הכבדים, וגם המהירות ויכולת התמרון של הטנקים הבינוניים, הגיעו שני הצדדים לאותן מסקנות ופיתחו את טנק המערכה. טנק זה, שהראשונים מסוגו היו הצנטוריון, ה-T-54 והפטון, משלב בתוכו מהירות, שריון וחימוש, המתפשרות זו עם זו. כך נוצר מעין "האולר השווייצרי" של הטנקים: טנק שממלא את תפקיד כל סוגי הטנקים שקדמו לו (פרט לטנק הקל).
יצירת טנק המערכה התאפשרה בזכות התקדמות הטכנולוגיה בתקופה זו, ובייחוד בשיפור הרב בעוצמת המנועים, שהספקם היה למעלה מ-600 כוחות סוס בטנקי המערכה הראשונים וכ-1,500 כוחות סוס (1,100 קילוואט) בטנקי המערכה המודרניים. מנועים עוצמתיים אלה אפשרו לטנק לשאת שריון כבד במיוחד ותותח טנק גדול, תוך שמירה על יכולת ניידות ומהירות סבירות. השריון עובה באופן ניכר אך גם השתפר טכנולוגית והפך מלוחות פלדה למבנה מתוחכם עשוי מסגסוגות פלדה וחומרים מרוכבים, בנויים בגאומטריה משופעת, על מנת לספק מקסימום הגנה תוך הורדה במשקל. השריון המרוכב היה קל יותר מפלדה וסיפק הגנה טובה יותר. המדינות החזקות, ובהן ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת, גרמניה וישראל, פיתחו כל אחת שריון מרוכב שהרכבו ומבנהו הם סוד צבאי. כדי לחדור את השריון הכבד, גדל קוטר התותח הראשי של הטנק, בהתחלה ל-105 מ"מ ואחר כך ל-120 מ"מ בטנקים מערביים (ארצות הברית, מדינות ברית נאט"ו ובנות בריתן) ו-125 מ"מ בטנקים מזרחיים (ברית המועצות ובנות בריתה). תותחים אלה, שירו גם פגזי טנקים גדולים וחזקים יותר, סיפקו יותר אנרגיית לוע, שהייתה דרושה לחדור את השריון הכבד והמשוכלל באמצעות חודרן קינטי. במקביל פותחו גם פגזים המבוססים על רש"ק חלול לחדירת השריון. השיפורים הטכנולוגיים באו לביטוי גם במערכות בקרת הירי (אנ'), השליטה והפיקוד, הניווט והקשר. שיפור חשוב נוסף היה הוספת אמצעי ראיית לילה כולל כוונת דימות תרמי המאפשרת לכוון על מטרות גם בחושך.
טנקי המערכה ממלאים עד היום תפקיד מרכזי בצבאות הגדולים, וכנראה ימשיכו למלא אותו גם בעתיד, ולו רק בשל יכולתם להטיל מורא באויב ולהפגין עוצמה. לטנק יש יתרון חשוב גם בלוחמה בשטח בנוי (לש"ב) - בכוח האש שלו, במיגון הכבד שלו ובאמצעי התצפית המתקדמים הוא מהווה בפועל מוצב נייד. הפיתוחים הטכנולוגיים מהשנים שאחרי המלחמה ניכרים בטנק היטב. מערכות ממוחשבות החליפו את האמצעים הפשוטים של העבר. תנאי הצוות השתפרו ללא הכר. שריון מתוחכם נוסף על שריון הפלדה הישן והסטנדרטי. טנקים עתידיים, כדוגמת הטנק PL-01 הפולני, משלבים אלמנטים של חמקנות ומערכת ירי משוכללת.
עם זאת, היו שדיברו על "מותו של הטנק" לנוכח הופעת אמצעים נגד טנקים הכוללים מסוקי קרב החמושים בטילי נ"ט שיכלו לבלום טורי שריון מרחוק, וכן רקטות נגד טנקים (כגון ה-RPG-7 הנפוץ) וטילי נ"ט שמתופעלים על ידי לוחם חי"ר פשוט (ואפילו לא סדיר) שמסוגלים לגרום נזק ולהשבית אפילו טנק מערכה כבד ויקר. מטעני גחון מאולתרים גדולים, שמיוצרים על ידי ארגוני טרור וגרילה, יכולים להשמיד אף את טנקי המערכה המתקדמים ביותר. השינוי באופי הלחימה מקרבות ענק של שריון בשריון ללוחמה אסימטרית בין צבא סדיר החמוש בכבדות בכלי טיס וטנקים מול צבא לא-סדיר וארגוני גרילה שחמושים בעיקר בנשק קל, מטעני חבלה וטילי נ"ט, ומסתתרים בלב שטח בנוי, הובילו לכך שהפוטנציאל של הטנק בלחימה נוצל באופן חלקי בלבד ושהשימוש בו היה מוגבל למדי. שינוי טקטי זה חיזק את הדיבורים על "מותו של הטנק" ומעבר לרכב קרבי משוריין קל יותר שיחליף אותו בתפקידו.
חיל השריון הישראלי מפעיל טנקים מאז הקמתו במלחמת העצמאות הכוח הראשון שהפעיל טנקים היה חטיבה 7 חטיבת השריון הראשונה בישראל. בשנותיו הראשונות הפעיל צה"ל טנקים ומשוריינים מכל הבא ליד, כאשר עד מבצע קדש הצטייד החיל בטנקים בינוניים וקלים מדגמי M4 שרמן, M51 סופר שרמן ו-AMX-13. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החל צה"ל להפעיל טנקי מערכה, כאשר רכש טנקי צנטוריון בריטיים והסב אותם לטנקי שוט קל. טנקים אלה, בשיפורים ושדרוגים שונים, שירתו בצה"ל עד 1992, ולאחר מכן רבים מהם הוסבו לנגמ"שים כבדים בצה"ל, דוגמת הנגמחו"ן והפומ"ה. כמו כן רכש צה"ל מארצות הברית את טנקי הפטון מדגמי M48 ו-M60, אותם שיפר לטנקי המגח ששירתו עד אמצע העשור השני של המאה ה-21.
במבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים התרחשו קרבות שריון בשריון גדולים בין צה"ל לצבאות ערב, כאשר ברובם יצא צה"ל כשידו על העליונה, גם כאשר היה בנחיתות של כמות ואיכות הטנקים. הניסיון שנרכש בקרבות אלה סייע בהמשך לשדרוג והסבת טנקים לצורכי ישראל ולפיתוח טנק ישראלי לפי מפרט הייחודי לצה"ל, וצרכיו הכוללים עימות נמוך עצימות ולוחמה בשטח בנוי ודרישה לעבירות בתוואי השטח הקשים של סלעי הבזלת של רמת הגולן מחד וחולות המדבר מאידך, וכן העדפת מיגון הצוות כשיקול התכנוני העיקרי.
בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 פיתחה ישראל את המרכבה: טנק מערכה פרי תכנונה ותוצרתה של ישראל שמותאם במיוחד לצורכי צה"ל וכלל מספר תפישות תכנוניות חדשניות וייחודיות (כגון העברת המנוע לחזית ויצירת מסדרון אחורי לחי"ר). הדגם הראשון, מרכבה סימן 1, נכנס לשירות ב-1979 והשתתף במלחמת לבנון הראשונה. ב-2009 הפך המרכבה סימן 4מ למבצעי. טנק זה נחשב לאחד המתקדמים והממוגנים ביותר בעולם וכולל מערכת בקרת-אש (אנ') מתקדמת, מערכת ניהול קרב דיגיטלית המתקשרת עם שאר כוחות צה"ל כולל טנקים אחרים וחיל האוויר (צי"ד), תחמושת רב-תכליתית מתקדמת שמתאימה ללוחמה בשטח בנוי ופגיעה בחי"ר, מסדרון אחורי שמאפשר נשיאת חי"ר ומערכת הגנה אקטיבית לטנקים שמגינה על הטנק וצוותו מטילים.
באתר יד לשריון בלטרון הוקם אתר ההנצחה והמורשת של חיל השריון בשנת 1982. באתר מוצגים למעלה מ-160 כלי רכב קרביים משוריינים, וגם מיצג אורקולי על מורשת השריון[1].
הטנק המודרני מורכב משלושה חלקים עיקריים: תובה, צריח ותותח טנק.
רובם המוחלט של הטנקים נעים באמצעות מזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים) ונהנים מיתרונותיה: יכולת העבירות המוגברת וחלוקת משקלו של הטנק על שטח פנים רחב (דבר המקטין את סיכויו לשקוע בקרקע בוצית). כדי להתגבר על מכשולים קשים כגון תעלות נגד טנקים, שדות מוקשים וברזלים נגד טנקים - מסתייעות יחידות שריון בליווי צמוד של יחידות הנדסה קרבית. לצד הטנקים הרגילים ניתן למצוא גם טנקי גישור (טנק שצריחו הוחלף במערכת גישור הידראולית), טנקי-דחפור, טנקי הנדסה (עם כף דחפור או אמצעים הנדסיים אחרים) ונגמ"שי הנדסה עם מגובים לפריצת שדות מוקשים. ניתן למצוא גם דחפורים ממוגנים שנלחמים לצד הטנקים. הדחפורים משמשים למילוי תעלות נ"ט, להערמת סוללות, לפריצת סוללות, לסלילת דרכים וכן לחפירת עמדות לטנקים.
החלק העיקרי במיגון הטנק הוא השריון. בתחילת דרכו היה שריון הטנק מורכב בעיקרו מלוחות פלדה שהגנו על הצוות מאש קלה ורסיסים. עם התפתחות נשק שחדר מעבר לשריון זה, החלו מתכנני טנקים לחפש דרכים למיגון טוב יותר של הטנק. בתחילה עיבו את הפלדה, אולם התוצאה הייתה עלייה במשקל הטנק שהקשתה על ביצועיו. צוות תכנון רוסי שתכנן את ה-T-34 מצא פתרון חלקי, בדמות שריון משופע. לוחות השריון בתובה ובצריח הונחו בזווית חדה ביחס לאנכי, לשם השגת תבנית בליסטית לעמידת הגוף בפני קליעים נגד-טנקים. נטייתו של שריון מהקו האנכי מעמידה למעשה בפני הקליע שכבת שריון עבה יותר על פני מסלול התעופה שלו. בנוסף, הזווית חדה שבין מסלול התעופה ללוח מגדילה את הסיכויים של החלקות הקליעים, בניגוד לשריון אנכי. לפיכך, לוח שריון בעובי 10 ס"מ לדוגמה, כשהוא נטוי בזווית של 60 מעלות מהקו האנכי, יהיה בעל "בסיס שריון" של 20 ס"מ. השריון המשופע הועתק עד מהרה על ידי כל הצבאות, ועד היום מתוכננים כל הטנקים, וכך גם כלי רכב משוריינים אחרים, בצורה זו. [דרוש מקור]
שריון הטנק שופר גם בדרכים אחרות. נמצאו חומרים שונים שהיוו תוספת לשריון הפלדה והעניקו הגנה טובה יותר. בין חומרים אלה היו סגסוגות חזקות במיוחד וגם חומרים קרמיים. לכל מדינה יש את השילוב שלה של פלדה, סגסוגות, חומרים מרוכבים וחומרים קרמיים בשריון, כגון הצ'ובהם הבריטי, שהוא סוד צבאי. שריון כזה נקרא שריון מרוכב.
בנוסף ישנו המיגון הריאקטיבי. מיגון זה, שהשימוש הראשון בו נעשה על ידי ישראל, נועד להגן על הטנק מפני מטענים חלולים. בשנים האחרונות התפתח גם המיגון האקטיבי. מיגון זה נועד למנוע מהאיום לפגוע בטנק. הוא מחולק ל-"Soft Kill" (כגון שבשים כנגד טילי נ"ט) הגורם לאיום להחטיא את הטנק, ול-"Hard Kill" המשמיד את האיום בעודו באוויר. דוגמאות למיגון אקטיבי שמיירט את האיום הוא מערכת "מעיל רוח" הישראלית או הארנה הרוסית.
המשקל הרב של מיגון הטנק מאלץ את מתכנניו לתעדף בין האזורים והכיוונים השונים בטנק, בהתאם לייעוד הטנק ולאיומים בהם הוא צפוי לעמוד. ככלל, עיקר מיגון הטנק נמצא בחזיתו, שכן הטנק תוכנן במקור לפרוץ את קווי האויב, להסתער ולהילחם מול אויב חזיתי. עובדה זו מהווה חיסרון מהותי בעת לחימה בעצימות נמוכה, בה הטנק מאוים ומטווח מאגפיו ואף מצידו האחורי.
נקודת תורפה נוספת של הטנקים היא פגיעותם להתקפה מן האוויר. זאת מכיוון שהחלק העליון של הטנק אינו משופע, והשריון בו לרוב דק יותר. על כן קבוצת טנקים צריכה ליווי צמוד של כוחות נ"מ. מאותה הסיבה טנקים נייחים פגיעים לתקיפות ארטילריות. נקודת תורפה נוספת של טנקים היא הפגיעות למטעני גחון. ישנם אמצעי מיגון לגחון הטנק (כגון פלטות נוספות או מגובים כנגד מוקשים), אך לרוב התקנתם פוגעת בניידות הטנק.
הטנקים הראשונים היו חמושים במקלעים ובתותחים קלים. בתחילה לא היה הצריח מסתובב ב־360 מעלות, ולכן נדרש חימוש משני בשני צידי הטנק. היו גם טנקים בעלי כמה צריחים, או טנקים שחימושם העיקרי בתובה ועשו שימוש בצריח קטן עם תותח בקוטר קטן. דגמים אלו נעלמו לחלוטין במלחמת העולם השנייה. מאז לטנקים יש צריח אחד המסתובב ל־360 מעלות ובו תותח טנק אחד (כיום התותח הוא בקוטר של 105–125 מ"מ) ומקלע מקביל, בנוסף לחימוש משני כמו מקלע מפקד ומדוכות עשן.
אחד מהמרכיבים החשובים בטנק הוא כוח האש. לכוח האש אחראי בעיקר התותח. את עוצמת כוח האש לא קובעים רק טווח התותח ויכולת ההשמדה שלו, אלא גם יכולתו לפגוע במטרות ממרחקים גדולים תוך כדי תנועה. האמצעים שמשמשים לכיוון התותח למטרתו נקראים אמצעי טיווח ומערכת בקרת-אש (אנ'). אמצעים אלה השתנו רבות במהלך השנים, מ-1916, אז התגלגל הטנק הראשון בקרב על הסום ועד היום.
במלחמת העולם הראשונה נעדרו מתותחי הטנקים אמצעים לבקרת אש. התותחן כיוון את התותח ידנית, לפי ניסוי וטעייה. במלחמת העולם השנייה המצב היה שונה. הטנקים נעשו מהירים יותר, תותחיהם - ארוכי טווח ומדויקים יותר, והחשוב מכל - השתנה תפקיד הטנק בשדה הקרב. עתה הוא נדרש להשמיד טנקי אויב בקרבות תנועה מהירים. כתוצאה מכך עלתה מאוד חשיבותה של בקרת האש. במלחמת העולם השנייה היו אמצעים פרימיטיביים לבקרת אש.
לאחר סיום המלחמה ועם תחילת השימוש בתותחי טנקים גדולים יותר וארוכי טווח, נעשו מאמצים לאפשר לטנקים ירי מדויק לטווחים ארוכים. הישג משמעותי ראשון נרשם עם פיתוחו של מד־טווח אופטי ששולב בו מחשב בליסטי. בשנות השישים הופיע מד טווח לייזר, המחשב את המרחק למטרה באמצעות שליחת קרן לייזר אליה וחישוב הטווח על־פי הזמן שחלף עד חזרתה של הקרן.
בשנות השמונים הוחלף המחשב הבליסטי במחשבים אלקטרוניים מתוחכמים. הם מחשבים לא רק את הטווח אלא את זווית הטנק (שיפוע הקרקע שעליה הוא נמצא), ובגרסאות חדשות יותר אף את בלאי התותח, נתוני מזג אוויר ואקלים כמו לחץ אטמוספירי, לחות וטמפרטורה. בנוסף ישנה אפשרות לירי על מטרה בתנועה, כאשר התותחן עוקב אחר המטרה, המחשב לומד את מהירותה וכיוונה, ומפצה על כך לפני הירי. המערכות החדשות כוללות גם אפשרות לתיקון קבוע מראש, שעל מנת לבצעו די בלחיצת כפתור, זאת כדי לאפשר זמן קצר לבין הירייה הראשונה והשנייה כשיש החטאה. הודות למערכות אלה הטנק המודרני מסוגל לפגוע במטרתו מאלפי מטרים, ופגיעות נעשות לעיתים קרובות בפגז הראשון, בניגוד לעבר שבו היה צורך בכמה תיקונים.
תחמושת תותח הטנק מגיעה בתצורת כדור[2], כלומר פגז אחוד עם תרמיל המכיל חומר נפץ הודף (לרוב גרגרי אבק שרפה) ותחל, ולכן נקראת "כדור טנק". התרמיל המכיל את חומר הנפץ ההודף בנוי ממתכת כדוגמת פליז אך בפגזים מודרניים הולך ורווח השימוש בתרמילים העשויים מחומר מתכלה, הנשרף בזמן הירי וחוסך את הצורך להתמודד עם פינויו מהטנק לאחר שהפגז נורה.
הסוגים העיקריים של פגזים שבהם משתמש הטנק הם:
חימוש הטנק כולל אמצעים אופטיים למספר מטרות:
אמצעי התצפית היעיל ביותר הוא עדיין עין בלתי מזוינת, או עין חמושה במשקפת. כאשר מפקד הטנק מוציא את ראשו מחוץ לטנק הוא יכול להבחין באויבים ובמכשולים טוב יותר מאשר דרך פריסקופ או אמצעי ראייה אחר מתוך הטנק, אולם במצב כזה המפקד חושף את עצמו לפגיעה. בצבאות שונים קיימת מדיניות שונה לגבי צורת התצפית הרצויה בעת קרב. ברוב הצבאות ההנחיה היא כי יש לתצפת אך ורק מתוך הטנק.
הטנקים הראשונים לא צוידו באמצעי תקשורת חיצוניים או פנימיים ראויים לשמם. התקשורת בין טנקי מלחמת העולם הראשונה וסביבתם נעשתה בסימני דגלים, ביוני דואר (כאשר הטנק נתקע מאחורי קווי האויב), ובסימני ידיים. רק לקראת סוף המלחמה צויד חלק קטן מהטנקים במכשירי קשר רדיו. בתוך הטנק היה המצב לא פחות קשה, והתקשורת נעשתה בהלמות פטיש על גוף המתכת או בסימני ידיים. במלחמת העולם השנייה השתפר המצב בהרבה. הגרמנים היו הראשונים להכניס קשר רדיו בקנה מידה גדול לטנקים שלהם, ובסופו של דבר כל טנק בצבאות הלוחמים צויד לפחות בקשר חיצוני. חלק ניכר צוידו גם בקשר פנימי. במלחמה הקרה צוידו כל הטנקים בקשר חיצוני המאפשר לתקשר עם הטנקים האחרים, וקשר פנימי המאפשר תקשורת בין חברי הצוות.
השלב הבא בהתפתחות הקשר בטנקים (במאה ה־21) הוא שילובן של מערכות ניהול קרב דיגיטליות המאפשרות תקשורת בין הטנקים השונים לכוחות אחרים בשטח, וכן קבלת תמונה מלאה של שדה הקרב (היכן נמצאים טנקים אחרים, היכן מצויות מטרות שאותרו על ידי מזל"טים). כיום, מערכת מעין זו מותקנת בעיקר בטנק מרכבה סימן 4 אך מותקנת בהדרגה בטנקי מרכבה ישנים יותר. מערכות דומות מפותחות גם בידי צבאות זרים.
הטנק מכיל צוות לוחמים קטן (המכונים "טנקאים", "טנקיסטים" או "שריונרים"), שלושה עד שישה איש, בסוגי טנקים שונים יש מקצועות שונים או שילוב מקצועות שונה. בין המקצועות המקובלים ניתן למנות:
בטנקים מערביים מודרניים יש בדרך כלל 4 אנשי צוות: מפקד טנק, תותחן, טען-קשר ונהג. בטנקים רוסיים מודרניים יש רק 3 אנשי צוות: מפקד טנק, תותחן ונהג, זאת בגלל הימצאותה של מערכת טעינה אוטומטית לפגזים. כיום טנקים חדישים מיוצרים עם צורך במספר מועט יותר באנשי צוות.
הטנק הראשון היה טנק סימן 1 הבריטי. טנק זה היה קיים בשתי גרסאות, שהיוו למעשה את שני סוגי הטנקים הראשוניים:
בהמשך מלחמת העולם הראשונה הופיעו טנקים צרפתיים וגרמניים. טנקים אלה היו בעלי משקל וחימוש שונה מהטנק סימן 1. בנוסף, הבריטים עצמם פיתחו טנקים קלים יותר, ולכן סיווגו הבריטים את הטנקים סימן 1 כטנקים כבדים. מכאן ניתן לראות שבסוף מלחמת העולם הראשונה החל סיווג הטנקים על פי משקל. לאורך השנים עלה המשקל הממוצע של הטנקים, וכך השתנו גם הגדרות המשקל לכל קטגוריה.
עם המשך פיתוח הטנקים נוצרו סוגי טנקים רבים. שיטת הסיווג לפי משקל לא הייתה מספקת, שכן המשקל בלבד לא הספיק לקביעת סוג הטנק. טנק שנחשב כבד במדינה אחת, היה בינוני במדינה אחרת. לכן מדינות החלו לסווג טנקים על פי תפקידם בשדה הקרב בהתאם לתורת הלחימה של המדינה הספציפית. כך נוצרו טנקי החי"ר, טנקי השיוט\פרשים, ולבסוף טנקי המערכה העיקריים.
לפי תורת הלחימה הצה"לית, קיימות מספר עמדות ירי לטנקים הישראליים בעת הלחימה של שריון בשריון, לפני ותוך כדי הירי. על הטנק לבצע החלפת עמדות בתכיפות גבוהה על מנת להימנע מפגיעה על ידי האויב כשהוא חשוף בעמדותיו:
כניסת הטנקים לשדה הקרב הביאה לפיתוח מגוון גדול של אמצעים שנועדו להקשות על הטנק בביצוע משימתו או לפגוע בו ולנטרלו כליל, ומכונים בשם הכולל "אמצעים נגד טנקים" או אמצעי נ"ט. אמצעים אלה כוללים מכשולים יבשתיים (כגון תעלות נ"ט, מחסומי בטון ייעודיים, מחסומי ברזל ייעודיים, מוקשים ומטעני גחון), ארטילריה ייעודית, כלי רכב ייעודיים (כגון משחיתי טנקים ורכבים קלים נושאי תול"ר), כלי טיס שיעודם העיקרי תקיפת טנקים וכלי רק"מ (כגון מטוס הA-10 ת'נדרבולט II ומסוקי קרב כדוגמת AH-1 קוברה ו-AH-64 אפאצ'י) וכן כלי נשק הנישאים בידי חי"ר (כגון רקטות נ"ט וטילי נ"ט). כמו כן, בוצעו שינויים בטנקים עצמם, כדי להתאימם ללחימה בטנקים אחרים (קרבות שריון בשריון - שב"ש).
מלבד האיום של טנקים כלפי טנקים אחרים, נראה כי האיום הגדול והאפקטיבי ביותר לטנקי מערכה מודרניים הוא מצד טילים מונחים נגד טנקים (ATGM, טילי נ"ט). טילים קטנים וזולים יחסית לטנק (עלותם נעה בין אלפי דולרים למאות אלפי דולרים), המתופעלים בידי אדם או שניים, עלולים להשמיד טנק ששויו מיליוני דולרים על צוותו. טילים אלה בנויים לרוב עם ראש קרבי המבוסס על מטען חלול ולעיתים כולל אף מטען חלול כפול (טנדאם) על מנת לחדור מיגון ריאקטיבי.
במלחמת יום הכיפורים פגעו טילי סאגר בטנקים של צה"ל. גם במלחמת לבנון השנייה התברר כי קיימים בזירה טילי נ"ט, שמסוגלים לפגוע בטנקי המערכה החדישים ביותר שנמצאים בידי צה"ל, ללא כל מענה טוב מצד הטנקים. בתגובה התעשיות הביטחוניות של ישראל פיתחו מערכות הגנה אקטיביות מפני טילי נ"ט, בהן "מעיל רוח" ו"חץ דורבן", המסוגלות ליירט את האיום באוויר לפני שהוא פוגע בטנק. גם מדינות אחרות, כמו רוסיה, שהבינה את הסכנה שבטילי הנ"ט, פיתחה את מערכת ארנה.
במלחמה בין אוקראינה ורוסיה נפגעו טנקים רוסיים רבים מרחפנים שהטילו רימונים או מטענים קטנים לתוך הטנקים, הרגו את אנשי הצוות ולעיתים פוצצו את התחמושת שבטנק. גם בפלישה של הפלסטינים למערב הנגב ב-7 באוקטובר 2023 השתמשו העזתים ברחפנים כדי לפגוע בצוותי הטנקים הישראליים.
השוואה בין טנקי מערכה מודרניים המובילים בעולם במאה ה-21
תכונה/ שם | מרכבה | אבראמס | צ'אלנג'ר | לאופרד 2 | K2 פנתר שחור | T-14 ארמטה |
---|---|---|---|---|---|---|
דגם נוכחי | מרכבה סימן 4 ברק | אבראמס M1A2 | צ'אלנג'ר 2 | לאופרד 2A6 | K2 | T-14 |
מדינה מייצרת | ישראל | ארצות הברית | הממלכה המאוחדת | גרמניה | קוריאה הדרומית | רוסיה |
משתמשים עיקריים | צה"ל (חיל השריון) | צבא ארצות הברית |
צבא בריטניה |
גרמניה ומדינות רבות באירופה | צבא קוריאה הדרומית | צבא היבשה הרוסי |
משתמשים משניים | סעודיה, מצרים, כווית | קנדה, טורקיה | ||||
מחיר | 4.5 מיליון דולר (סימן 4) | בין 6.21 ל-8.58 מיליון דולר
(דגם A2) |
כ-7 מיליון דולר | 5.74 מיליון דולר
(דגם A6) |
8.5 מיליון דולר | 3.7 מיליון |
שנת ייצור | 1979 (סימן 1), 2004 (סימן 4), 2023 (סימן 4 ברק) |
1980 | 1998 | 1979, 2001 (דגם 2A6) |
2013 | 2015 |
אורך | 9.04 מטר עם התותח | 9.8 מטרים (תותח קדימה) | 11.55 מטרים (תותח קדימה)
8.32 מטר (תובה) |
7.69 מטרים | 10 מטר | 10.8 מטר |
רוחב | 3.92 מטר כולל הפלטות | 3.65 מטרים | 3.52 מטרים | 3.70 מטרים | 3.6 מטר | 3.5 מטר |
גובה | 2.66 מטר | 2.43 מטרים | 2.49 מטרים לתקרת הצריח | 2.79 מטרים | 2.5 מטר | 3.3 מטר |
משקל | בין 60 ל-80 טון | 69 טון (מוכן לקרב) | 62.5 טון ערוך לקרב | 62.30 טון | 55 טון | 48 טון |
מהירות | 64 קמ"ש | כביש: 67 קמ"ש
שטח: 48 קמ"ש |
כביש: 56 קמ"ש | כביש: 72 קמ"ש, שטח: 45 קמ"ש | כביש: 70 קמ"ש | 80-90 קמ"ש |
טווח פעולה | 500 ק"מ | 426 ק"מ | 450 ק"מ | 550 ק"מ | 430 ק"מ | 500 ק"מ |
חימוש עיקרי | תותח תע"ש 120 מ"מ חלק קדח | תותח 120 מ"מ מדגם M256
42 פגזים |
תותח 120 מ"מ | תותח 120 מ"מ מסוג Rheinmetall L55
48 פגזים |
תותח L55 בקוטר 120 מ"מ, חלק קדח,
40 פגזים. |
תותח 125 מ"מ חלק-קדח
דגם 2A82-1M 45 פגזים |
חימוש משני |
|
שני מקלעים 7.62 מ"מ M240, מקלע כבד 12.7 מ"מ מדגם M2 בראונינג |
מקלע 7.62 מ"מ, מקלע כבד 12.7 מ"מ בצריח |
שני מקלעים 7.62 מ"מ MG3 | מקלע 7.62 מ"מ, מקלע 12.7 מ"מ |
מקלע קורד (12.7 מ"מ) |
מנוע | דיזל, 1500 כוחות סוס | טורבינת גז רב-דילקית, 1,500 כ"ס | דיזל, 1200 כוח סוס. | דיזל, 1,500 כוח סוס | מנוע דיזל MTU MB-883 Ka500 בהספק 1500 כוח סוס | דיזל, 1,800 כ"ס דגם (ChTZ 12Н360 (A-85-3A |
שריון | שריון מרוכב מסווג, מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח" משופרת | שריון מרוכב, אורניום מדולדל | מסווג, שריון צ'ובהם דור שני. | מסווג, שריון מרוכב | 44S-sv-Sh | |
צוות | 4 | 4 | 4 | 4 | 3 | 3 |
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.