משפט פרוצדורלי
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
משפט פרוצדורלי, או "ההליך המשפטי", הוא ענף במשפטים העוסק בכללים בדבר ניהול המשפט, בשיטות משפט השונות, בין אם אדוורסריות ובין אם אינקוויזיטוריות.
כללי המשפט הפרוצדורלי עוסקים באספקט המנהלי של המשפט – להבדיל מהמשפט המהותי, העוסק בזכויות והחובות המהותיות של אנשים – ומהווים, בידי בית המשפט והשופט היושב בדין, כלי-עזר הכרחיים ועיקריים בניהול המשפט המובא בפניו, עד להכרעתו.
הוראות המשפט הפרוצדורלי קובעות כללים לביצוע, בכל שלב משלבי המשפט, החל מהגשת המסמכים הדרושים לפתיחת התיק ועד סיומו בפסק דין ובערעור עליו. הן עורכות, בכל שלב של המשפט, מאזן של האינטרסים המתחרים והמתנגשים בין הצדדים למשפט ובינם לבין בית המשפט, ומורות כיצד יש לנהוג, תוך הגנה על זכויות כל צד במשפט.
מטיבו וטבעו, אין המשפט הפרוצדורלי קובע, או מתיימר לקבוע, את זכויותיהם המהותיות של האנשים – חשודים, נאשמים, תובעים ונתבעים – במשפט הנערך, אלא רק את הדרך שבה ינוהל המשפט ויבורר. משום כך, הגישה הרווחת היא כי אין לראות בכללים הפרוצדורליים סד-נוקשה חסר פשרות, בבחינת "יקוב הדין את ההר". ואולם, כאשר צד אחד או יותר למשפט אינו פועל כהלכה לפי כללי המשפט הפרוצדורלי החלים בעניינו, יכול הדבר לגרור סנקציות ואף להגיע לעיתים עד כדי הכרעת המשפט.
מן הראוי להזכיר כי ישנם כללים פרוצדורליים אשר עשויים להחזיק זכויות יסוד מהותיות של ממש. כך למשל, כאשר נקבעים כללים דיוניים המגבילים זכות חוקתית של גישה לערכאות (כגון גביית אגרה, או זכות עמידה בבג"ץ), ראוי להתחשב בהשפעותיהם על מידת קיומו של ההליך הנאות.