חינוך ממלכתי
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חינוך ממלכתי או מערכת חינוך ציבורית הם מונחים המתייחסים למערכת של בתי ספר ומוסדות חינוכיים אחרים המופעלים על ידי המדינה ומשרתים את אזרחיה. המוסדות במערכת כזאת מיועדים ברובם לילדים ולבני נוער, אם כי במדינות רבות יש גם מערכת של אוניברסיטאות ציבוריות ומערכות חינוך למבוגרים שלא יכלו ללמוד בילדותם. בהיסטוריה של העת העתיקה הופעלו בתי ספר על ידי רשויות מדינתיות, אך עקרון החינוך לכל החל להתקיים רק בדורות האחרונים, בהקשרה של המהפכה התעשייתית שכללה תמורות מרחיקות לכת בתחומי התקשורת, המדע והטכנולוגיה, כמו גם התפשטות הרעיונות הלאומיים על האידאולוגיות השונות שלהם, והשלכותיהם על התרחבות זכות הבחירה.[1]
במדינות רבות הלימוד במערכת החינוך הממלכתית, או בבית ספר פרטי מוכר, הוא חובה המעוגנת בחוק בגילאים מסוימים (החובה חלה בדרך-כלל על ילדים ובני נוער מגיל 4-5 ועד גיל 16-17). החוקים המחייבים לימוד במוסדות החינוך הממלכתיים נתפסים כחוקים המגינים על זכויות הילד, כיוון שכך השכלת הילד אינה נתונה לשיקול דעתם הבלעדי של ההורים, ויש ערובה של המדינה לכך שכל אזרח יזכה להשכלה בסיסית. על פי סעיף 29(2) לאמנת זכויות הילד שנכנסה לתוקף בשנת 1990, אסור למדינות למנוע מהורים ומגופים להעניק לילדים חינוך פרטי, כל עוד הוא עומד בדרישות מינימום של האמנה[2]. בהתאם לכך קבע בית המשפט העליון בישראל ש"זכותו של אדם לבחור לילדו מוסד חינוכי פרטי, חלופי למסגרת הממלכתית, הוכרה בארץ ובעולם, במשפט הבינלאומי ובמשפט הפנימי כאחד"[3].
האלטרנטיבות לחינוך ממלכתי הן חינוך פרטי, חינוך ביתי ואי מתן חינוך. ביחס לחינוך הפרטי ולחינוך הביתי, התכנים ושיטות הלימוד של החינוך הממלכתי הם אחידים יותר וזאת משום שהם נקבעים על ידי מוסדות המדינה. ההבדלים העיקריים בין בתי ספר ממלכתיים בישראל הם בין החינוך הממלכתי החילוני לחינוך הממלכתי הדתי, בין החינוך הממלכתי שניתן לבני מיעוטים לבין זה הניתן ליהודים ובין החינוך הניתן במרכז לזה הניתן בפריפריה. ההבדל בין החינוך הממלכתי הניתן במרכז לזה הניתן בפריפריה אינו תוצאה של מדיניות מכוונת וההבדל בין החינוך הממלכתי הניתן לבני דתות שונות ולדוברי שפות שונות הוא רק בחלקו תוצאה של מדיניות מכוונת.
על פי תאוריית הלאומיות של גלנר, הצורך במערכת חינוך ממלכתית היא אחד המבשרים של לאומיות. לדידו, רק מערכת גדולה כמו מדינה יכולה לממן מערכת יקרה כל כך, וכן יש משמעות שבמערכת אחת תהיה אחדות של השפה.
בישראל החינוך הממלכתי איננו אחיד ומפוצל לחינוך ממלכתי (בתוכו ישנו חינוך ממלכתי דובר ערבית) וחינוך ממלכתי-דתי. החינוך ה"עצמאי" החרדי אינו מהווה חלק מהחינוך הממלכתי בישראל. בתקופת כהונתו של שי פירון כשר חינוך נוסף גם מודל של חינוך ממלכתי חרדי, ומ-2008 התאפשר גם חינוך ממלכתי משלב שהוא חינוך ממלכתי שכולל לימוד מקורות יהודיים בהיקף רחב, תוך שימת דגש על עיסוק בזהות יהודית.