הסכם האוטונומיה העיראקי–כורדי (1970)
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הסכם האוטונומיה העיראקי–כורדי (בערבית: اتفاق الحكم الذاتي العراقي–الكردي; תעתיק מדויק: אִתִּפָאק אַלְחֻכְּם אַלדָּ'אתִי אַלְעִרָאקִי–אַלְכֻּרְדִי; בכורדית: Peymana Xweseriyê 1970) שנודע גם בשם הצהרת 11 במרץ 1970 (בערבית: بيان 11 آذار 1970, תעתיק: בַּיַאן 11 אָדָ'אר 1970) היה הסכם שנחתם בין ממשלת הבעת' העיראקית לבין הנהגת המיעוט הכורדי בעיראק ב-11 במרץ 1970. ההסכם כלל הכרה בשאיפותיו של המיעוט הכורדי בעיראק לכינון אוטונומיה והבטיח לכורדים זכויות פוליטיות, תרבותיות, כלכליות וצבאיות מרחיקות לכת וחסרות תקדים בעיראק. היחסים בין המיעוט הכורדי לממשל הערבי בעיראק עברו תלאות רבות במהלך המאה ה-20, החל בתקופת ההשפעה הבריטית על הממלכה ההאשמית וכלה בתקופת המשטרים הצבאיים שלאחריה. שאיפותיו הלאומיות של המיעוט הכורדי בהנהגת מוסטפא בארזאני, יחד עם מספר אינטרסים של ממשלת הבעת', הביאו את הצדדים לחתימה על הסכם מרחיק לכת במידת הזכויות הרבה אשר הובטחה במסגרתו למיעוט הכורדי. בפועל, ההסכם לא הצליח להתקיים במידה רבה עקב חוסר אמון בין הצדדים לצד אינטרסים גלובליים.
סדאם חוסיין (במרכז מימין) ומוסטפא בארזאני (במרכז משמאל) בפגישה ב-10 במרץ 1970, יום לפני החתימה על הסכם האוטונומיה | |
מטרה | כינון אוטונומיה פוליטית כורדית; הכרה בשפה הכורדית; הפסקת המרד הכורדי |
---|---|
חותמים |
עיראק עיראק כורדיסטן כורדיסטן העיראקית |
תאריך יצירה | 11 במרץ 1970 |
תאריך ביטול | 6 במרץ 1975 (חתימת הסכם אלג'יר בין עיראק לאיראן) |