מארי גל-מאן

מארי גל-מאן
Murray Gell-Mann
	גל-מאן בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, 2012
	גל-מאן בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, 2012
לידה	15 בספטמבר 1929; מנהטן תחתית, ארצות הברית
פטירה	24 במאי 2019 (בגיל 89); סנטה פה, ארצות הברית
שם לידה	Murray Gell-Mann
ענף מדעי	פיזיקה
מקום מגורים	ארצות הברית
מקום קבורה	Red Butte Cemetery
מקום לימודים	קולג' ייל; בית הספר של קולומביה; אוניברסיטת ייל; המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס; ג'ונתן אדוארדס קולג' ;
מנחה לדוקטורט	ויקטור וייסקופף
מוסדות	אוניברסיטת שיקגו; המכון הטכנולוגי של קליפורניה ;
תלמידי דוקטורט	Norman Dombey, William C. Davidon, Donald F. DuBois, Kenneth Young, Rod Crewther, כריסטופר טי היל, Henry Hoyt Hilton, סידני קולמן, Carl Iddings, Philip Moss Platzman, James Hartle, קנת וילסון, Sam M. Berman, Jon Mathews, Cosmas Zachos, Todd Brun, George Chapline, Jr.
פרסים והוקרה	חבר זר של החברה המלכותית (20 באפריל 1978); מלגת גוגנהיים (1971); עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים; עמית הוועדה למחקר סקפטי; עמית של האקדמיה הפקיסטנית למדעים; פרס ארנסט לורנס (1966); מדליית אלברט איינשטיין; עמית החברה הפיזיקלית האמריקאית; מדליית הלמהולץ (2014); הומניסט השנה (2005); פרס ויליאם פרוקטר להישג מדעי (2004); פרס נובל לפיזיקה (1969); פרס ג'ון קרטי לקידום המדע (1968); מדליית פרנקלין (1967); פרס לזכר ריצ'טמייר (1966); פרס דני היינמן לפיזיקה מתמטית (1959) ;
בן או בת זוג	J. Margaret Dow; Marcia Southwick ;
מספר צאצאים	2
הערות	יהודי
	tuvalu.santafe.edu/~mgm
תרומות עיקריות
	גילוי הקווארק
חתימה

מארי גל-מאן (באנגלית: Murray Gell-Mann;‏ 15 בספטמבר 1929 – 24 במאי 2019^[1]) היה פיזיקאי יהודי-אמריקאי, פרופסור במכון הטכנולוגי של קליפורניה, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1969 על עבודתו בתאוריית החלקיקים האלמנטריים. נודע בין השאר בשל גילוי הקווארק.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

ביוגרפיה

גל-מאן נולד בניו יורק למשפחת מהגרים יהודים מצ'רנוביץ, בשנת השפל הגדול (1929) בארצות הברית. בבגרותו, שינה את שם משפחתו מ"גלמן" ל"גל-מאן", במטרה לטשטש את מוצאו היהודי^[2]. אביו, ארתור גלמן, שהיגר מאוסטרו-הונגריה, פתח בית ספר לשפות שבו ניסה ללמד מהגרים לדבר אנגלית רהוטה. בבית הספר לימדו גם צרפתית, ספרדית, איטלקית ופורטוגזית. אולי זו אחת הסיבות לכך שגל-מאן שלט במספר רב של שפות. לפי עדותו, כאדם קפדן הוא נטה לתקן שגיאות בצרפתית וספרדית בתפריטי מסעדות אמריקניות.

אחיו בן הצית בו את הסקרנות להתבוננות בטבע. אף על פי שגדלו בניו-יורק, הם הצליחו למצוא איים ירוקים שבהם שרדו בעלי חיים וניתן היה לעקוב אחרי התפתחותם. יחד עם אחיו, גילה את הרבגוניות שבטבע ואת הצורך להגן עליו. המראה של אזורי טבע מועטים בסביבת ניו-יורק, ההולכים ונכבשים על ידי כבישים ובתי מגורים, הוליד בו את המודעות לסופיותו של כדור הארץ ולפגיעתם של מעשי אדם בחברות החי והצומח. מכאן, צמח אצלו הצורך לפעול כדי להגן על המין האנושי וכדור הארץ מפני נטיית האדם להשמיד מינים רבים של בעלי חיים וצמחים.

ראשית דרכו האקדמית

את לימודיו באוניברסיטת ייל התחיל בגיל 15, ובשנת 1948 קיבל בה תואר ראשון בפיזיקה. בשנת 1951, קיבל תואר דוקטור לפיזיקה מ-MIT, על עבודה בהנחיית ויקטור וייסקופף^[3]. את הפוסט-דוקטורט עשה במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. בשנים 1952–1954 לימד באוניברסיטת שיקגו. בתקופה זו הציע תאוריה חדשה^[4] לסיווג חלקיקי הקרינה הקוסמית קאון והיפרון שהתגלו אז. במסגרת תאוריה זו, הציע גל-מאן כי המספר הקוונטי מוזרות משתמר^[5] תחת הכוח החזק וכוח אלקטרו-מגנטי, אך לא תחת הכוח החלש.

בשנת 1955 מונה לפרופסור חבר במכון הטכנולוגי של קליפורניה. משנודע לאנשי המכון הטכנולוגי שאוניברסיטאות אחרות מחזרות אחר גל-מאן, הוא קודם החל מ-1 ביולי 1956 לפרופסור מן המניין^[6], וכך הוא נשאר במכון הטכנולוגי עד לפרישתו ב-1993. גל-מאן היה הראשון שמונה על ידי המכון לפרופסור מן המניין בגיל כה צעיר^[7]. בשנת 1956 תואר גל-מאן בעיתונות:

"גלמן הצעיר נתפרסם בעולם המדעי באמריקה בחריפותו הבלתי־רגילה ובבהירות ההרצאה גם כאשר הוא מטפל בנושאים המורכבים ביותר של הפיזיקה הגרעינית. הודות לתכונותיו אלו סולחים לו הפרופיסורים הקשישים ממנו גם על שנינות לשונו שאינה חסה על איש. הדעה הכללית היא, שגלמן הוא גאון שעוד נכונו לו עתידות בתחום המדע הגרעיני."

בסוף 1957, לאחר שיגור ספוטניק 1 והחשש בארצות הברית מפני פיגור מדעי לעומת ברית המועצות, הוזכר שמו של גל-מאן כתקווה של ארצות הברית, יחד עם ג'ק שטיינברגר, ריצ'רד פיינמן ואגה בוהר^[8]. בשנת 1960 נמנה גל-מאן על ידי כתב העת הכלכלי "פורצ'ן" ברשימת 11 הפיזיקאים הגדולים של ארצות הברית^[9]

חלקיקים תת-אטומיים

בשנת 1958 גל-מאן וריצ'רד פיינמן, במקביל לצוות של ג'ורג' סודרשן ורוברט מרשק, גילו את המבנה הכיראלי של הכוח החלש.

רעיון נוסף שלו הוא נוסחת גל-מאן-אוקובו שהתבססה על תוצאות אמפיריות, ובהמשך קיבלה הסבר תאורטי במודל הקווארק שלו. גל-מאן ואברהם פאיס היו מעורבים במתן הסבר לתופעות חידתיות הקשורות בחלקיקים אלה. בהמשך פיתח את נוסחת גל-מן-נישיג'ימה.

בשנת 1960 פרסם, יחד עם מוריס לוי, את סיגמה מודל של הפאיונים, שהסביר אינטראקציות באנרגיה נמוכה של פאיונים^[10].

בשנים 1960–1961 פיתח במקביל לעבדוס סלאם, יובל נאמן וג'ון וורד תאוריה סימטרית למבנה החלקיקים היוצרים את הכוח החזק^[11]^[12], המסביר את קיומם ותכונותיהם של החלקיקים התת-אטומיים בעזרת מודל המבוסס על חבורת הסימטריה $SU\left(3\right)$ , שאותו כינה "דרך השמונה" (The Eightfold way). בשנת 1962 הציע גל-מאן על סמך מדידות במעבדה, במקביל להצעה של יובל נאמן על סמך ניתוח תאורטי^[13], להוסיף חלקיק נוסף, את האומגה מינוס, לחלקיקים שנכללו בתאוריה עד אז^[14]. גילוי חלקיק $\,\Omega ^{-}$ במעבדה הלאומית ברוקהייבן בראשית 1964^[15], שקיומו ותכונותיו נחזו על ידי המודל של גל-מאן ושל נאמן אישש את המודל וריכז אל התאוריה תשומת לב ציבורית^[16]. יחד עם נאמן פרסם את הספר "The Eightfold Way", שכלל את מאמריהם בתחום זה.

בשנת 1963 גל-מאן וג'ורג' צווייג שיערו שניתן להסביר את כלל החלקיקים התת-אטומיים כמורכבים ממספר מועט של חלקיקים יסודיים^[17]. גל-מאן כינה חלקיקים יסודיים אלו בשם קווארקים^[18]. השם לקוח מ"אשכבה לפינגאן" של ג'יימס ג'ויס: "שלושה קווארקים למר מארק!" (אנגלית: !Three quarks for Muster Mark), למילה בהקשרה המקורי לא הייתה משמעות ברורה.

בשנת 1969 זכה גל-מאן בפרס נובל לפיזיקה על חלקו בסיווג החלקיקים האלמנטריים ופעולותיהם ההדדיות^[19].

בשנת 1972 פיתח יחד עם הפיזיקאים הרלד פריטש והיינריך לויטוויילר את הרעיון של מטעני צבע כמקור לשדה החזק^[20], ובכך הניחו את היסודות לכרומודינמיקה קוונטית.

בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 נמנה עם תומכי תורת המיתרים, שנחשבה באותן שנים לתאוריה שולית.

שנים מאוחרות

בשנת 1984 נמנה עם קבוצת המדענים שהקימה את מכון סנטה פה למחקר בינתחומי של מערכות מורכבות מסתגלות.

לאחר פרישתו מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה כפרופסור אמריטוס וכן היה פרופסור באוניברסיטת ניו מקסיקו באלבקרקי ובאוניברסיטת דרום קליפורניה^[21].

בשנת 1994 יצא לאור ספרו "הקווארק והיגואר"^[22], שיצא לאור גם בתרגום לעברית^[23]. בספרו תיאר גל-מאן אוסף של קשרים מיוחדים בין מודלים פיזיקליים לבין תופעות טבע ותחומי עיסוק אנושיים. הוא טען שרוב האנשים רואים את חוקי הפיזיקה כמדויקים וככאלה שכמעט שאינם ניתנים לשינוי, בעוד שתחומים כמו: ארכאולוגיה, בלשנות, חקר הטבע, היסטוריה - עוסקים בחוקים מקורבים בלבד. הספר בוחן, בין השאר, מה מייחד מערכות סתגלניות מורכבות, העוברות תהליכים מורכבים, כגון: למידה ואבולוציה, בניגוד למערכות שאינן סתגלניות, אך מורכבות ביותר, כגון: כוכבים וגלקסיות. דוגמאות למערכות סתגלניות מורכבות ניתן למצוא החל ברמת המיקרו, כגון מערכות וירוסים או חיידקים הלומדים להתנגד לאנטיביוטיקה, ועד למערכות מאקרוסקופיות, דוגמת ילד, מושבת נמלים ומערכות מחשב. גל-מאן טען שמערכת החוקים הפיזיקלית, עד כמה שהדבר נראה מוזר, היא מערכת פשוטה, המאפשרת את צמיחתן של מערכות מורכבות וסתגלניות. מחקרו בשנותיו האחרונות התמקד בקשר שבין הפשוט למורכב.

בשנת 1955 נישא למרגרט דאו, שנפטרה בשנת 1981. נולדו להם בן ובת. בשנת 1992 נישא למרשה סאות'וויק, ממנה התגרש. בשנת 2012 כתב הקדמה לספרה של בת זוגו, מארי מקפאדן, "Mary McFadden: A Lifetime of Design, Collecting, and Adventure".

גל-מאן נפטר בסנטה פה ב-24 במאי 2019^[1].

על שמו נקרא אחד הרחובות בשכונת "קריית חתני פרס נובל" שבמערב ראשון לציון (איות שם הרחוב על השלטים ובמפות הוא "מוריי גלמן").

אמנזיית גל-מאן היא התופעה בה מומחים מודעים לשגיאות מהותיות בדיווחי תקשורת מתחום ההתמחות שלהם אך ממשיכים לייחס אמינות גבוהה לשאר הדיווחים בתקשורת. לאחר ששוחח איתו עליה, הסופר מייקל קרייטון בחר לקרוא לתופעה על שם גל-מאן כדי להקנות לה נופך סמכותי.