Loading AI tools
חימוש בעל מנוע רקטי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טיל הוא עצם הנע באוויר או בחלל והוא בעל מנוע כגון מנוע רקטי או מנוע סילוני. לטילים מונחים יש גם מערכת הנחיה עצמית או הנחיה מרחוק המכוונות אותו למטרה. המונח "טיל" בעברית משמש בדרך כלל לתיאור סוג של כלי נשק, אך גם משגרי לוויינים ומשגרי חלליות הם טילים. רקטה היא טיל ללא אמצעי ניווט, אמצעי הנחיה ויכולת כוונון.
קיים קושי באיתור תאריך הופעת הרקטות משום שהמונח הסיני לחץ-אש ולרקטה זהים. על כל פנים ציור סיני משנת 1045 מראה בבירור רקטות היורות את עצמן מתוך אשפת חיצים, כמו גם את הלוחם היורה מחזיק בלפיד לצורך הצתת הרקטות[1].
העדויות הראשונות לשימוש ברקטות בהודו מאוחרות יותר ב-150 שנה, אך עדויות אלו מעידות על רקטות מתקדמות הרבה יותר, כך שייתכן שההמצאה ההודית קדמה לסינית. בעוד טכנולוגיית הרקטות הסינית נותרה פרימיטיבית – רקטות קטנות בגלילי נייר, שהטווח שלהן נמוך מ-300 מטר – טכנולוגיית הרקטות ההודית כללה שימוש בגלילי מתכת, המסוגלים לעמוד בלחצים גבוהים הרבה יותר. טווח הרקטות ההודיות הגיע לשני קילומטר כבר במאה ה-15 ומשקלן עלה לשלושה קילוגרם, והן היו הנשק בעל הטווח הארוך ביותר בתקופה זו. סולטאן ממלכת מייסור חיידר עלי הקים חיל רקטות של 1,200 איש, והטווח הוגדל ל־6 קילומטר[2]. בנו טיפּוּ סאהיב הרחיב את חיל הרקטות ל-5,000 איש, בניסיון לעצור את חילות הכיבוש הבריטיים, אך הדיוק הנמוך של הרקטות עמד בעוכריו[1].
הרקטות היו ידועות באירופה כבר במאה ה-13, אם לא קודם לכן, אך למרות מספר ניסיונות ראשוניים הן נותרו אטרקציה שולית. המערכה הבריטית בהודו שינתה מצב זה. בקרב צ'רינגפטם בשנת 1792 נפצע יזם בריטי בשם סר ויליאם קונגריב מאש הרקטות של טיפו סאהיב. קונגריב הביא עמו את הרעיון למערב, ושילב אותו בשיטות מערביות של ייצור המוני. הוא הציע בקטלוג שלו עשרה דגמי מנוע רקטי, משלושה ק"ג ועד 150 ק"ג, עליהם היה ניתן להרכיב ארבעה סוגים של ראש קרבי: ראש נפץ, ראש נפץ עם רסיסים (שרפנל), ראש הצתה וראש תאורה. עם הרקטות הוא סיפק ערכת כלים אחידה. הרקטות החדישות כונו על שמו, "קונגריביות".
הקונגריביות, בזכות ייצור תעשייתי אחיד, היו מדויקות וצפויות הרבה יותר מהמהדורות של דרום-מזרח אסיה, וזכו לשימוש נרחב. ב-1806 השתמשו הבריטים במאות קונגריביות בהתקפה על בולון. שנה לאחר מכן קונגריביות בעלות ראש הצתה שרפו את קופנהגן עד עפר. הקונגריביות היו נשק משלים מצוין לתותחים – הטווח שלהן היה גדול יותר, אך התותחים היו מדויקים. בשל הרתע, תותחים ניתן היה להתקין רק על ספינות בינוניות ומעלה, אך רקטות ניתן היה לשגר גם מתוך סירות.
בשל יתרונות אלו השימוש ברקטות התפשט במערב, והן זכו לסדרת שיפורים. מוט הייצוב הצדדי המסורתי, שנשאר ללא שינוי מהמאה ה-10, הוחלף במוט ייצוב מרכזי. כך שופרה יציבות המסלול של הרקטה, ובנוסף ניתן היה לירות אותה מתוך קנה גלילי שקבע את מסלולה. בחציה הראשון של המאה ה-19 פותחו טכניקות לדחיסת אבק השרפה שהגדילו את טווח הרקטות ואת משקל הראש הקרבי כמה מונים. יזם אנגלי בשם הייל הגה את רעיון פתחי הפליטה המוטים, שגרמו לסחרור הרקטה סביב צירה ושיפרו עוד יותר את הדיוק – עד לרמה המודרנית של כאחוז אחד מטווח הרקטה (לרקטה ללא מנגנון הנחיה).
בחצי השני של המאה ה-19 ירדה קרנן של הרקטות. טכניקות לייצור המוני של פלדה, והמעבר לתותחים בעלי מכנס אחורי, שיפרו את טווח התותחים, את דיוק התותחים ואת קצב הירי עד לרמה שהרקטות בנות התקופה לא יכלו להתחרות בה[1].
המאה ה-20 הביאה לפריצת דרכים רבות ולפריחת הטילאות. קונסטנטין ציולקובסקי הציע את רעיון הטיל הרב-שלבי כפתרון להארכת טווחי הטילים בסדרי גודל שלמים, והציע שימוש בטילים למסע בחלל. מהנדסים שגדלו על סיפוריו של ז'ול ורן מימשו חזונות מוקדמים אלו[1].
רוברט גודרד פיתח בשנות ה-20 של המאה ה-20 את עקרונות הטיל המודרני. בסך הכל רשם גודארד מאות פטנטים שכיסו את כל הבעיות המעשיות – הנעה בדלק ומחמצן נוזלים, מנגנוני הפרדת שלבים, משאבות דלק לטמפרטורה נמוכה ולחץ גבוה, הנחיה באמצעות גירוסקופ ושימוש בסכיני אוויר להטיה, ועוד.
פיתוחיו של גודארד זכו להד מועט בארצות הברית, אך נלמדו בקפדנות בגרמניה[1].
ה-V-1 הוא הטיל המונחה הראשון בהיסטוריה. הוא פותח בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה, נכנס לשימוש מבצעי החל מיוני 1944, ושימש ככלי נשק הרסני וזול לטווח ארוך. חסרונו של טיל זה היה שהבריטים זיהו אותו בקלות בעת מעופו באוויר בגלל הרעש שהוא יצר, ולכן הצליחו לרוב להפילו.
ה-V-2, הוא הטיל הבליסטי הראשון בהיסטוריה, הוא גם פותח בגרמניה הנאצית ומטרתו הייתה לפגוע בערים המרכזיות של בעלות הברית. הטיל נשא כטון חומרי נפץ בראשו, הוא היה בעל דיוק גבוה, הגיע למהירויות על קוליות והיה שקט ביותר, כך שאי אפשר היה לזהותו בזמן הטיסה ליעד.
בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה, ראו בעלות הברית את הפוטנציאל החבוי במדעי הטילים, והיו במרוץ אחד נגד השני למצוא את מפתחי הטילים הגרמניים ולשלבם במחקרים שיקדמו את הידע על הטילים בארצם.
ורנר פון בראון (ממפתחי האגרגט) וצוותו הבינו שהגוף היחיד שיממן את מחקרם במרביות הוא ארצות הברית. הצוות פנה לצבא ששהה בגרמניה והמשרד לשירותים אסטרטגיים קיבל את הצעתם ופתח במבצע פייפרקליפ. מבצע זה נתן לארצות הברית יתרון משמעותי בתחום הטילים במלחמה הקרה.
המעצמות השקיעו סכומים ומאמצים גדולים, וההישגים לא איחרו לבוא. צוותים המבוססים על מומחים גרמניים פיתחו בארצות הברית ובברית המועצות טילים ארוכי טווח שנועדו מחד לנשיאת מטען מועיל לחלל, ומאידך ליכולת שיגור בין-יבשתית. מאמצים אלו הביאו בארצות הברית לפיתוח הטיל סטורן 5, המחזיק בשיא העוצמה עד ימינו והביא את משימות אפולו לירח, ואילו הסובייטים פיתחו את פלטפורמת סויוז האמינה יחסית, המחזיקה בשיא בלתי מעורער של שיגורים מוצלחים ובטיחות ונמצאת בשימוש עד ימינו.
פיתוח הטילים התרחב לכלי נשק קצרי טווח אך מדויקים וקטלניים. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 פותחו טילי אוויר-אוויר שנועדו להפיל מפציצים נושאי חימוש גרעיני, ובהדרגה התפתחו עד שהחליפו כמעט לגמרי את השימוש בתותחים בקרבות אוויר-אוויר. במקביל פותחו מערכות טילים נגד מטוסים, וטילים נגד טנקים שהם למעשה דורות ההמשך של הרקטות נגד טנקים משנות מלחמת העולם השנייה. קיימים טילים בעלי יכולת הנחיה עצמאית לחלוטין, או נשלטים מרחוק בעזרת קשר רדיו ומצלמה, ומשפחות רבות מסוגים שונים של טילים.
החל משנות ה-60 פותחו במסגרת התוכנית האמריקאית Safeguard טילים נגד טילים. טילים אלו נדרשו לתאוצה עצומה, להנחיה מהירה מאוד ולכושר תמרון חסר תקדים. הטילים משנות ה-60 לא הגיעו לרמת הדיוק הנדרשת לפגיעה ישירה או כמעט ישירה, ולכן השתמשו בראשי נפץ גרעיניים, מה שהגביל את השימוש בהם ליירוט טילים בליסטיים בגובה רב.
טילים נגד טילים זכו לסבב פיתוח משמעותי שני במאה ה-21, ובפרט בישראל, בה פותחו טילי החץ וכיפת ברזל שהציגה הצלחות מרשימות. טכנולוגיות חדשות ומיזעור המחשוב הביאו ליכולת פגיעה ישירה בסבירות גבוהה, מה שביטל את הצורך בראש נפץ רב עוצמה ומסוכן לסביבה ואפשר שימוש לטווח קצר ובינוני.
מבנה הטיל, ללא תלות בייעודו, הוא דומה – דמוי גליל המורכב ממספר מקטעים:
הנעת הטילים מבוססת על חוק שימור התנע: במנוע הטיל מתקיימת תגובה כימית אקסותרמית מאוד. הגזים שהם תוצרי התגובה מתלהטים לטמפרטורה של אלפי מעלות צלזיוס ונפלטים כסילון מהיר של גזים לוהטים לאחור. מאחר שהטיל פולט מסה לאחור, הוא עצמו נורה קדימה. עוצמת המנוע בכל זמן נתון היא מכפלת המסה של הגזים הנפלטים במהירות הפליטה.
עקרון פעולה זה זהה לזה של מנוע סילון, ברם, בטיל כל החומרים הדרושים לתגובת הבעירה מאוכסנים בטיל עצמו. במנוע סילון רק הדלק מאוחסן בגוף המטוס, בעוד המחמצן – חמצן מהאוויר – נשאב מבחוץ.
שני הסוגים הנפוצים של התגובה הכימית הם מנועי דלק מוצק בהם הדלק והמחמצן הם מוצקים המעורבים יחדיו (כדוגמת אבק שרפה, ומנועי דלק נוזלי שעבורם מותקנים בטיל מיכלים של גז הדחוס לנוזל, ומערך צינורות ומשאבות המזריק את הדלק והמחמצן לחלל המנוע, בו מתרחשת הצתה.
ניתן לסווג טילים על פי מספר קריטריונים שונים. אולם עם השנים התקבעו שמות נפוצים לסוגים השונים שלא על פי קריטריון אחיד, אלא כסיווג מקובל.
הבחנה המתייחסת אל מסלול מעופם של הטילים:
סיווג נוסף, אך לרוב בעל חשיבות משנית, הוא לפי אופן ההנעה של הטיל:
לעיתים קרובות משתמשים במונח "הנחיית טילים" כדי להתייחס לשלושה תפקידים שונים, המבוצעים על ידי מנגנונים נפרדים בגוף הטיל, שכולם יחד אחראים לדיוק הטיל ולהגדלת הסיכוי שלו ליירט את המטרה. מנגנונים אלו הם: ניווט, הנחיה וניהוג (לעיתים מוסיפים מנגנון ביות).
מנגנון הניווט המשתמש בחישה ואלגוריתמים לשיערוך מיקום ומצב זוויתי של הטיל במרחב[3]. רכיב מרכזי בתחום זה הוא מערכת ניווט אינרציאלית.
מנגנון הנחיה האחראי לממש את "כלל ההנחיה" – כלומר להעביר פקודות תיקון מסלול להגאים בהתאם למיקום הרצוי הנדרש בשביל ליירט את המטרה ביחס למיקום המצוי שהתקבל ממנגנון הניווט.
ניהוג הכוונה למנגנונים האחראים להעביר את הפלט הסופי של מנגנוני ההנחיה בצורה יעילה להגאי הטיל; מדובר בתהליך של תרגום פקודות ההנחיה של הטיל (המנוסחות בצורה קינמטית) לפקודות ניהוג אווירודינמיות להגאים, בהתאם למודל של ההתנהגות האווירודינמית של הטיל (תרגום הפקודות עשוי להיות מבוצע גם על ידי מחשב ההנחיה). בין המנגנונים הנכללים בתפקיד הניהוג נכללים גם האמצעים האלקטרומכניים שמניעים את הגאי הניהוג של הטיל.
המונח ביות בדרך כלל מתייחס למנגנון של הטיל לזהות את מיקום המטרה ומאפייני תנועתה (מהירות, כיוון, תאוצה וכדומה), והוא מבוצע על ידי ראש ביות – רכיב אופטי, מכ"מי או אקוסטי. מידע זה מועבר לצד המידע המועבר ממנגנון הניווט למחשב ההנחיה, וזה שולח פקודות תיקוני מסלול להגאים בהתאם לשני המרכיבים.
להלן מספר כללי הנחיה נפוצים:
נעשו בעבר מספר ניסיונות לשליחת דואר על ידי רקטה או טיל. אלו נוחתים באמצעות מצנח פנימי שנפתח בעת ההגעה ליעד. השיטה נוסתה על ידי ארגונים שונים ברחבי העולם ולא תפסה בשל עלות גבוהה ואחוז כישלונות גבוה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.