קומארום
עיר בהונגריה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קומארום (בהונגרית: Komárom), באופן לא רשמי העיר נקראת דרום קומארום, עיר בהונגריה, שהיא מרכז תרבותי, תיירותי ומסחרי על הגדה הימנית (הדרומית) של הדנובה.[1] בגדה הצפונית של הדנובה יושבת העיר הסלובקית קומארנו (לא זהה לעיר קומארנו באוקראינה). שתי הערים מחוברות על ידי גשר על הדנובה. במונחי אוכלוסייה, זו העיר הרביעית בגודלה במחוז קומארום-אסטרגום ומרכז נפת קומארום. העיר יושבת במיקום אסטרטגי. היא ממוקמת בקצה המזרחי של המישור ההונגרי הקטן, ומהווה צומת כבישים ומסילות ברזל חשובה. גשר ארז'בט מחבר כאמור את הקומארום ההונגרית עם קומארנו ונובה זמקי, השייכות לסלובקיה. העיר, שנמצאת במרחק שווה מבודפשט ומווינה, מחוברת על ידי הכביש המהיר M1 לכיוון דרום וקו הרכבת הראשי מספר 1 שחוצה את העיר מבודפשט לווינה.
| |||
 | |||
| בית העירייה | |||
| מדינה |
 הונגריה | ||
|---|---|---|---|
| חבל | מרכז טרנסדנוביה | ||
| מחוז |
 קומארום-אסטרגום | ||
| נפה | נפת קומארום | ||
| שטח | 69.90 קמ"ר | ||
| גובה | 110 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 20,391 (1 בינואר 2024) | ||
| ‑ צפיפות | 268.76 נפש לקמ"ר (2021) | ||
| קואורדינטות | 47°44′35″N 18°07′08″E | ||
| אזור זמן | UTC +1 | ||
| http://www.komarom.hu | |||
.svg)
הגדה הימנית של הדנובה הייתה מיושבת מאז התקופה הרומית, ואחת מעיירות הגבול הגדולות של האימפריה הרומית, בריגטיו, עמדה כאן. במהלך הכיבוש הטורקי (הונגריה העות'מאנית) התרוקה הגדה הימנית של הדנובה, וקומארום הפכה למבצר הגבול של "הונגריה המלכותית" (Királyi Magyarország). המצור הטורקי הלא מוצלח על העיר התרחש בשנת 1594, ולאחר מכן החלה הבנייה ההדרגתית של מערכת הביצורים של קומארום. המבצרים שנבנו כדי להגן על יישובי החוף מילאו אז תפקיד חשוב במהפכת 1848 בהונגריה (מכונה שם: מלחמת העצמאות של 1848–1849), במהלכה התנהלו שלושה קרבות בין חיילי מלוכת הבסבורג לבין צבא הונגריה. אבן דרך חשובה בהתפתחות היישוב היא בניית קו הרכבת בודפשט-וינה, שהסתיימה ב-1884.
בתקופת ממלכת הונגריה, שמו של היישוב היה במקור Új-Szőny, אשר אוחד רק ב-1896 עם קומארום על הגדה השמאלית של הדנובה (קומארנו הסלובקית של היום). האטרקציה העיקרית של קומארום היא מערכת הביצורים שמקיפה את העיר והנכללת ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.[2] מבצר מונושטור, השייך למערכת הביצורים, ממלא תפקיד חשוב במיוחד בחיי התרבות של העיר. המרחצאות התרמיות במרכז העיר ופארק הפנאי על קו המים שנבנה בפאתי העיר מושכים מבקרים רבים מדי שנה.
אין עמדה מקובלת הניתנת להוכחה לגבי מקור השם קומארום. הסברים, לעומת זאת, יש יותר. לפי הגרסה הידועה ביותר, השם בא מהמילה הסלובקית קומאר (פירושו יתוש) וקומארום היא "טירת יתושים". הסבר אחר אומר שהשם הלטיני Camarum מגיע מהמילה הלטינית aurum (זהב). הסבר נוסף הוא שהשם התפתח אולי מהשם הלטיני של עם הקומנים (cumanus) והסבר זה מבוסס על אנונימוס.[3] חלק מהתיאוריות קושרות את מקורו לשם של אנשי קבאר שהצטרפו להונגרים. כמו כן הוצע גם ששמה של העיר הוא ממקור גרמני, מה-Komm morgen, (תבואו מחר) שצעקו הנצורים בעיר לחיילים שצרו על העיר (כי לא תכנסו היום).[4]
העת העתיקה
שבטים קלטים התיישבו בהונגריה בסביבות שנת 300 לפני הספירה. בהתבסס על ממצאים ארכאולוגיים, הם יצרו את בתי המגורים הראשונים באזור. במאה ה-1, בריגטיו, המחנה הצבאי, הנמל והעיר האזרחית החשובה ביותר במחוז פאנוניה, שכן באותו מקום. כבר בתקופת הרומאים, הייתה אפשרות חצייה נוחה של הדנובה בשל דרכי המים בנהר ודרכי התחבורה היבשתיות הסמוכות היה למקום תפקיד מסחרי ואסטרטגי יוצא דופן. בנוסף, היישוב היה גם חלק מהלימס שהקיפו את האימפריה הרומית. המשמעות של העיר כמבצר בריגטיו מוצגת על ידי העובדה שהלגיון הראשון אדיוטריקס הוצב במקום על בסיס קבוע. העיר התהדרה גם במתחם ספא משלה ובאמפיתיאטרון.[5]
ימי הביניים
לאחר התיישבות המדיארים במרכז אירופה, האזור סביב קומארום הפך לבעלותו של ראש השבט קטל. צאצאיו בנו את המבצר הראשון, טירת עפר באזור שבין הדנובה לבין הואה. שמה הנוכחי של העיר גם הוא מתקופה זו, אם כי מקורה אינו ברור. במאה ה-11 הוקם Rév Komárom, יישוב זעיר שתושביו ביצעו את המשימות סביב המעבורת. הם דאגו למעבר על הדנובה מגדה לגדה, לטירת קומארום והיו אחראים למעבר הבטוח. העיירה מימי הביניים הפכה למרכז מחוז קומארום, שהוקם באותה תקופה. בשל השוק העמוס שלו והנמל בלה הרביעי, מלך הונגריה העניק ליישוב מעמד וזכויות של עיר ב-1 באפריל 1265. במאה ה-15, טירת קומארום הייתה מקום נופש מלכותי פופולרי, בעיקר לנוחות ולבילוי של מתיאש הראשון, מלך הונגריה ואשתו ביאטריקס.
המאה ה-20
לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, כבש הצבא הצ'כוסלובקי את חלקה הצפוני של העיר. ב-30 באפריל עשו כוחות הונגריה ניסיון לא מוצלח לכבוש מחדש את החלק בעיר שנקרע ממנה. חוזה טריאנון קיבע את המצב שנוצר: הגדה השמאלית של הדנובה, החלק הצפוני של קומרום הפך לחלק מהרפובליקה הצ'כוסלובקית תחת השם קומארנו, והחלק הדרומי בשם קומארום הפך למקום מושבו של מחוז קומארום הקטוע, זאת עד 1923.[6] תחת הנהגתו של גאשפאר אלאפי, יועץ ממשלתי ראשי וראש העיר החל פיתוח עירוני מואץ ב-1928 בעזרת הלוואת מדינה. ההחלטה הראשונה של וינה משנת 1938 (2 בנובמבר) סיפחה את כל דרום סלובקיה בחזרה להונגריה, כך ששני הקומארום הפכו שוב לעיר אחת ולמושב המחוז. במהלך מלחמת העולם השנייה, קומארום נפגעה מכמה הפצצות, בעיקר כדי להרוס את חברת הנפט ואת מסילת הברזל והגשרים. ההפצצה הראשונה התרחשה בשני ביולי 1944. מאוקטובר 1944 פגעה בעיר סדרת הפצצות, בין היתר, ב-7 באוקטובר, תחנת הרכבת וסביבתה, ב-14 באוקטובר, גשר הרכבת היה היעד. באביב 1945 הכתה הפצצה נוספת בעיר.[7] בתקופת הכיבוש הגרמני גורשו מהעיר כ-2,000 יהודים רבים נהרגו. ראש עיריית קומארום, גאשפאר אלאפי, שהתנגד לגירוש היהודים נחטף על ידי אנשי מפלגת צלב החץ, גורש ומת גם הוא במחנה הריכוז דכאו.
קומארום שוכנת באזור חקלאי, על מפגש הנהר דנובה עם הנהר וה-Vah בסלוסקית, Vág בהונגרית), ועל צומת מסילות רכבת. העיר היא מרכז לשייט ולמסחר ובה תעשייה ומספנות. ב-1265 זכתה קומארום בזכויות יתר של עיר-מבצר אוטונומית בממלכת הונגריה. ב-1919, בעקבות חוזה טריאנון, סופחה העיר שמצפון לדנובה לרפובליקה הצ'כוסלובקית כאצור ונקראה קומארנו. ב-1938 כבשו ההונגרים את קומארנו וב-1945 חולקה העיר שנית בין הונגריה לבין צ'כוסלובקיה.
הקהילה היהודית בקומארום הייתה מן העתיקות באזור הדנובה. נראה שיהודים הגיעו למקום עם הלגיונות הרומיים כבר במאה הראשונה, ויישבו בעיר גם בזמן הכיבוש ההונגרי בסוף המאה ה-9. ב-1251 החכיר בלה הרביעי, מלך הונגריה את מבצרו ו-21 כפרים סמוכים לידי יהודי אוסטרי בשם הנוק (Henuk), שהיה בעל תואר גראף (רוזן). בניו לא עמדו בתשלומי החכירה והחזירו את הארמון לידי המלך. "יהודי חסות" מעטים המשיכו להתגורר במקום. ב-1364 גירש לאיוש הראשון, מלך הונגריה את כל התושבים הלא-קתולים מן הממלכה. היהודים שבו כעבור כמה שנים, אבל ב-1647 גורשו שוב מהערים המלכותיות, ומצאו מקלט באחוזות האצולה בקרבת ערים אלה. על הימצאות יהודיים בעיר במאה ה-17 מעידות מצבות בעיר מאותה תקופה. באמצע המאה ה-18 חיו במקום כשבע משפחות יהודיות וב-1788, בעקבות חוקים מקלים של יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, עלה מספרם ל-70.
הקהילה התארגנה בשנת 1791. בית תפילה נחנך ב-1803. בימי מהפכת 1848 בהונגריה נשרפו בית התפילה, בית הקהילה ופנקסיה. 11 מיהודי העיר נהרגו בקרבות, ובמגפת הכולירה של 1849 מתו יהודים נוספים. ב-1858 רכשה הקהילה קרקע עבור בית קברות. ב-1863 נחנך בית הכנסת גדול בעיר. רוב היהודים היו שומרי מסורת וגם בעלי זיקה לתרבות הכללית. אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ואחרי קונגרס יהודי הונגריה 1968–1969 (הקרע ביהדות הונגריה) נרשמה קהילת קומארום כנאולוגית.
ב-1890 היה מספר היהודים במקום 1,925 נפש. ובסוף המאה ה-19 כבר פעלה בבית הכנסת מקהלת ילדים וגברים והיו בעיר מוהל, שוחט, שני מורי-דת ושמש בבית הכנסת.
רב הקהילה הראשון היה הרב אייזיק לקס (LAX). ב-1831 התמנה הרב פנחס לייב פרידן ובשנים 1862–1914 כיהן כרב ראשי ד"ר אברהם (ארמין) שניצר, לימים הפך גם לנשיא אגודת רבני הונגריה, חבר מועצת העיר קומארום, ובעל אותות הוקרה מטעם מלך הונגריה, פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה. בזכותו של הרב בוטלה "שבועת היהודים" (נוסח משפיל, שלפיו אולצו יהודי הונגריה להישבע בבתי המשפט). בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) לא כיהן רב במקום ובסוף 1919 התמנה הרב מור דויטש. ב-1923 נבחר ד"ר זולטאן ולנשטיין לרב ראשי ומשעזב נבחר במקומו הרב ד"ר ארנה ואלדמן.[8]
ב-1838 היה משה פריישטאט (Freistatt) נשיא הקהילה, בשנות ה-60 של המאה ה-19 כיהן הרמן גרינפלד ואחר כך כיהנו כנשיא הקהילה: שלמה באוטום (Beutum 1887-1882); דוד אדלר עד 1891; ד"ר דומוקוש ואשארהיאי (Vásárhelyi), לימים פרקליט העיר, עד 1906; ד"ר מיקשה וייס; יעקב גרינפלד, שנבחר ב-1915; דז'ה מילך ב-1919; ינה פריד ב-1923 וד"ר ארתור קראוס, שנבחר ב-1930.
בין מוסדות הקהילה היו "חברה קדישא"; "אגודת נשים" בראשות גברת האס, שזכתה ב-1912 באות הוקרה על פועלה באגודה; "אהבת אחים" ו"ביקור חולים". בית מחסה ולו בית כנסת קטן הוקם ב-1896 בסיוע בן הקהילה קלמן פריד. במלחמת העולם הראשונה העמידה הקהילה את בית המחסה לרשות השלטונות והוא שימש כבית חולים צבאי. בימי הרפובליקה הסובייטית ההונגרית שוכנו שם גם ילדים וניתנו ארוחות לכ-40 תלמידים. ב-1922 חיו בעיר כ-2,200 יהודים (למעלה מ-10 אחוזים של האוכלוסייה). ב-1923 הורחב בית הקברות. ב-1931 נחנך בית לעובדי הקהילה הנאולוגית, בו שכנו גם האטליז הכשר, משחטת העופות ומאפיית מצות וב-1935 שופץ בית הקברות והוקם בו אולם הספדים. המו"צ (מורה צדק) הרב מור קראוס ניהל את המקהלה במשך 30 שנה והחזן הראשי, שמואל קורצמן, התפלל שם במשך 44 שנים. ב-1927 התמנה במקומו ארנה גולדשטיין.
כ-20 אורתודוקסים, שפרשו מהקהילה עוד בשנת 1878 בראשות הרב דוד התארגנו בקהילה נפרדת והקימו בית כנסת משלהם, הם בחרו בשנות ה-30 של המאה ה-20 לכהונת הרב את הרב יהושע לבקוביץ' ובראש הקהל שלהם עמד שאמו פליישמן. בקומארום הייתה ישיבה וכן בית ספר "תלמוד תורה" ומשנת 1930 גם בית ספר לבנות "בית יעקב". גם יצא לאור במקום "ספר המינהגים".
מור יוקאי הסופר ההונגרי ופרנץ להאר, המלחין היו בני קומארום. הציירים היהודים ג'רג' ראושר, גזה סובל (Szobel) ופרנק רייכנטאל (Reichenthal) היו גם הם ילידי המקום. סוחרים יהודים הורשו להתיישב בקומארום כבר במאה ה-18, בזכות תרומתם לכלכלה. בעלי המלאכה היהודים נתקבלו לגילדות על-פי חוק מ-1851. ב-1887 היו שבעה יהודים בין עשרה משלמי המיסים הגבוהים ביותר בעיר. עם הזמן מונו או נבחרו יהודים לעמדות ציבוריות בכירות, וביניהם היו: אדולף האס יושב ראש חברת מלון ואגדונה, ד"ר מור בירינגר רופא המשטרה, ד"ר מור ליפשר רופא-ראשי ומנהל בית החולים המקומי, קלמן פריד נשיא אגודת הצדקה.
במלחמת העולם הראשונה (1914–1918) גויסו יהודים מן העיר ו-45 מהם נפלו בקרבות. שמותיהם הונצחו על גבי לוח שיש, שהותקן בכניסה לבית הכנסת הנאולוגי. 41 קורבנות נוספים של אותה מלחמה קבורים בקבר אחים בבית הקברות היהודי. בתום המלחמה נותרו בצד ההונגרי של העיר רק כ-25 משפחות יהודיות. בקומארנו הצ'כוסלובקית, הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, ובאותה עת החלה מעורבותם בפעילות ציבורית וציונית. ב-1925 נחנך בקומארנו דגלה של תנועת הנוער לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר 30 שקלים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 67 מיהודי קומארנו. בשנת 1930 היו בקהילה היהודית בקומארנו 2,001 נפש.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית וחלקים מדרום סלובקיה, לרבות קומארנו הצ'כוסלובקית, חזרה לריבונות הונגריה. עם כניסת הצבא ההונגרי לקומארנו ניפצו פורעים חלונות בבתי עסק ובבתי מגורים של יהודים. היהודים הואשמו בשיתוף-פעולה עם השלטונות הצ'כוסלובקים והוחלו עליהם ה"חוקים היהודיים" (במיוחד החוק היהודי השני והחוק היהודי השלישי) של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית שהביאו להגבלת היהודים בבתי ספר בחיי הציבור ובכלכלה; רבים נושלו מפרנסתם. בעיר חיו אז 2,170 יהודים. ב-1939 הוקם בקומארנו מחנה לעבודות כפייה. 190 מיהודי קומארנו גויסו לשרות העבודה (עבודות כפייה לגברים יהודים עבור הצבא ההונגרי) ב-1942 הובאו למחנה כ-250 יהודים מהעיר סקשפהרוואר וסביבתה וב-1943 הובאה למקום פלוגת עבודה נוספת. מפקד המחנה, פרנץ הורוואט, נודע באכזריותו.
ב-19 במרץ 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה (מבצע מרגרטה). ב-5 באפריל נגזר על היהודים לענוד טלאי צהוב. מסוף אפריל עד סוף מאי רוכזו היהודים בגטו שנתחם בעיר. 1,950 יהודים מקומארום ומכל הסביבה. 15 גברים היו במחנות הסגר, ו-15 מיהודי קומארנו הסתתרו ושרדו עד סוף המלחמה. ב-12 וב-16 ביוני 1944 גורשו יושבי הגטו, בקרונות משא נעולים, דרך העיר קושיצה למחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, ברגן בלזן, גונסקירכן, דכאו, בוכנוואלד, מאוטהאוזן ואחרים. רובם ניספו, ביניהם הרב ד"ר ולדמן. גאשפאר אלאפי (ALAPI), ראש העיר הלא-יהודי, שהתנגד לגירוש היהודים מן העיר, נשלח אף הוא למחנה ריכוז ומצא שם את מותו. בין 15 במאי ל-9 ביולי 1944 שולחו לאושוויץ כ-8,000 יהודים מפלוגות שרות העבודה. כמה מיהודי קומארום שהצליחו להסתתר, הצטרפו בקיץ 1944 למרד שפרץ בסלובקיה, ולחמו בשורות הפרטיזנים.
248 יהודים שרדו ושבו לעיר אחרי המלחמה. באוגוסט 1945 נבחר וועד קהילה, ליושב-ראש נבחר יאנו פליישמן. מרכז הקהילה היה בבית המחסה. התפילות בציבור נערכו בבית הכנסת הקטן שבבניין. מטבח ציבורי, שנפתח בעזרת הג'וינט, פעל במשך עשרה חודשים. חברה קדישא חידשה את עבודתה. ב-1946 נבחר כראש הקהילה עורך הדין ד"ר לאיוש מאיוביץ'. בהתפרעויות אנטישמיות שהיו באותה השנה פוצץ בית של יהודי. בשנים 1947–1954 עמד בראש הקהילה ד"ר אוטו בנדלר. יהודים מיישובים אחרים התיישבו בקומארנו, וב-1948 הגיע מספר אנשי הקהילה ל-502. באותה השנה הוקמה אנדרטת זיכרון לחללי השואה בבית הכנסת של בית המחסה, ומדי שנה התקיימו שם אזכרות. 12 ספרי תורה, שנשמרו במוזיאון העירוני, הוחזרו לקהילה. בבית העלמין הוקמה אנדרטה לזכר 114 יהודים מבודאפשט, שנרצחו ונקברו שם בקבר אחים.
"השומר הצעיר" פתח קן בעיר, ובשנים 1949–1950 עלו 343 מבני העיר לישראל. מאז הלכה וקטנה הקהילה בהדרגה, ובמשך השנים מכרה לשלטונות את שני בתי הכנסת, הנאולוגי והאורתודוקסי, ורכוש נוסף של יהודים. ב-1954 נפתח בבית המחסה אולם תרבות. ב-1977, בגלל עבודות פיתוח, הופקע כשליש מבית הקברות, 858 קברים הועברו למקום אחר. ב-1981 הוכרז בית המחסה כאתר הסטורי. היהודים המעטים שעדיין חיו בעיר ב-1987 חגגו את החגים היהודיים וקיימו אזכרה שנתית לזכר הנספים בשואה.
כבישים
קומארום הוא מרכז תחבורה וצומת דרכים, רכבות וכלי שיט. העיר ממוקמת על מסדרון התחבורה וינה / ברטיסלאבה - בודפשט, וניתן להגיע לבירת כל שלוש המדינות בתוך כשעה דרך הכביש המהיר M1, העוקף את העיירה מדרום. ניתן להגיע אל גיור במערב ולעיר טטבאניה במזרח בכביש הראשי 1, המחלק את העיר.
מסילת ברזל
ניתן להגיע לקומרום ברכבת מבודפשט ומווינה על קו הרכבת הראשי 1. תחנת הרכבת המרכזית של קומארום מטפלת בתנועת נוסעים משמעותית.
כלי שיט
תחבורת הנהר של קומארום קטנה יחסית, למרות הקרבה והתנועה המשמעותית על הדנובה. אין תנועת נוסעים בנמל העיר ליד תחנת הרכבת, רק לנמל הקטן יותר שנבנה במבצר מונושטור יש תפקיד תיירותי. עם זאת, פיתוח נמל המטענים החל בשנת 2015, ולאחר השלמתו ניתן יהיה לבצע טעינה/פריקה בקנה מידה תעשייתי ובמהירות ובכך לספק פונקציית הפצה והובלה באזור.[9][10]
- בלה ז'ולט (במקור שטיינר 1895 – 1949) עיתונאי ופוליטיקאי רדיקלי יהודי-הונגרי.
- שמואל (שאמו) הבר (1866 – 1920) עיתונאי יהודי-הונגרי.
- גזה גודה (במקור גרינפלד 1874 – 1954) עיתונאי, מתרגם יהודי-הונגרי.
- אדן בקה (במקור ברגר 1883 – 1964) בלשן הונגרי-יהודי, מומחה לשפות פינו-אוגריות.
- ג'רג' גרב (במקור גרוס 1923 – 1982) היה פסיכולוג יהודי-הונגרי, פרופסור.
תערוכה זמנית על עידן הגבורה של העיר
במוזיאון הלחם
כך טיפלו בתושבי המצודה
תערוכה על עידן הגבורה
אנדרטה צבאית משנת 1849 ביער של אס
בית העירייה בכיכר החירות
בית העירייה בכיכר החירות
מבצר מונושטור
מבצר מונושטור
מבצר מונושטור
מבצר מונושטור
מבצר איגמנד
מבצר איגמנד
מבצר איגמנד
סני, טירת שוימושי-ג'ירקי
סני, טירת שוימושי-ג'ירקי
thumb מבצר הכוכבים המתחדש
מבצר איגמנד גם הוא חלק ממערכת הביצורים
תמונה ממוזערת Komárom, Szabadság tér תצלום אוויר
הגדול במערכת הביצורים של בקומארום: מבצר מונושטור
.jpg)
- קומארום, בתוך: שלמה שפיצר, קהילות הונגריה: הקהילות החרדיות בהונגריה - תש"ד, ירושלים: מכון ירושלים, תשס"ט, עמוד 369-370. (נתוני האוכלוסין בספר מבוססים על מפקד קהילות הונגריה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה שנערך בפקודת שלטונות הכיבוש הנאצי באביב 1944)
- אלכסנדרה לוזה, קומארום, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך III, עמ' 349–350), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
