השאל-החכר (באנגלית: lend-lease) הוא כינויו של חוק אמריקאי, אשר נחקק בתקופת מלחמת העולם השנייה ואיפשר לנשיא ארצות הברית לספק לבעלות הברית אספקה ומזון כראות עיניו.
החוק, אשר חוקק ב-11 במרץ 1941, תחת הכותרת "כדי לקדם עוד את ביטחונה של ארצות הברית, ולשם מטרות אחרות", הסמיך את נשיא ארצות הברית "למכור, להעביר, להחליף, להחכיר, להשאיל, או להשתמש באופן אחר, לרשות כל ממשלה אחרת (שהנשיא חושב שביטחונה חשוב לביטחונה של ארצות הברית) כל פריט הקשור בהגנה", עד לסך ערך כולל של 1.3 מיליארד דולרים. למעשה, החוק איפשר לארצות הברית לעזור לבעלות בריתה תוך שהיא נשארת נייטרלית להלכה, בהתאם למדיניות הבדלנות על פי דוקטרינת מונרו, שהייתה פופולרית באותה תקופה בקרב הציבור האמריקאי.
בהתחלה הוגבל החוק רק לבריטניה, אך כשברית המועצות הצטרפה למלחמה ונראה היה שהיא נתונה בסכנת התמוטטות, הודיע פרנקלין דלאנו רוזוולט לסטלין כי ארצות הברית מעמידה את הפוטנציאל התעשייתי האדיר שלה לעזרת ברית המועצות. האמנה לסיוע בריטי-אמריקאי לברית המועצות נחתמה ב-13 ביולי 1941 וארצות הברית סיפקה מאז נחתם הסכם "השאל והחכר" (30 באוקטובר 1941) ועד סוף המלחמה 1000 מטוסים, כ-1500 טנקים, 151,053 משאיות מדגם שברולט G506[1] לברית המועצות שתעשייתה נפגעה קשה. כמו כן, הועמד לזכות הסובייטים אשראי בסך של מיליארד דולר ללא ריבית, מטעם ממשלת ארצות הברית.
בין המבצעים הראשונים של המהלך להעברת מטוסים לברית המועצות הייתה מבצע CEDAR.
תוכנית השאל-החכר תרמה רבות לחיזוקן של המדינות שלחמו נגד גרמניה הנאצית והתמשכה גם אחרי שארצות הברית הצטרפה למלחמה באופן רשמי וצבאה נטל בה חלק. השווי הכולל של ציוד שהועבר במסגרת תוכנית השאל החכר הגיע ל-48.9 מיליארד דולר, מתוך זה 493 מיליון דולר למדינות מרכז ודרום אמריקה[2]. החובות נפרסו כשישה עשורים קדימה ורק ב-31 בדצמבר 2006 מזכיר הכלכלה במשרד האוצר הבריטי, אד בולס, העביר את התשלום האחרון בסך 83.3 מיליון דולר (42.5 מיליון לירות שטרלינג)[3].
השאל החכר למדינות מרכז אמריקה
לאור החשש מכך שארצות הברית תגרר למלחמת העולם השנייה, הייתה ארצות הברית מעוניינת לחזק את שכנותיה במרכז אמריקה. בעקבות כך שבמחלקת ההגנה של ארצות הברית הייתה הערכה נמוכה מאוד של צבאות מדינות מרכז אמריקה, לא ראו טעם לחזק את צבאותיהן מבחינת יכולתן לסייע בהגנה כנגד גרמניה, אולם מתוך רצון לשמור על היציבות הפנימית באותן מדינות, הוחלט לשתף אותן בתוכנית השאל-החכר. באוקטובר 1941 הייתה ניקרגואה המדינה הראשונה במרכז אמריקה לחתום עם ארצות הברית על חוזה השאל החכר. בתחילת 1942 נחתמו הסכמים עם קוסטה ריקה, אל-סלבדור והונדורס ובנובמבר 1942 נחתם הסכם עם גואטמאלה, הסכם שהיה בהיקף הגדול ביותר משאר מדינות מרכז אמריקה. ההיקף הכולל של ההסכמים עם חמש מדינות מרכז אמריקה היה 9.75 מיליון דולר, אך בפועל הועבר ציוד בערך של 5.4 מיליון דולר בלבד, מתוך זה 4.1 מיליון דולר עד סוף המלחמה והיתרה לאחר המלחמה. תקציב הביטחון הכולל של מדינות אלו נע בשנת 1941 בין 0.5-2 מיליון דולר, כך שהציוד שסופק היה בעל ערך רב למדינות מרכז אמריקה[4]. רוב הציוד שסופק למדינות מרכז אמריקה יועד להגנה מפני האיום של הצוללות הגרמניות על תעלת פנמה ונתיבי השיט בקריביים. כאשר האיום הגרמני פחת בסוף שנת 1942 גם היקף העברת הציוד למדינות מרכז אמריקה פחת[5].
לאחר המלחמה
במהלך השנים עלו טענות כנגד ארצות הברית על כך שהעברת אמצעי לחימה למדינות מרכז אמריקה במסגרת תוכנית השאל-החכר סייעה לקיומן של דיקטטורות ארוכות שנים ומאבקים רוויי דם בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה[דרוש מקור].
בשנת 2022, הסנאט האמריקני העביר חקיקה שנועדה לאפשר לנשיא ג'ו ביידן להשתמש בתוכנית השאל-החכר לזירוז העברת ציוד צבאי לאוקראינה, אשר נלחמה ברוסיה. השימוש הידוע האחרון בשיטה זו בוצע במלחמת העולם השנייה[6].
קישורים חיצוניים
- לנוסחו המלא של החוק
- השאל-החכר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פעילות השאל-החכר (1941-1945), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
