ח'אלד בן אל-וליד

ח'אלד בן אל-וליד (בערבית: خالد بن الوليد, מכונה גם: سيف الله المسلول – סיף אללה אל-מסלול, שפירושו: חרבו השלופה של אללה; נולד בשנת 584 במכה, מת ב-642 בחומס) היה מצביא מוסלמי ערבי ואחד מבני לווייתו של הנביא מוחמד. הוא נחשב לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה, לא הובס מעולם, ומילא תפקיד מפתח בשלבים הראשונים של הקמת האימפריה המוסלמית.

נעוריו

ח'אלד בן אל-וליד נולד בסביבות שנת 584 במכה. אביו היה וליד בן אל-מוע'ירה (אנ'), מנהיגם של בנו מח'זום (אנ') משבט קורייש, שהיו אחראים על הלחימה בשבט. כבר כילד הפך ח'אלד לאחד הפרשים הטובים בשבטו, שנחשב לטוב שבשבטי ערב. לצד הרכיבה רכש ח'אלד ידע גם במקצועות הלחימה השונים ולמד להשתמש ברומח, כידון, חרב וחץ וקשת. עד מהרה הפכה החרב להיות כלי הנשק המועדף עליו.

תקופת מוחמד

ח'אלד בגר ונודע בקרב שבטו ביכולות הלחימה שלו. עם ביסוס האסלאם היו תומכיו של מוחמד מעורבים במספר קרבות עם אנשי מכה הפגאנים שלא הסכימו לקבל על עצמם את הדת החדשה. ח'אלד היה זה שבזכות תושייתו הצבאית הצליח להפוך על פיו את קרב אוחוד, שנראה בתחילה כתבוסה של הקוריישים. הוא עצמו התאסלם רק בעקבות הסכם חודייביה בשנת 628, אך לאחר שקיבל על עצמו את האסלאם התנצל אישית בפני מוחמד על מעשיו, וביקש ממנו שיתפלל עבורו למחילת האל. מאותו יום ואילך לחם לצד האסלאם.

קרב מואתה

שלושה חודשים לאחר שהגיע ח'אלד לאל-מדינה שלח מוחמד שליח אל הע'סאנים כשבידו איגרת עבור מנהיגם שקראה לו להתאסלם. כשעבר השליח במ֫וּאְתַה (אנ') הוא נתפס ונרצח על ידי מנהיג הע'סאנים שׁוּרַחְבִּיל בן עַמְר (אנ'), אף שהיה מקובל כי שליחים דיפלומטיים נהנים מחסינות מפני התקפות. הידיעות על המקרה עוררו את זעמם של המוסלמים במדינה, ומשלחת ענישה התארגנה במהרה כנגד הע'סאנים. מוחמד מינה את זייד בן חרית'ה (אנ') לעמוד בראש הכוח, ואת ג'עפר בן אבי טאלב לסגנו. לסגנו של ג'עפר התמנה עבדאללה בן רוואחה (אנ'). רק במקרה שכל השלושה ייהרגו ניתנה סמכות למשתתפי משלחת העונשין לבחור מקרבם מנהיג חילופי. לאחר שכל שלושת המפקדים נהרגו, בחרו 3,000 הלוחמים ששרדו בח'אלד למפקדם, והאחרון פיקד עליהם במהלך קרב מואתה נגד הכוחות הביזנטיים והערבים הע'סאנים.

תקופת אבו בכר

כשנבחר אבו בכר לח'ליף הוא שלח את ח'אלד כנגד בַּ֫נוּ תמים (אנ') ואת עִכְּרִמַה בן אבו גַ'הְל (אנ') כנגד המתחזה מוסיילימה (אנ'). ח'אלד השלים את משימתו, הצטרף לעכרמה, והיה זה שהביא לסיום המרד של מוסליימה בקרב עקרבה.

במהלך מלחמות הרִדה שלח אבו בכר את ח'אלד לנג'ד בראש 4,000 לוחמים. שבטים רבים מיהרו לקבל את בואם בברכה, אך מאלכ בן נוויירה (אנ') ואנשיו שהיה הגזבר האחראי על שליחת המיסים (זכאת) ושליחתם למוחמד (בימי חייו של מוחמד) נסוגו מהעיר ונפוצו במדבר. על פי המקורות השיעים שלח ח'אלד פלוגות פרשים לחפש את הנמלטים. מאלכ ובני משפחתו נתפסו, הובאו בפני ח'אלד ולאחר שראה ח'אלד שהוא מתמיד בסירובו לקבל את מרותו של השליט החדש (אבו בכר) פקד ח'אלד על אנשיו לכרות לו את הראש, לאחר מכן שמו את ראשו של מאלכ בן נוויירה בין שתי אבנים ובישלו את ראשו ולאחר מכן אכל ח'אלד את הראש^{[דרוש מקור]}. לטענת ההיסטוריון הסוני בן קאת'יר הוא עשה זאת על מנת להשליט טרור על שאר השבטים המוסלמים שסירבו לשלם מיסים לשליט החדש^[1] ומייד לאחר מכן הכריח ח'אלד את אשתו של מאלכ להינשא לו (אף על פי שחוקי הקוראן דורשים לחכות ארבעה חודשים) ולפי מקורות שונים אנס אותה במשך כל הלילה^{[דרוש מקור]}.

אנשי מדינה נזעקו לנוכח הזוועות, ואבו קתאדה אל-אנצארי (אנ'), אחד מחברי הנביא, יצא למדינה כדי להתלונן על מעשיו של ח'אלד בפני אבו בכר. עומר בן אל-ח'טאב שהזדעזע מהמקרה דחק בח'ליף להדיח את ח'אלד מהפיקוד על הצבא, אך ח'אלד הכחיש כל מעורבות במותו של מאלכ, וטען כי פקודותיו הובנו שלא כהלכה. אבו בכר, שהיה מודע לכישרונו הצבאי של ח'אלד הסכים לקבל את גרסתו, וקבע כי "לא אשיב לנדנה את החרב שאללה שלף לשירותו".

הגרסה הסונית היא הגרסה המקובלת על מרבית ההיסטוריונים.

מסעות הכיבושים

ח'אלד החל במסע לכיבוש מסופוטמיה מידי האימפריה הסאסאנית, אך בשלב מאוחר יותר החליף אותו סעד בן אבי וקאץ (אנ'), והוא עצמו יצא לחזית הסורית כדי להתייצב מול הביזנטים. תחת הנהגתו כבשו המוסלמים את דמשק, ובקרב הירמוך הוכו הכוחות הביזנטיים של הקיסר הרקליוס מכה ניצחת, שבעקבותיה נפלה מרבית סוריה לידיים מוסלמיות. בעקבות הקרב נקרא ח'אלד לשוב לחצי האי ערב על ידי הח'ליף עומר. על אף שח'אלד ביקש להמשיך ולפקד על הצבא, הוא ציית להוראה, אך במקום לשוב למדינה נותר במערכה כחייל מן השורה.

מותו

היחסים בין עמר וח'אלד, שהיו בני דודים, נותרו קרירים, אך ח'אלד לא נטר לו טינה. על ערש דווי ציווה ח'אלד את כל רכושו לעמר, ומינה אותו לממונה על עיזבונו. ח'אלד מת בשנת 642 ונקבר בעיר חומס שבסוריה. משאלתו למות מות קדושים בקרב לא התמלאה, והוא מת במיטתו. מעל קברו הוקם מסגד הקרוי על שמו, ועל מצבתו חקוקים שמות 50 הקרבות עליהם פיקד מבלי שהובס. הוא הותיר אחריו בן, מנישואיו לאישה ביזנטית, בשם עבד א-רחמן בן ח'אלד (אנ'). המסגד שהוקם לכבודו נפגע במלחמת האזרחים הסורית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ח'אלד בן אל-וליד בוויקישיתוף

• ח'אלד בן אל-וליד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. Ibn Kathir. Al-Bidāya wa-n-nihāya. Vol. 9. p. 462.