קו מאז'ינו

קו מאז'ינו (בצרפתית: Ligne Maginot) היה מערך של ביצורי בטון, מכשולי טנקים, עמדות למקלעים ואמצעי הגנה נוספים שבנתה צרפת לאורך גבולותיה עם גרמניה ועם איטליה, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המונח "קו מאז'ינו" מתייחס למערכת הכוללת של קו הביצורים, ולעיתים רק לחלק על גבול גרמניה, ואילו הביצורים על גבול איטליה מכונים "הקו האלפיני". הצרפתים האמינו כי קו מאז'ינו יספק את הזמן לעצירת כוחות תוקפים עד להעברת כוחות צבא לתגבור וכמו כן יחסוך בחיי החיילים שהיו בנחיתות מספרית מול האיום הגרמני.

תוואי הקו

ביצור של קו מאז'ינו במחוז ריין תחתון

הדוקטרינה

החשיבה שעמדה מאחורי קו מאז'ינו מקורה באסכולות מלחמתיות נוסח סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בתקופה ההיא המלחמה לא הייתה מהירה אלא איטית וסטטית. הכוחות היו נערכים בביצורים ויוצאים מהם להתקפות בשטח הסמוך להם. קו מאז'ינו היה פיתוח של אותן דוקטרינות, והושקעו מיטב המאמצים כדי להציב את ההישגים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר בתחום ההגנה.

תכנון

את הרעיון לבניית קו הביצורים העלה לראשונה שר ההגנה ז'וזף ז'ופר (Joseph Joffre). מול דעה זו עמדו מודרניסטים דוגמת פול ריינו ושארל דה גול, שהעדיפו גישה התקפית והשקעה בשריון ובחיל אוויר על פני פרדיגמה הגנתית. דעתו של ז'ופר נתמכה על ידי אנרי פיליפ פטן (הידוע לשמצה עקב כניעתו המהירה לנאצים ב-1940), והממשלה הצרפתית מינתה מספר ועדות לחקר הנושא. הקו עצמו תוכנן בידי שר המלחמה, פול פנלבה, אך היה זה אנדרה מאז'ינו (André Maginot) ששכנע את הממשלה להשקיע בתוכנית. מאז'ינו היה יוצא צבא ובוגר מלחמת העולם הראשונה שהפך לשר לענייני יוצאי הצבא של צרפת ולאחר מכן מונה לשר המלחמה. מאז'ינו היה שר החוץ כאשר הכריז על בניית הקו ב-1927, אולם הבנייה החלה רק כעבור 3 שנים.

הקו נבנה במספר שלבים החל מ-1930 על ידי "מחלקת ההנדסה" (בצרפתית: STG, Section Technique du Génie), תחת הפיקוח של ה-CORF (ראשי תיבות של Commission d'Organization des Régions Fortifiées). הבנייה העיקרית הושלמה בשנת 1935 במחיר של כ-3 מיליארד פרנק (מה שהביא לקיצוץ ברכישת נשק חדיש יותר ובאימון חיילים, דבר שהיה בעוכרם של הצרפתים).

ביצורי הקו

קו מאז'ינו היה מערכת ביצורים עצומה ומתוחכמת, שרוחבה היה 20–25 ק"מ. הקו היה מורכב ממגוון אמצעי הגנה:

• המבצרים הראשיים: 44 מבצרים ראשיים נבנו לכל אורך הגבול בין גרמניה לצרפת (אך לא לאורך הגבול עם שווייץ ולא לאורך הגבול עם בלגיה). המבצרים העצומים הללו נבנו כשלושים מטר מתחת לפני האדמה ושטחו של כל אחד היה בסביבות 4 קמ"ר. המבצרים הראשיים, בהתאם לדוקטרינת הלחימה שהייתה מקובלת באותה עת (ראה לעיל), נועדו לשכן בזמן מלחמה כוחות חיל רגלים עצומים ולהוות בסיס ליציאה להתקפות קרקעיות כחלק ממאמץ הבלימה ולספק להן חיפוי באש. בהתאם לכך נבנו במבצרים הראשיים מחסני מזון, מחסני תחמושת, מרפאות, מקלחות, חדרי אוכל ומגורים ל-1,000 הלוחמים שהיו אמורים לאייש את הקו בשעת מלחמה. בתוך המבצרים נעה רכבת חשמלית בין האזורים השונים כדי להקל על שינוע מהיר של כוחות ואספקה מתחת לפני השטח. אמצעי ההגנה של המבצרים היו מגוונים וכללו:
  • תותחי 75 מ"מ שהיו מוצבים בשלשות וחלשו על אזור השמדה בן 12 ק"מ לכל כיוון מהמבצר.
  • תותחי 135 מ"מ שהיו מוצבים על גג המבצר ונבנו כך שיוכלו להסתבב ולירות לכל כיוון.
• 62 מבצרים קטנים יותר שהיו אמורים לאבטח בין המבצרים הראשיים.
• מצדיות, עמדות התרעה, תצפית ומכשולים אנטי טנקיים.

לאורך הגבול עם בלגיה לא נבנה קו מאז'ינו מ-3 סיבות עיקריות:

• הראשונה הייתה שהמטה הכללי הצרפתי החליט שלא ניתן להעביר כוחות שריון גדולים ביערות הארדנים (בגבול עם לוקסמבורג ודרום בלגיה) הסבוכים וכי אין טעם לבנות קו הגנה מול גבול שאויב לא יעבור בו.
• השנייה הייתה סיבה פוליטית והיא, שלצרפת הייתה עד 1936 ברית הגנה עם בלגיה כנגד גרמניה, ואם הצרפתים היו בונים גבול מחוזק בינם ובין הבלגים, פירוש הדבר שהבלגים יהיו בבחינת הפקר לצרפת. ההסכם עם בלגיה שנחתם ב-1920 אמר כי במקרה של מתקפה גרמנית, יתלכד הצבא הבלגי עם צבא צרפת ואלו יילחמו יחדיו נגד הגרמנים. הסכם זה בוטל חד-צדדית על ידי מלך בלגיה בשנת 1936 וצרפת ניסתה להרחיב את ההגנות בגבול צרפת–בלגיה אך אלה היו חפוזות עקב חוסר בזמן ותקציב ולא השתוו לאלו של קו מאז'ינו המקורי.
• השלישית הייתה היעדר תקציב. חפירת מערכת המבצרים העצומה מתחת לאדמה, ציודם בכלי נשק עוצמתיים, אגירת מלאים גדולים של תחמושת והספקה, בניית המכשולים ותשתיות התחבורה והתקשורת יצרו עומס כבד מאוד על תקציב ההכנה למלחמה של צרפת ולאורו החליטו מתכנני הקו להתכנס בתוואי קצר יותר מחד אך מבוצר יותר מנגד ולא להרחיב את הקו לאזורים שלדעתם לא היו צפויים לעמוד במתקפה.

מאמץ אחרון להשלמת הקו נעשה בשנים 1939–1940 לאור המדיניות התוקפנית שהראתה גרמניה עם סיפוח אוסטריה, סיפוח חבל הסודטים ועם הפלישה לשאר חלקי צ'כוסלובקיה. הוכנסו שיפורים כלליים לאורך כל החזית כאשר הקו הסופי היה החזק ביותר סביב האזורים התעשייתיים של מץ, לוטר ואלזס.

מטרות

בניית קו מאז'ינו נועדה למלא מספר מטרות:

• למנוע חדירה לשטח צרפת על ידי מתקפת פתע גרמנית, לאפשר מתן התרעה ולזהות את אזור המאמץ העיקרי.
• לעכב את הצבא הגרמני, לגרום לו אבדות בעוד לצבא הצרפתי יש זמן לגיוס והתארגנות.
• להגן על המחוזות התעשייתיים אלזס ולוריין שהועברו לשליטת צרפת במסגרת חוזה ורסאי.
• לחסוך בכוח אדם: איוש קו ביצורים מצריך כמות קטנה יחסית של לוחמים, לעומת הגנה על שטח בלתי מבוצר.
• לשמש בסיס למתקפת נגד של חֵילות שריון ורגלים.
• לאלץ את צבא האויב לבצע מהלך איגוף דרך שטח בלגיה שאליו יופנו הכוחות הניידים של צרפת ובלגיה (בהתאם לברית ההגנה).

פלישת גרמניה לצרפת במלחמת העולם השנייה

תוכנית הפלישה הגרמנית של 1940 (Sichelschnitt – "אִבְחת מגל") הייתה להיכנס לצרפת דרך הגבול עם בלגיה. באזור זה הקו היה חלש משום שבעת בניית הקו הצרפתים לא צפו לאיום מאזור זה. כוח פיתיון בגודל של כמה דיוויזיות הוצב מול קו מאז'ינו על קו זיגפריד בגבול הגרמני, כשכוח צבאי אחר בגודל של שתי דיוויזיות שריון התקרב דרך בלגיה ויער הארדנים. ב-10 במאי תקפו הכוחות הגרמניים. הם הצליחו לחדור לעומק צרפת תוך חמישה ימים, והמשיכו להתקדם בשטחה עד 24 במאי, ואז נעצרו מול העמידה החזקה של הצבא הצרפתי ליד העיירה דנקרק, סמוך לתעלת למאנש. עד תחילת יוני בודדו הכוחות הגרמניים את הקו מיתר צרפת, והממשלה הצרפתית ערכה גישושים לשביתת נשק. אבל הקו עדיין נותר ללא פגע, ואויש על ידי מספר מפקדים שרצו להחזיק מעמד. ב-20 ביוני תקפו כוחות איטלקיים את מבצרי הקו בגזרה האלפינית אך לא הצליחו לחדור את המערך הצרפתי הדליל שמרבית כוחותיו נשלחו לסייע לבלום את הוורמכט. בסופו של דבר לא נותר למקסים וייגאן, רמטכ"ל הצבא הצרפתי המוכה, אלא לחתום על הסכם כניעה, שחתמה את גורלו של קו מאז'ינו כאשר אילצה אותם לעזוב את עמדותיהם.

הפולשים הגרמנים אמנם איגפו את הקו כמעט לכל אורכו, אך המבצר הצפוני ביותר שלו "Fremont", הצליח לפגוע ולזנב בכוחות הגרמניים וגרם לכמה עשרות הרוגים. אולם התנגדות גרמנית עיקשת שכללה הצבת תותחי מצור ענקיים, הביאה לכניעתו של המבצר שלא יכול היה לעמוד לבדו בפני המתקפה הגרמנית העצומה. כיום משמש האתר מרכז מבקרים וניתן להיכנס אליו ולראות את פלאי ההנדסה שלו, שלא זכה להועיל לצרפתים באופן ממשי.

כשפלשו צבאות בעלות הברית ביוני 1944 מרבית כוחותיהם נאלצו לעקוף שוב את הקו, כשהקרבות רק נגעו בחלק מהביצורים ליד מץ בצפון אלזס לקראת סוף 1944. בעלות הברית עשו זאת משלוש סיבות עיקריות:

• הגרמנים עצמם פרצו ב-1944 בקרב על הבליטה דרך הארדנים ב"פרצת לוסהיים" (Losheim Gap) בדיוק באותה דרך בה פרצו ב-1940, שם היה על בעלות הברית להילחם נגדם.
• הסתערות דרך קו מאז'ינו אמרה הסתערות גם דרך קו זיגפריד הגרמני שעמד מולו, הסתערות שלפי הפיקוד של בעלות הברית הייתה עולה בחיי אדם רבים.
• חיילים גרמנים התבצרו בקו מאז'ינו עצמו וכיוונו את אישם לעבר כוחות בעלות הברית שהתקדמו ממערב.

אחרי המלחמה אויש הקו מחדש על ידי צרפת ועבר מספר שינויים. רובו נזנח כאשר פרשה צרפת מהמרכיב הצבאי של נאט"ו (1966), ועם עלייתו של גורם ההרתעה הגרעיני של צרפת (1969) ננטש הקו על ידי הממשלה. חלקים ממנו נמכרו לציבור הרחב במכירה פומבית.

המונח "קו מאז'ינו" משמש כמטאפורה למשהו שאפשר לסמוך עליו בביטחון, על אף שאינו מביא לתוצאות. למעשה, הוא שימש בדיוק למטרה שלה הוא יועד: לחסום חלק מצרפת ולאלץ את התוקף לעקוף אותו. כשם שנדמה היה בתחילה, קו מאז'ינו היה חלק בתוכנית הגנה גדולה יותר, שבה בשלב ראשון התוקפים ייתקלו בהתנגדות של הצבא הצרפתי, אבל הצרפתים לא הצליחו ליישם את החלק האחרון והחשוב ביותר, דבר שהוביל לאיבוד יעילותו של הקו, ובסופו של דבר לקריסתו.

ראו גם

• קו מולוטוב
• קו זיגפריד
• קו בר-לב
• המכשול נגד מנהרות בגבול רצועת עזה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קו מאז'ינו בוויקישיתוף

• אתר על מערכת הביצורים (באנגלית)
• קו מאז'ינו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)