Loading AI tools
צייר צרפתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אן-בטיסט גרז (בצרפתית: Jean-Baptiste Greuze; 21 באוגוסט 1725 – 21 במרץ 1805) היה צייר ורשם צרפתי. הוא החיה את סוגת ציור הז'אנר המתאר את חיי היום יום, המוסרי או הסנטימנסטלי אחרי העדנה שידעה סוגת הציור ההיסטורי בימי שלטונו של לואי הארבעה עשר. הוא הושפע מהרוקוקו ומהריאליזם של האמנים ההולנדים ופלמים. הוא נשאר בתודעת הציבור, שהעריץ אותו בעיקר בזכות הסצנות הרגשניות מחיי האיכרים, שהעבירו מסרים מוסריים, והצטיין באמנות הדיוקן.
דיוקן עצמי מ-1769 | |
לידה |
21 באוגוסט 1725 טורני, חבל בורגונדיה, ממלכת צרפת |
---|---|
פטירה |
21 במרץ 1805 (בגיל 79) פריז, צרפת, הקיסרות הראשונה |
מקום קבורה | בית הקברות של מונמארטר |
מקום לימודים | האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול בפריז |
תקופת הפעילות | 1750–1805 (כ־55 שנים) |
תחום יצירה | ציור |
זרם באמנות | רוקוקו |
הושפע על ידי | שארל גראנדון, שארל-ז'וזף נטואר |
יצירות ידועות | "אירוסין בכפר" (1761), "קללת האב", "הביצים השבורות", "הבן הכפוי טובה" |
צאצאים | אנה-ז'נבייב גרז |
נולד כז'אן גרז ביישוב טורני, עיירת שוק בחבל בורגונדיה, בנם של ז'אן-לואי גרז, רעפן וקבלן, ושל קלודין לבית רוק. מילדותו נמשך לציור בניגוד לרצון אביו שהועיד אותו לקריירה של אדריכל. בסופו של דבר השתכנע האב לאפשר לבנו להתלמד אצל הצייר שארל גרנדון בליון. המורה, אמן ידוע בפני עצמו ולימים חמיו של המלחין גרטרי, המליץ לאב להמשיך לטפח את כישוריו[1] ולהרשות לו לנסוע לפריז בשנת 1750. גרז נרשם באקדמיה המלכותית לציור ולפיסול, זכה להערכתו של לואי דה סילבסטר והיה תלמידו של שארל-ז'וזף נאטואר[2], הוא לא הלך בתלם ולא קיבל את תכתיבי מוריו. פקד את עולם האנציקלופדיסטים והבוהמה, והושפע מגישתם של אנשים כמו דידרו, לה שוסה וסדן[3].
בשנת 1755 ציורו "אב מסביר את כתבי הקודש לילדיו" הפתיע את חוגי האמנים, שכמה מהם העלו ספקות שגרז היה בשל מספיק כדי שיוכל ליצור אותו. בסופו של דבר השתכנעו מכישרונו. יצירה זו וכן "העיוור המרומה" (L'aveugle trompé) משכו את תשומת לבו של האספן לה ליב דה ז'ילי, שהשיג את הצגתם בסלון האמנים באותה שנה. לפי המלצתו של פיגאל התקבל גרז כחבר שלא מן המניין באקדמיה המלכותית הצרפתית לציור ולפיסול[3]. בשנים 1755–1757 נסע לאיטליה, כמלווה של האב גוגנו, ושהה בעיקר ברומא ובפירנצה. התקבל הרושם שמסע זה לא הותיר עקבות ביצירתו[3]. זמן קצר אחרי הגעתו לאיטליה צייר את "הביצים השבורות".
ב-3 בפברואר 1759 נשא גרז לאישה את אן-גבריאל בבוטי, בת של פרנסואה בבוטי, בעל חנות ספרים מקה ד'אוגוסטן בפריז, והוא ראה בה אידיאל של יופי נשי. נישואים אלה לא הביאו לו נחת מכיוון שאשתו בגדה בו באופן שערורייתי ובפרידה נישלה אותו מנכסים רבים. גרז הנציח אותה בשנת 1761 בציור המחמיא "הפילוסופית הנרדמת" שבה היא מוצגת רדומה ומוקפת ספרים[4]. באותה שנה הקסים את הקהל ואת המבקרים עם יצירתו "אירוסין בכפר" – L'Accordée de village שהוצגה בסלון של הלובר. ב-1762 ילדה אשתו את בתם הראשונה, אנה-ז'נבייב, לימים ציירת כמו אביה. בשנת 1769 נחל גרז אכזבה רבה מכך שבחירתו כחבר מן המניין באקדמיה המלכותית לציור ולפיסול נעשתה בקטגוריה הנחותה יותר של "ציירי הז'אנר" ולא באגף ה"ציירים היסטוריים" כפי שקיווה. לא עזרה לו בכך יצירת התמונה "סוור וקרקלה" שנדחתה כן על ידי הקהל וכן על ידי המבקרים של סלון האמנים באותה שנה. דידרו עצמו מתח עליו בקורת ורמז כי יד אשתו הייתה בניסיון השאפתני הזה. כתוצאה מכל אלה גרז לא השתתף יותר בסלונים לציור עד שנת 1800, על אף כל ההפצרות[5]. ב-4 באוגוסט 1793 התגרש מאשתו לפי רצונו. אחרי שהשקיע את הונו בקצבה מלכותית קבועה של עיריית פריז (אוטל דה ויל), הוא נותר חסר כל לאחר המהפכה הצרפתית.
בשנת 1805 נפטר גרז בגיל 80 בפריז בביתו ברחוב פוסה סן דני (rue des Fossés Saint Denis) המקביל לשדרת בון-נובל (boulevard de Bonne-Nouvelle). הובא לקבורה בבית הקברות של מונמארטר.
גרז היה בונה חופשי, חבר בלשכת "תשע אחיות".
לאורך חייו ביסס גרז את הקריירה האמנותית שלו על החדרת סוגיות מוסר כפי שהמליץ לו מעריצו, הפילוסוף דני דידרו – "להחזיר את המוסר לאמנות". גישה זו שהביאה לו בתוך חמש שנים פופולריות רבה בקרב הקהל הרחב, עוררה בקורת רבה בקרב ההיסטוריונים של האמנות. לוק בנואה, למשל, הגדיר אותו "צייר טוב", בעל טכניקה של "וירטואוז"[6] אך "בעל רוח צרה", ש"הלך לאיבוד בשבילי המוסר", "קרבן לשאיפתו לפרסום, להשפעות מהקומדיות הסוחטות דמעות, ורומני המוסר" של תקופתו. לדברי בנואה, שאל גרז את סיסמאותיו במפגשים של יום שני בסלון של מאדאם ז'פרן שאותו נהג לפקוד. לדידו של בנואה ציורי גרז הם "פסטורליה מזויפת" ממוקמת ב"תפוארות מבוימות", ושגיבוריה הם עניים בשירות העשירים ואיכרים לשימוש האצולה הגדולה[7]. החושניות המודחקת שבציוריו, למשל בפניהן הילדותיות של הנערות החסודות, כבשה את הערצתם של רבים[8]. מבקרים רבים שיבחו לעומת זאת את אמנות הדיוקן של גרז, כפי שבאה לידי ביטוי בדיוקנאות של של סופי ארנו ושל ידידו, החרט ז'ורז' ויל.
דידרו הקדיש לגרז מאמרי רוויו נלהבים בעיתון "התכתבות הספרותית ". הוא ראה בו מתבונן חד עין בטבע האנושי, בעל רגישות ואמפתיה עמוקות[9].
עם תלמידיו נמנו: מארי רנה ז'נבייב ברוסאר דה בולייה, ז'אן-פיליברט לדו, קונסטאנס מאייר, ובתו אנה-ז'נבייב גרז, ז'אן פרידום, פייר אלכסדר ויל ושארל-אנרי דפוסה (Desfossez).
בתו, אנה ז'נבייב גרז, הייתה גם כן ציירת ותלמידתו.
(סקירה על ז'אן בטיסט גרז, 1979)
המהפכה הצרפתית ב-1789 הביאה את אופנת החזרה לקלאסיקה הקדומה ואיתה את הזלזול ב"ציור הסנטימנטלי" של גרז. עם זאת סגנון זה נשמר במאה ה-19.
אחרי שחזר להציג בסלונים של 1800, 1801 ו-1804, בסלון של 1808 הוצג, שלוש שנים אחרי מותו,
(תרגום מהמקור הצרפתי לרומנית מאת סורין מרקולסקו –, Histoire illustrée de la peinture de l'art rupestre a l'art abstrait, Ed.F.Hazan Paris 1971
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.