חיסיון רפואי
כלל המאפשר לרופא לא למסור מידע פרטי של מטופל בבית משפט / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חיסיון רפואי או חֶסיון רופא-מטופל הוא כלל ראייתי, המאפשר לרופא או מטפל, שלא למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותיו והמידע המגיע אליו תוך עבודתו הטיפולית. זאת, אלא אם המטופל בעצמו ויתר על החיסיון, או שבית המשפט מצא שהצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק, עדיף מן העניין שיש לא לגלותה.
ערך ללא מקורות | |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
עיקרון "החיסיון" מכוון לשמור על "סודיות", אך יש להבחין בין השניים. "החיסיון" - מהווה חריג לעיקרון הגילוי, שעל פיו אין להסתיר דבר בהליך שיפוטי, ואילו ה"סודיות" מהווה חריג לעיקרון הפומביות, ותכליתה למנוע חשיפתו של מידע "סודי" בפני הציבור.
החיסיון מעוגן בשיטת המשפט הישראלי בסעיף 49 ל"פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971". בנוסף לרופא עצמו, החיסיון חל גם על הצוות המקצועי העובד עם הרופא.
החיסיון הרפואי הוא של המטופל כלפי הרופא, כך שרק המטופל הוא בעל הזכות לוותר על החיסיון. החיסיון הוא תוכני ולא רק חיסיון אישי של בעל המקצוע, ועל הרופא המטפל חל איסור מכוח סעיף 498 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 לחשוף את סודו הרפואי של החולה. תכלית החיסיון הרפואי היא לשמור על סודיות הפרטים שמסר המטופל לרופא או שהתגלו אגב הטיפול הרפואי, מבלי לחשוש שהרופא יגלה מידע זה לאחרים. בשורה של פסקי דין נקבע, כי טובת הציבור מחייבת לאפשר פניה לרופא מבלי שהפונה יצטרך לחשוש מפני גילוי דברים, אשר התכוון שיהיו בידיעתו הבלעדית של הרופא.
בהליך הפלילי, למשל, ההכרעה השיפוטית בעניין חיסיון רפואי, מתעוררת כאשר אחד מבעלי הדין מבקש לעיין בחומר רפואי הקשור לעד או מתלונן בתיק ומתעורר מתח בין מתן היתר העיון בחומר הרפואי לבין הפגיעה בפרטיות. זאת, לרוב, על רקע המחלוקת האם מעשיו של הנאשם עולים כדי עבירה, ובחינת הפליליות של המעשים דורשת התייחסות גם למסמכים רפואיים אלה.