Loading AI tools
הסכם לסיפוח טיבט שנחתם ב-1951 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכם שבע עשרה הנקודות (רשמית:הסכם בין הממשלה המרכזית העממית והממשלה המקומית של טיבט בנוגע לצעדים לשחרור השלו של טיבט) הוא הסכם שנחתם ב-23 במאי 1951 ונוגע למעמדה של טיבט. ההסכם נחתם בין הרפובליקה העממית של סין וטיבט, ואושרר על ידי הדלאי למה ה-14 באמצעות הטלגרף ב-24 באוקטובר 1951.
נציגי טיבט חותמים על ההסכם | |
חותמים |
הרפובליקה העממית של סין טיבט |
---|---|
מקום חתימה | בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין |
מקום יצירה | בייג'ינג |
תאריך יצירה | 23 במאי 1951 |
תאריך אשרור | 24 באוקטובר 1951 |
שפות | סינית, טיבטית |
ב-18 באפריל 1959, פסל הדלאי למה את ההסכם בטענה שהוא נחתם בכפייה. הממשלה הטיבטית הגולה שהוקמה מספר שנים אחרי חתימת ההסכם, מתייחסת גם היא להסכם כלא תקף, אם כי נגופוי נגוואנג ג'יגמה, ראש המשלחת הטיבטית שחתמה על ההסכם, טוען שלא הופעל כל לחץ לחתום עליו.
אחרי נפילת שושלת צ'ינג ב-1912, טובטן גיאטסו, הדלאי למה ה-13, הכריז על עצמאות טיבט. הכרזת העצמאות הזו ספגה התנגדות מצד ממשלת סין. ב-1 באוקטובר 1949, שלח הפאנצ'ן לאמה ה-10 מכתב ובו בירך את הרפובליקה העממית של סין, שהוקמה באותו יום. במכתב הוא הוסיף ואיחל לשחרור טיבט. ב-6–7 באוקטובר 1950 חצה הצבא הסיני את נהר ג'ינשה, והביס את צבא טיבט עד 19 באוקטובר. במקום להמשיך ולהתקדם בטיבט, סין ביקשה ממנה לשלוח נציגים לבייג'ינג כדי שידונו בהסכם. לפי הדלאי למה, טיוטת ההסכם נכתבה על ידי סין והנציגים מטיבט לא הורשו להציע תיקונים. במהלך שהותם בבייג'ינג, סין לא אישרה לנציגים לדון עם הממשלה בלהסה. המשלחת לא הוסמכה לחתום על הסכם, אך בסופו של דבר נכנעה ללחץ הסיני לאפשר את החתימה באמצעות חותמות ייעודיות.
המשלחת הטיבטית התנגדה בתחילה לסעיף 1 ול"פלישה של כוחות אימפריאליסטיים", אך הודתה מאוחר יותר שייתכן וישנם כוחות כאלה שפועלים בטיבט מבלי שהיו מודעים אליהם. סעיפים 2 ו-3 התייחסו ל"ממשל מקומי", אם כי המשמעות של "אוטונומיה לאומית אזורית" לא נדונה, בשל העובדה שהמשלחת מטיבט הניחה שהסטטוס קוו יישמר. המשלחת ניסתה לצמצם את ההתייחסות לפאנצ'ן לאמה בסעיפים 5 ו-6, אולם סין התעקשה שהוא והדלאי לאמה יקבלו יחס זהה; או ששניהם יוגנו בהסכם, או שאף אחד, ולכן הטיבטים קיבלו גם את סעיף זה. מחלוקת חריפה בסעיף 8, בנוגע לפירוק הצבא הטיבטי, נפתרה בהבטחה לדון בכך שוב מאוחר יותר.
הסעיף שזכה לתשומת הלב הרבה ביותר היה 15, בשל העובדה שהקמת ועדה מטעם השלטון המרכזי סותרת את סעיף 11 ובו ניתנה לטיבט הסמכות לערוך רפורמות בעצמה. יתר הסעיפים התקבלו בלי התנגדות, או עם התאמות קלות בתרגום. כדי למנוע מבוכה מהסינים, הוסכם שסוגיות כמו קיום הצבא הטיבטי יידונו בהמשך בהסכמים חשאיים.
ההסכם נחתם על ידי נגופוי נגוואנג ג'יגמה, ראש המשלחת מטיבט, ואושרר על ידי ממשלת טיבט מספר חודשים מאוחר יותר. בנוסף, הדלאי לאמה ערך הצהרה לציבור ובה אשרר את ההסכם, וכן שלח לבייג'ינג טלגרף ובו הביע את הסכמתו:
”השנה, נציג הממשל המקומי בטיבט, נגופוי נגוואנג ג'יגמה, יחד עם חמישה אנשים נוספים, הגיעו לבייג'ינג בסוף אפריל 1951 כדי לקיים שיחות שלום עם האנשים המוסמכים מטעם הממשלה העממית המרכזית. על בסיס ידידות, נציגים משני הצדדים חתמו על הסכם בנוגע לצעדים לשחרור השלו של טיבט ב-23 במאי 1951. הממשלה המקומית של טיבט, כמו גם אנשים דתיים וחילוניים, תומכים פה אחד בהסכם זה, ותחת הנהגתם של היושב ראש מאו והממשלה העממית המרכזית, יתמכו באופן פעיל בגיבוש ההגנה הלאומית, יגרשו השפעות אימפריאליסטיות בטיבט, וישמרו על אחדות השטח וריבונות המולדת”
בתגובה, כתב מאו דזה-דונג:
”הטלגרף שלך מה-24 באוקטובר 1951, כבר התקבל. אני מודה לך על מאמציך ליישם את ההסכם לשחרור השלו של טיבט, ואשמח לשתף איתך את איחוליי הלבביים”
לפי הממשלה הטיבטית הגולה, כמה חברים בקבינט הטיבטי, דוגמת ראש הממשלה, לא קיבלו את ההסכם. אולם האספה הלאומית של טיבט "בעודה מכירה בנסיבות המקלות שבהן נאלצו הנציגים לחתום על "ההסכם", ביקשה מהממשלה לקבל אותו".
החתימה על הסכם שבע עשרה הנקודות נחשבה בהמשך ללא חוקית לפי הקהילה הטיבטית הגולה, וכי הנציגים נאלצו לחתום עליו בכפייה, תוך שימוש בחותמות מזויפות. כמו כן נטען שנאסר עליהם לשנות את ההסכם או לתקשר עם להסה.
לפי מלווין גולדשטיין, מומחה לענייני טיבט, ההסכם עשוי להיות תקף גם אם נחתם תחת איום צבאי סיני, אך לא אם לנציגים לא הייתה הסמכות לחתום עליו: "הסינים אמנם הכינו חותמות חדשות, אבל אלו היו חותמות אישיות שעליהן חרוט שמו של כל נציג. מלבד זאת, לא היו חותמות ממשלתיות מזויפות. חלק מהבלבול נובע מכך שלראש המשלחת היה החותם של מושל מזרח טיבט, אך הוא בחר שלא להשתמש בו. החותם הזה לא היה הרשמי של הממשלה הטיבטית, ולכן אי השימוש בו לא הפחית מתוקף ההסכם. באוטוביוגרפיה שלו, הדלאי לאמה מציין שהנציגים הטיבטים טענו שהם נאלצו "בכפייה" לחתום על ההסכם.. תחושת הכפייה שלהם נובעת מהאיום הסיני להשתמש שוב בכוח צבאי בטיבט בהיעדר הסכם, אולם על פי המשפט הבינלאומי אין בכך כדי לפסול הסכם. כל עוד לא הייתה אלימות פיזית נגד החותמים, ההסכם תקף. אולם, תוקפו של ההסכם מושתת על סמכות החותמים לסיים את ההסכם, וזאת, כפי שראינו בבירור, לא היה כך. במובן זה, לדלאי לאמה הייתה סיבה להתנער ממנו.
בספטמבר 1951 הודיעה ארצות הברית לדלאי לאמה שכדי לקבל את תמיכתה עליו לצאת מטיבט ולהתנער פומבית מההסכמים ש"נכרתו בכפייה" בין נציגי טיבט לקומוניסטים הסינים.
ב-26 במרץ 1959, שמונה שנים אחרי החתימה והאשרור של ההסכם, הגיע הדלאי לאמה ללהונטסה דזונג, שם התנער מההסכם. ב-20 ביוני, במסיבת עיתונאים חזר ודחה את ההסכם באומרו "מאז שסין עצמה הפרה את תנאי ההסכם שלה, לא צריכה להיות כל סיבה חוקית להכיר בו".
הסעיפים הכי חשובים שסייעו לסינים היו 1, 8 ו-14. סיפוח טיבט, והטמעת המנהגים הסיניים בטיבט היו חיוניים לסין. בנוסף, הסעיף ה-14 העניק לסין את השליטה על יחסי החוץ של טיבט. כמו כן, סעיף 8 הבטיח את היטמעות האוכלוסייה הטיבטית באוכלוסייה הכללית. ביחס לשפה המדוברת, שפת להסה עברה תקופות שונות של קידום ודחייה בבתי הספר, וכיום השימוש בה פחת לעומת עשורים קודמים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.