משפט הרצח של או. ג'יי. סימפסון
משפט שבו הואשם כוכב פוטבול נערץ כי רצח את אישתו לשעבר ואדם נוסף מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משפט הרצח נגד או. ג'יי. סימפסון הוא משפט פלילי שנערך בבית המשפט המחוזי של לוס אנג'לס נגד או. ג'יי. סימפסון, שחקן פוטבול נערץ ב-NFL ודמות בולטת בעולם הבידור. הוא הואשם כי ב-12 ביוני 1994 רצח את אשתו לשעבר, ניקול בראון סימפסון, ואדם נוסף בשם רון גולדמן. המשפט זכה לחשיפה רבה בתקשורת האמריקאית, ואף כונה "משפט המאה"(אנ').
המשפט נמשך כ-11 חודשים לאחר השבעת חבר מושבעים ב-9 בנובמבר 1994. סימפסון יוצג בידי קבוצת סנגורים מפורסמים שזכו לכינוי "צוות החלומות" (אנ'), בהובלת עורכי הדין ג'וני קוקרן (אנ'), רוברט שפירו ואלן דרשוביץ, ואיתם שני מומחי די-אן-איי. פסק הדין ניתן ב-3 באוקטובר 1995. למרות ראיות שהצביעו על אשמתו בשני מעשי הרצח, נפסק בהתאם להחלטת חבר המושבעים שהוא אינו אשם.[1] לאחר זיכויו, נפסקה החקירה בעניין הרציחות ולא נעצרו נחקרים אחרים.
למרות זיכויו במשפט הפלילי, כשנתיים לאחר מכן התקיים משפט אזרחי שבו נפסק כי סימפסון אחראי למותם של גולדמן ושל גרושתו ניקול. הוא חויב לשלם 33 מיליון דולר פיצויים למשפחות הקורבנות, אך סכום זה טרם שולם במלואו.
ניקול בראון
ערך מורחב – ניקול בראון סימפסון
ניקול בראון הייתה אמריקאית שנולדה ב-1959 בפרנקפורט לאם ילידת גרמניה ואב מארצות הברית. בראון וסימפסון נפגשו בבברלי הילס ב-1977, כשהייתה בת 18, ועבדה כמלצרית במועדון. השניים החלו לנהל מערכת יחסים אף שסימפסון היה נשוי באותה העת. הוא התגרש ב-1979, ובשנה זו גם פרש מקריירת הפוטבול שלו. ב-2 בפברואר 1985 השניים נישאו, ונישואים אלו נמשכו שבע שנים, במהלכם נולדו להם שני ילדים.
מספר פעמים במהלך נישואיה בראון האשימה את סימפסון בהתעללות, ואף אושפזה בבית חולים לפחות פעם אחת. ב-1989, טענה בפני המשטרה שהיא הזעיקה לביתה בגלל תקיפה, שבכוונתו להרוג אותה. ב-25 בפברואר 1992 בראון הגישה בקשת גירושין. החל משנת 1993 ניסו בני הזוג לגשר על הבעיות ביניהם אך ללא הצלחה, ובאותה שנה הם התגרשו.
רון גולדמן
קורבן הרצח השני היה רונלד (רון) לִיל גולדמן יליד 2 ביוני 1968, יהודי-אמריקאי אף הוא, בנם של פרד ושרון גולדמן ממחוז קוק שבאילינוי. כשהיה בן 6 התגרשו הוריו ואביו גידלו. עם סיום התיכון הוא למד סמסטר יחיד באוניברסיטת אילינוי (אנ'), ולאחר מכן למד במכללה (קולג') ב-לוס אנג'לס שבמדינת קליפורניה, לשם עבר עם משפחתו. את הלימודים מימן במלצרות וכמדריך טניס.
לדברי קרובת משפחתו, בספר שהוציאה לזכרו, גולדמן טיפל בבעלי שיתוק מוחין, היה לוחם קראטה בעל חגורה שחורה, והתחרה בשעשועון טלוויזיוני ב-1992. תוכניתו הייתה לפתוח פאב ומסעדה בשם "ANKH", על שם סמל דת מצרי.[2]
גולדמן נרצח מספר שבועות לאחר הגיעו לגיל 26, וקבור בקליפורניה.
כחמישה עשר חודשים לאחר גירושיה, ב-13 ביוני 1994 בשעה 12:10 נמצאו השניים ללא רוח חיים ועם סימני דקירות סכין, בבונדי דרייב, שבעיר לוס אנג'לס, ניקול בראון במדרגות לשביל שבפתח ביתה ורון גולדמן בסמוך, ליד השביל.[3][4] קודם לכן בשעה 10:15 שמע השכן נביחות רמות וקולות בכי נמשכים של הכלב של ניקול.[5]
בצהרי יום הרצח הייתה הופעת ריקוד של בִּתָּם המשותפת, הופעה בה צפו שני ההורים, או ג'יי וניקול. לאחר ההופעה בסביבות השעה 16:00, ניקול וילדיה ובני משפחה נוספים סעדו במסעדת מצלוּנָה בה מילצר גולדמן, אף שבארוחה זו לא היה המלצר שלהם. הם עזבו את המקום בסביבות השעה 20:00. בשעה 21:15 צלצלה אחות של ניקול למסעדה וביקשה שיחפשו את המשקפיים שאמא שלה שכחה שם. המשקפיים נמצאו במרזב מחוץ למסעדה, וגולדמן התנדב להביא אותם לניקול עם סיום עבודתו.[5]
היו שרצו לפרש זאת בדיעבד כהוכחה לכך שגולדמן וניקול ניהלו מערכת יחסים זוגית, אבל חבריו סיפרו שגולדמן טען בפניהם שהם היו רק ידידים. לפני שיצא לביתה עצר גולדמן בדירתו על מנת להחליף בגדים ואולי גם להתרחץ.
המשטרה סברה שגולדמן הגיע לאזור מעט אחרי שניקול כבר נרצחה בביתה, ורק אז נדקר למוות. בדיקת המשטרה העלתה ששתי הגופות נמצאו כשעתיים לאחר הרצח. רוברט ריסק, אחד משני קציני המשטרה הראשונים שהגיעו למקום, מצא כפפה אחת מגואלת בדם.[5]
או ג'יי הגיע עם חבר, ברייאן קֵיילין, שהתארח בדירת אירוח אצלו באחוזה, והשניים חזרו לביתם בשעה 21:45.
ניקול בראון נדקרה פעמים רבות בראש בצוואר ובגב. היא נפצעה בידיה באופן שהצביע על מאבק וניסיון להגן על עצמה. הרצח היה ברוטלי ואלים במיוחד, וסימני הרצח שהותיר היו מחרידים. הרוצח שיסף את גרונה והותיר פצע פעור שחשף את הגרון, הוא דקר אותה 12 פעם, סימני הסכין נותרו חרוטים בחוליות הגב שלה, וראשה כמעט הוסר מן הגוף תבנית:הערות.
לפי עדותם, בחמש בבוקר למחרת (כארבע וחצי שעות לאחר היוודע דבר הרצח), יצאו שני בלשי משטרה לביתו של סימפסון. לפי עדותם, עם הגיעם לפני השער, מצאו כתמי דם בשביל המוליך אל הבית, ומעט אחר כך סימני דם מרוחים על מכונית מדגם פורד ברונקו ספורט לבנה שחנתה מאחורי ביתו. הבלש מארק פוּרמן העיד שטיפס על קיר חיצוני סביב החצר, ופתח לאחרים את השער, אף שלא היה ברשותם צו חיפוש, לדבריהם עקב הנסיבות הדחופות, שביל הדם שהוביל אל תוך הבית והחשש שמא גם סימפסון נפגע, או פגע באנשים נוספים.[6]
סימפסון יצא בלימוזינה שכורה אל שדה התעופה בשעה 23:15 וטס לשיקגו, שם היה בשעת הבוקר כשהשוטרים הגיעו לביתו.
פורמן מצא כפפה נוספת עם דם, שבבדיקת דנ"א נמצאה תואמת את זו שנמצאה בזירת הרצח. הדם על כפפה זו הגיע משני הקורבנות. עניין זה, יחד עם ראיות נוספות מהשטח היוו עילה סבירה להוציא צו מעצר נגד סימפסון.
סימפסון שהה בימים שלאחר הרצח בבית חברו הקרוב רוברט קרדשיאן, והובא למעצר רק כעבור ימים אחדים. בעת המעצר נסע במכונית עם חברו איי.סי קאולינג, והמשטרה ביצעה אחריו "מרדף" של כ-20 מכוניות משטרה שנסעו אחריו בנסיעה איטית. בערוצי החדשות נטען כי סימפסון ניסה לעבור את הגבול למקסיקו, אך טענות אלה לא הוכחו מעולם.
המשפט הפלילי
צוות תביעה, סגני הפרקליטים המחוזיים, מרשה קלארק וכריסטופר דרדן, טענו שסימפסון אשם בשני מקרי הרצח. הראיות המרכזיות היו:[7]
- שאריות דם הקורבנות שהתגלו במכונית הפורד ברונקו בביתו.
- העובדה שהכפפה השנייה בביתו תאמה את הכפפה מזירת האירוע ודגימות הדי-אן-אי שלו היו עליה.
- דם של סימפסון בזירת הפשע.
- שיער שדומה לשיער של סימפסון ונמצא מפוזר בזירה כתוצאה ממאבק בין הנרצחים לרוצח.
- גרביים ונעליים של סימפסון עם סימני דם.
- היעדר אליבי לזמן הרצח.
סימפסון שכר להגנתו כמה מעורכי דין הידועים ביותר בארצות הברית: ג'וני קוקרן, רוברט שפירו, פ. לי ביילי, אלן דרשוביץ, רוברט קרדשיאן, שון הולי, קארל א. דאגלס, ג'רלד אולמן, בארי שצ'ק ופיטר נויפלד.
קוקרן טען בפני חבר המושבעים שיש ספק סביר לגבי עדויות הדי-אן-אי, שהיו עדות חדשה יחסית למשפטים באותה עת. הועלתה הטענה שהבדיקה נלקחה ברשלנות, ושקיים ספק סביר שהייתה טעות בזיהוי הדגימה.
סימפסון, שטען לחפותו, הדגים שהכפפות קטנות עליו לאחר מכן עלתה האפשרות שהכפפה התכווצה מהדם שעליה; כמו כן, התובע דרדן הביע חששו בפני השופט שסימפסון הפסיק ליטול תרופה נגד דלקת מפרקים שיש לו והדבר גרם לנפיחות דלקתית בידיו.
צוות ההגנה של סימפסון הוסיף והעלה טענות על ריבוי מקרים של התנהגות בלתי הולמת וגזענות מצד משטרת לוס אנג'לס (במיוחד לאור משפטו של רודני קינג). בנוסף לזה, במהלך עדותו הראשונה של הבלש שעמד בראש צוות החקירה המשטרתית - מארק פורמן, חשפה ההגנה הקלטות שסתרו את דבריו על כך שאינו גזען. בהקלטות נשמע פורמן מצדיק הפללת אפרו-אמריקאים, מתבטא בגזענות קשה ואף ומעודד רצח עם לשחורים.[8][9] ההגנה טענה שדעותיו לא שונות מאלו של היטלר.[10] פורמן הואשם בהמשך במתן עדות שקר. צוות התביעה נאלץ להודות שפורמן הוא אכן גזען, אך טענו שאסור שזה יגרע מן הראיות שמעידות על אשמתו של סימפסון. בעדותו השנייה נשאל פורמן האם שתל ראיות בביתו של סימפסון - פורמן שמר על זכות השתיקה. ההגנה טענה שאין לדעת אם מדובר בעלילה נוספת ממניע גזעי.
בעקבות כך, במהלך המשפט הפלילי בשנת 1995, סקרים לאומיים הראו הבדלים דרמטיים בהערכת אשמתו או חפותו של סימפסון בין אמריקאים ממוצא שחור - שסברו ברובם שהוא אינו אשם או שלא היו בטוחים באשמתו, לאמריקאים לבנים מהעבר השני שסברו שהוא אשם ברצח. בשנת 2016 גם רוב האמריקאים השחורים האמינו שהוא אשם.[11]
לבסוף, ב-3 באוקטובר 1995, חבר המושבעים קבע שסימפסון אינו אשם ברצח, באירוע תקשורתי שנצפה על ידי 150 מיליון אמריקאים, למעלה ממחצית האוכלוסייה. רבים תולים את זיכויו של סימפסון בעדות השקר של הבלש מארק פורמן, אשר נחשף במהלך המשפט כגזען ופגע קשות באמינות התביעה אל מול חבר מושבעים שהורכב ברובו מאפרו-אמריקאים.[9][12]
המשפט האזרחי
לאחר המשפט הפלילי, בו כאמור סימפסון נמצא לא אשם, משפחותיהם של בראון וגולדמן הגישו תביעה אזרחית נגד סימפסון. ב-4 בפברואר 1997, נקבע במשפט זה כי סימפסון אחראי לשני מקרי המוות. לטובת המשפחות נפסקו פיצויים בסך 33.5 מיליון דולר, אך הן קיבלו רק חלק מסכום זה.
ב-2006 הודיע סימפסון על תוכניתו להוציא ספר בשם "אילו עשיתי זאת" (If I Did It) ובו תיאור היפותטי של הרציחות, אם אכן היה מבצע אותן. דעת הקהל הזועמת והשלילית, שאף ראתה בספר מעין הודאה ברצח, הביאה לכך שהמוציא לאור העניק למשפחת גולדמן את זכויותיו באוגוסט 2007. כל ההכנסות מהספר באותה שנה הובטחו למשפחה כחלק מהפיצוי הכספי, אותו ניסו לקבל במשך עשור. משפחת גולדמן הפכה לבעליהן של זכויות היוצרים, זכויות המדיה וזכויות יצירת סרט מהספר. בנוסף, הם נקטו בהליכים כדי לוודא שלסימפסון לא תהיה אפשרות לקבל רווחים ממנו. לאחר ששינו את שם הספר ל-If I Did It: Confessions of the Killer (בתרגום חופשי לעברית: אילו עשיתי זאת: עדותו של רוצח), המשפחה הוציאה אותו לאור ב-2007 בשנית. ימים ספורים לאחר מכן צבר הספר פופולריות רבה והפך לרב-מכר. המשפחה תרמה חלק מהכסף שקיבלה להקמת Ron Goldman Foundation for Justice, קרן אשר מעניקה תמיכה לארגונים המספקים מקורות לקורבנות וניצולים של מקרי פשע למיניהם.
בשנת 2016 שודרה העונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "סיפור פשע אמריקאי" אודות הפרשייה, ונקראה "אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון".[13]
בספטמבר 2007 נעצר סימפסון עקב שוד בו לקח חלק. על פי כתב האישום, סימפסון וחמישה מחבריו הגיעו לבית המלון "פאלאס סטיישן" בלאס וגאס, שם פגשו בשני אספני ספורט, תקפו אותם ושדדו אותם. על פי העדויות הפריטים שהיו ברשות מוכרי האספנות בזמן המפגש עם סימפסון וחבריו היו שווים לפחות 80 אלף דולר. סימפסון טען כי לא היה זה שוד, וכי הוא ניסה להשיג חזרה רכוש פרטי שנגנב ממנו. שלושה מתוך חמשת חבריו שהיו מעורבים בתקרית הסכימו, במסגרת עסקת טיעון, להודות בחלק מהאישומים ולהעיד נגדו. לטענת התביעה, סימפסון וחבריו התכוונו להחזיק בשני האספנים ולכן הם הואשמו גם בחטיפה.
באוקטובר 2008, בגיל 61, הורשע סימפסון בכל 12 סעיפי האישום, ובהם שוד מזוין, חטיפה תוך איום בנשק ותקיפה בנשק חם.[14] עונשו נקבע ל-9 עד 33 שנה. באוקטובר 2017 הוא שוחרר מהכלא.[15]
- עידן ויניצקי, "לא אשם": 20 שנה ליום הזיכוי של או ג'יי סימפסון במשפט הרצח, באתר וואלה, 3 באוקטובר 2015
- משפט הרצח של או. ג'יי. סימפסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
