המצור על כות

המצור על כות היה חלק מהמערכה במסופוטמיה במלחמת העולם הראשונה. הוא נערך בין 7 בדצמבר 1915 ל-29 באפריל 1916. כ-15,000 חיילי הצבא הבריטי, רובם הודים, הושמו במצור על ידי כוחות האימפריה העות'מאנית בעיירה כות (الكوت, קרויה גם כות אל-עמארה), שעל הגדה השמאלית של החידקל, כ-160 ק"מ מדרום לבגדאד. כוחות חילוץ ששלחו הבריטים לעזרת הנצורים לא הצליחו במשימתם. לבסוף, לאחר כמעט חמישה חודשי מצור, הנצורים נכנעו, ואלה מהם ששרדו את הקרבות נלקחו בשבי, בו נספו אלפים מהם.

המצור על כות (קרב כות הראשון)

מייג'ור גנרל צ'ארלס טאונסנד (מפקד הדיוויזיה ה-6 הבריטית) וחליל קות (מפקד הכח הטורקי) לאחר כניעת הבריטים בכות
מערכה: הזירה המזרח-תיכונית / המערכה במסופוטמיה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריכים	7 בדצמבר 1915 – 29 באפריל 1916 (145 ימים)
קרב לפני	קרב קטסיפון
קרב אחרי	קרב שייח' סעד
מקום	כות
קואורדינטות	32°30′20″N 45°49′29″E
עילה	הדיפת הכוחות הבריטים ממסופוטמיה
תוצאה	מצור וכניעה של הכוחות הבריטים
שינויים בטריטוריות	כיבוש כות שעל גדות החידקל
הצדדים הלוחמים מדינות ההסכמה: הממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית הודו הבריטית הודו הבריטית מעצמות המרכז: האימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית מפקדים הממלכה המאוחדת ג'ון ניקסון הממלכה המאוחדת צ'ארלס טאונסנד הממלכה המאוחדת פנטון איילמאר האימפריה העות'מאנית חליל פאשה האימפריה העות'מאנית נוראדין איברהים פאשה האימפריה הגרמנית קולמר פון דר גולץ

חיילים עות'מאנים בחפירות במהלך המצור על כות

רקע

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התקיים מאזן כוחות מתוח בין הבריטים והעות'מאנים באזור. העות'מאנים שלטו במסופוטמיה והיו בעלי גישה למפרץ הפרסי, בעוד שהבריטים פעלו להגן על האינטרסים שלהם בשדות הנפט ומתקני עיבוד הנפט באיראן שמרכזם היה בעיר אבאדאן, ותופעלו על ידי חברת הנפט האנגלו-איראנית.

עם פרוץ המלחמה מצאו עצמם שתי המעצמות משני צידי המתרס. בעוד שהבריטים נתנו קדימות לאזור זה כדי להבטיח את המשך הזרמת הנפט במפרץ הפרסי, הרי שהעות'מאנים ייחסו חשיבות נמוכה למסופוטמיה ודיללו, בהתאם לכך, את צבאם בגזרה זו לטובת תגבור כוחותיהם במערכה על סיני וארץ ישראל ומערכה בקווקז.

המערכה החלה עם פלישת הבריטים לשאט אל ערב ב-1914. במהלך 1915 ניהלו הבריטים סדרה של קרבות לאורך נהרות נהר החידקל ונהר הפרת.

עם התקדמות הבריטים לבגדאד והתרחקותם מהמרכז מבצרה התגבר הוויכוח בפיקוד הבריטי ובמשרד המלחמה על מטרות המערכה במסופוטמיה. מצד אחד עמדו המצדדים בשמירה על המטרות המקוריות, דהיינו הגנה על שדות הנפט בפרס ועל נתיבי השיט של המיכליות במפרץ הפרסי ומצד שני נוצר לחץ לניצול ההצלחה על מנת לכבוש את בגדאד ולגרש את העות'מאנים ממסופוטמיה. בסופו של דבר גברו הקולות שקראו להמשיך במערכה לכיבוש בגדאד.

נסיבות המצור

ב-29 בספטמבר 1915 ניצחו הבריטים את הטורקים בקרב א-סין דבר שאיפשר להם לכבוש את כות לאחר שהטורקים נסוגו ממנה. ניצחון זה נתן תקווה לבריטים שכיבוש בגדאד נמצא בהישג ידם, ולכן יצאו ב-21 בנובמבר 1915 לקרב קטסיפון שהתחולל במבואות בגדאד. הקרב הסתיים ב-24 בנובמבר 1915 ללא הכרעה ולאחר ששני הצדדים סבלו מאלפי נפגעים. מתוך הבנה שלא ניתן להתקדם לבגדאד, הורה מפקד הכח הבריטי מייג'ור גנרל צ'ארלס טאונסנד לכוחותיו לסגת לכות להתאוששות.

כשנודע למפקד הכח העות'מאני נוראדין איברהים פאשה (היה המפקד בפועל עד הגעתו של קולמר פון דר גולץ לחזית) שהבריטים נסוגו מעמדותיהם בקטסיפון הוא החליט לרדוף אחריהם. מאחר שקוי האספקה של העות'מאנים היו קצרים ואפקטיביים, הצליח נוראדין לרענן ולחזק את יחידותיו כדי להתחיל במרדף אחר הבריטים.

ב-3 בדצמבר 1915, לאחר שנסוגו כ-65 ק"מ דרומה-מזרחה מקטסיפון לכות, הגיעו חיילי הדיוויזיה ההודית-בריטית ה-6 של "פונה" (שהיו חלק מכוח המשלוח ההודי הרביעי (Indian Expeditionary Force D) לכות אל-עמארה. טאונסנד בחר להישאר בכות במקום להמשיך דרומה אל בצרה, למרות שנמלה של זו האחרונה הבטיח לכוחותיו אספקה שוטפת. הוא החליט כך, בין היתר, כיוון שעיקול בנהר החידקל, במקום בו נמצאת העיירה, הקל על הגנת המקום.

קרבות ראשונים

ב-7 בדצמבר הגיעו לכות, בעקבות הבריטים, כוחות מן הארמייה העות'מאנית השישית, ובה שני קורפוסים, שמפקדה היה הגנרל הגרמני הברון קולמר פון דר גולץ (Goltz). כשנוכח טאונזנד שכוח האויב גדול דיו לעריכת מצור, פקד על כוח הפרשים לעזוב את כות ולסגת דרומה, והם עשו זאת בהצלחה. במהלך דצמבר ערכו כוחות העות'מאנים מספר התקפות על הכוחות הבריטיים שבכות, כדי לכבשה תוך הסתערות, וכל ההתקפות נהדפו. כיוון שכך, החליט פון דר גולץ לצור על המקום על מנת להכניע את מגיניו. את קווי המצור החזיק אחד הקורפוסים. בנוסף, כיוון שגולץ חשש מפני מתקפה בריטית מדרום, הוא הקים ביצורים במורד הנהר, כדי לקדם סכנה אפשרית מכיוון זה, והקורפוס השני נערך בהתאם.

המצור

בנוסף לביצורים כלפי דרום, בנו העות'מאנים עמדות אל מול העיירה, במטרה לסגור את מוצאותיה. לאחר כחודש של מצור ביקש טאונסנד אישור לכך שהצבא שבפיקודו יפרוץ לו דרך החוצה מתוך מעטפת המצור. אלא שמפקד חזית מסופוטמיה, שהיה גם מפקדו של טאונסנד, סר ג'ון ניקסון, העדיף שכוחו של טאונסנד יישאר במקומו, וכך ירתק כוחות אויב, ובקשתו של טאונסנד לא נענתה. הכוח הנצור התחפר מסביב לעיירה, והייתה לו אחיזה גם בגדה הימנית של הנהר, כאשר גשר פונטונים (סירות מחוברות זו לזו ועליהן משטח מעבר) מקשר בין שתי הגדות. כשנשקפה סכנה לאותו גשר, הורה טאונסנד להרסו, ומאז הקשר בין הגדות הוגבל לסירות. הכוח הנצור נקט בשיטת הגנה פסיבית, בלא ניסיונות להפריע לפעילות האויב או לתקפו. כך, מרבית הפעילות הבריטית בניסיון להסרת המצור נעשתה על ידי כוחות שמבחוץ.

נוסף לעצם המצור, הרכב הכוח הבריטי הקשה על אספקת המזון לחיילים. בנוסף לבריטים, אשר היוו לרוב את שלד הפיקוד, הכוח היה מבוסס על חיילים הודים בני דתות שונות, כאשר לאלה אסור היה, על פי דתם, לאכול ממזונם של אלה. בהמשך דיווח טאונסנד שנותרה לו אספקה לחודש אחד נוסף בלבד, אם כי למעשה הייתה זו הערכת-חסר, והדיווח היה שגוי. על סמך דיווח זה, שלח ניקסון כוחות לחילוץ הנצורים. בסוף ינואר 1916 נמצא מאגר גרעינים נוסף, ועל פי ההערכות המעודכנות הייתה לנצורים אספקה עד לאמצע אפריל.

ניסיונות החילוץ של הנצורים בכות

קרב שייח' סעד

ערך מורחב – קרב שייח' סעד (1916)

לצורך התחברות עם הנצורים בכות הורכב ונשלח בחופזה מעלי אל ע'רבי, הנמצאת כמה עשרות ק"מ במורד הנהר, כוח שרובו היה הודי-בריטי. הכוח היה בן ארבע חטיבות, ובו כ-9,900 חיילים רגלים, 1,340 פרשים ו-42 תותחים, ומלווה בארבע ספינות תותחים, בפיקודו של לוטננט גנרל פנטון איילמאר, ונע במעלה החידקל, בשתי גדותיו. כוחות נוספים לוקטו בימים הקרובים. תחילה יצא כוח החלוץ, ובו ארבע חטיבות, ואיילמר עצמו, שעסק בליקוט כוחות נוספים, יצא לדרך אחריו. ב-10:30 בבוקר של 6 בינואר 1916 נוצר המגע הראשון עם הכוחות העות'מאניים, מספר קילומטרים מזרחה לשייח' סעד, בערך במחצית הדרך לכות. כוח החלוץ של הבריטים, אשר תקף ביתרון מספרי גדול בשתי גדות הנהר, לא הצליח לעקור את המגינים וסבל כ-600 הרוגים. ההתקפה נמשכה עד אחר הצהריים, עת הכוחות התוקפים כונסו מחדש. באותו ערב הצטרף הכוח הבריטי העיקרי, כולל המפקד איילמר, וגם העות'מאנים תוגברו. איילמר הורה למחרת על מתקפה כללית בשתי גדות הנהר. המתקפה בגדה הימנית צלחה, ואילו על הגדה השמאלית החזיקו הכוחות העות'מאניים מעמד. ב-8 בינואר ארגן איילמר את כוחותיו מחדש, וביום המחרת המגינים, אשר מצאו עצמם תחת אש כבדה משתי גדות הנהר, אולצו לסגת משייח' סעד. בתשיעי בחודש תפסו הבריטים את העמדות שהתפנו גם בגדה השמאלית. בשל גשמים עזים, לא איפשרו הדרכים המקומיות רדיפה יעילה אחר הנסוגים. אלה האחרונים, שסבלו כ-1,200 אבדות, נסוגו כ-15 קילומטרים והתבצרו היטב בעמדתם החדשה, כאשר הם הצליחו לפנות בזמן הנסיגה חלק גדול מציודם, כולל תותחים.

למרות ההצלחה שבהתגברות על כוח החסימה העות'מאני, האבדות הכבדות שסבלו הבריטים, 1,962 הרוגים וכ-2,300 פצועים, פגעו במידה רבה בהמשך דרכו של כוח החילוץ. בנוסף, ההכנות החפוזות התבטאו לאחר הקרב בהיעדר אמצעים מספיקים לטיפול בפצועים.

קרב ואדי

ערך מורחב – קרב ואדי (1916)

העמדה אליה נסוגו העות'מאנים הייתה על יובל הנשפך מצפון, לגדתו השמאלית של החידקל, אשר נקרא בפשטות "ואדי". כ-20,000 חיילים עות'מאנים נערכו משני צידי הוואדי כדי לקדם את הבריטים המתקדמים, שתוגברו בינתיים בכוחות נוספים שהצליחו להתארגן לאחר צאת הכוח לדרכו מעלי אל ע'רבי, ומספרם הכולל הגיע לכ-19,000 חיילים. אלה, מדוכדכים ועייפים, הן עקב האבדות, הן עקב קשיי אספקה בשטח שמעטות היו בו הדרכים הטובות, הגיעו לוואדי ב-13 לחודש.

על פי תוכנית ההתקפה הבריטית, חטיבה אחת יועדה להתקפה חזיתית על מערך ההגנה, ובחסות אותה התקפה יתר הכוח יאגף את המגינים. ההתקפה שתוכננה להיערך עם בוקר התעכבה בשל ערפל ובשל התקדמות איטית של הארטילריה ונפתחה רק לפני הצהריים. בשל העיכוב וההתקדמות האיטית אבד אלמנט ההפתעה. בנוסף, בשל העדר מפות טובות, איבדו התוקפים את דרכם. העות'מאנים הספיקו להיערך כיאות, תוך שינוי עמדותיהם מקו הגנה המשתרע מצפון לדרום, לקו המשתרע ממזרח למערב, לנוכח כיוון התקדמות הכוח שניסה לאגפם. כך, ההתקפה החזיתית נהדפה תוך אבדות כבדות לתוקפים, ובנוסף, נכשלה גם פעולת האיגוף. לקראת ערב הפסיק איילמר את ההתקפה והתוקפים הועברו לגדתו הימנית של החידקל. העות'מאנים, מצידם, נסוגו כשמונה ק"מ במעלה החידקל, ונערכו שוב להגנה בשטח שהיווה מעבר צר בין ביצות סווייקיה לחידקל. אם כי בשל התנועות של הצבא העות'מאני השתלטו הבריטים לבסוף על הוואדי, הרי לנוכח האבדות הכבדות, כ-1,600 חיילים, ולנוכח העובדה שהכוח המגן, שסבל 527 אבדות, לא יצא משיווי משקלו, היה הקרב כישלון בריטי מכל בחינה מעשית. שוב סבל הצבא הבריטי ממחסור באמצעים לסיוע רפואי, מה שהגדיל את סבלם של הפצועים.

קרב אום-אל-האנה

ערך מורחב – קרב אום-אל-האנה (1916)

הבריטים הפגיזו את עמדות העות'מאנים במעבר שבין הביצות לחידקל ב-20 בינואר, ולאחר הפגזה נוספת ב-21 לחודש, הם תקפו, בנסותם לעבור בקרקע המוצפת. הניסיון נכשל כליל לנוכח קווי ההגנה הערוכים לקרב, הנתמכים בעמדות מקלעים שהוצבו בצורה מושכלת. הבריטים סבלו כ-2,700 אבדות, לעומת 503 אבדות של העות'מאנים. כמו בקרבות הקודמים שערך כוח החילוץ, שוב ניכר מחסור חמור באמצעים לסיוע רפואי, וסבלם של הפצועים גבר עוד בשל לילה קר באופן בלתי רגיל שירד על שדה הקרב. המורל של כוח החילוץ ירד לשפל המדרגה, וכמוהו גם המורל של הנצורים בכות, שקולות הקרב הגיעו עדיהם.

התקדמותו של כוח החילוץ נעצרה.

קרב דוג'יילה

ערך מורחב – קרב דוג'יילה (1916)

זמן קצר לאחר כישלון ניסיון החילוץ שבפיקודו של איילמר, הוחלף מפקד חזית מסופוטמיה, ניקסון, בגנרל פרסי לייק (Lake). הבריטים ערכו ניסיונות נוספים לפרוץ את המצור, כאשר מספר גורמים קבעו את מהלכיהם מכאן ואילך.

העות'מאנים תיגברו כוחותיהם בכ-30,000-20,000 חיילים, וגם כוחו של איילמר תוגבר. לאחר הקרבות שנערכו בינואר חיזקו העות'מאנים מאוד את ביצוריהם אשר חסמו את הגישה לכות מדרום. הבריטים נקלעו ללחץ זמן כיוון שבאמצע מרץ מתרחשת הפשרת השלגים במוצא החידקל, אליה מצטרפת עונת הגשמים, ואז הופכת הקרקע שלגדותיו לביצה קשה למעבר, כאשר באזור שבין בצרה לכות לא היו למעשה דרכים סלולות או מסילות ברזל. כל זאת נוסף לכך שכמות האספקה בכות הלכה ואזלה.

כיוון שהביצורים בגדתו השמאלית של החידקל הוכחו כעמידים, וכיוון שעקיפתם הצריכה התרחקות מן החידקל, ששימש במידה רבה עורק החיים של הצבא, איילמר העדיף לתקוף את העות'מאנים בגדה הימנית.

לאחר שתוגבר עם הדיוויזיה ה-13 הבריטית, תקף שוב הצבא ההודי-בריטי שבפיקוד איילמר את הביצורים העות'מאניים בדוג'יילה שמדרום מזרח לכות, בצידו הימני של החידקל, אשר חוזקו מאוד בשבועות שלפני הקרב. התוקפים היו כפולים במספרם מן המגינים: 18,891 חיילים רגלים, 1,268 פרשים ו-68 קני ארטילריה, לעומת כ-8,500, כ-1,500 ו-32, בהתאמה. ב-7 במרס בלילה חצה הצבא הבריטי את החידקל בשלושה טורים. שני טורים שקובצו יחדיו היוו את כוח התקיפה בפיקוד מייג'ור ג'נרל ג'ורג' קמבול (Kemball), והטור השלישי שימש ככוח עתודה. בהיעדר תוואים בולטים בשטח, כל טור ניווט בלילה את דרכו בעצמו, בעזרת מצפן, ספירת צעדים וכיוצא באלה. הדבר גרם לכך ששני הטורים התוקפים איבדו זה את זה, וזמן מה חלף עד שהתקלה תוקנה. גם צוותי הארטילריה התמהמהו באיתור עמדותיהם. כל אלה גרמו לאובדן זמן של כשעתיים. התוקפים התייצבו בעמדותיהם מעט לפני עלות השחר של 8 במרס.

כוחות החלוץ עלו על המתחם העות'מאני בדוג'יילה ונתקלו במספר קטן של חיילים מופתעים. בכל זאת, הורה מפקד הכוח קמבול להמתין שלוש שעות כדי לתקוף לפי התוכנית שסוכמה מראש, כולל הכנה ארטילרית, ואף הורה לסגת לשם כך מהעמדות העות'מאניות שנתפסו. כך, כשהתחילה ההתקפה המיועדת, היו העות'מאנים ערוכים ומוכנים, ופון דר גולץ, מפקדם, אף העביר עד תום ההתקפה כ-8,000 חיילים מן הגדה השמאלית לימנית, ובזאת הכפיל כמעט את הכוח המגן.

למרות העיכוב, בעת ההכנה הארטילרית, שהחלה ב-7:00 בבוקר, עדיין לא היו כל היחידות התוקפות בעמדות ההסתערות. יתרה מזו, יחידות שיכלו לתקוף כאשר הקו העות'מאני עדיין לא הוחזק באופן רציף ובמלוא הכוח, קיבלו הוראות להמתין ולפעול על פי התוכנית המקורית. כשהחלה ההסתערות, התוקפים נתקלו באש מכונות ירייה וארטילריה, וכמעט כולם נאלצו לעצור או לסגת. בכל זאת, עד לשעות אחר הצהריים, הצליחו שני גדודים מבין התוקפים לתפוס שני קווי הגנה עות'מאניים. בהיעדר עתודות לניצול ההצלחה, נותרו הגדודים להגן על הקווים שתפסו, עד שהתקפות נגד עות'מאניות, בעזרת רימוני יד וכידונים, השיבו בהדרגה ובהתמדה את האבידה, בעוד הבריטים, שתחמושתם החלה לאזול, נסוגו עד הערב מהקווים שנתפסו. מעט יותר ממחצית החטיבה ההודית השמינית, אליה השתייכו שני הגדודים, נמנו כאבדות באותו היום (1,174 מתוך 2,301). לתוקפים בכללם נגרמו 3,500 עד 4,000 אבדות, לעומת 1,290 למגינים. הבריטים, שהתקפתם נכשלה, חנו בלילה כשבעה ק"מ מדוג'יילה, וכשהעות'מאנים לא השיבו בהתקפת נגד, נסוגו לגדה השמאלית של החידקל.

מספר ימים לאחר הקרב, ב-12 במרס, הודח איילמר ובמקומו נתמנה לפיקוד על הכוח המיועד לחילוץ הנצורים מייג'ור ג'נרל ג'ורג' גורינג' (Gorringe).

ניסיון החילוץ האחרון

בניסיון החילוץ האחרון הבריטים ניסו לפרוץ את הדרך אל כות ממזרח, כאשר שני הצדדים היו שווים בקירוב במספרם: כ-30,000 חיילים כ"א. ההתקדמות החלה בחמישי באפריל ובמהרה הבריטים תפסו את פאלאחייה תוך ספיגת אבדות כבדות.

ב-17 באפריל הבריטים תפסו את בית עיסא. יומיים אחר כך הלך לעולמו פון דר גולץ, כתוצאה מזיהום במערכת העיכול, ככל הנראה טיפוס הבטן. ניסיונם של הבריטים לכבוש את סאנאיית ב-22 לחודש נהדף, והם ספגו כ-1,200 אבדות.

בכך נסתיימו ניסיונות החילוץ, שעלו לבריטים בכ-23,000 אבדות, בעוד אבדות העות'מאנים הסתכמו בכ-10,000 חיילים.

כניעה

חייל הודי לאחר המצור על כות

הכישלונות החוזרים של כוח החילוץ, יחד עם עצם המצור, השפיעו לרעה על המורל של הנצורים בכות. חיילים הודים מוסלמים, שממילא לבם לא היה לגמרי שלם עם לחימתם לצד מעצמה נוצרית כנגד מעצמה מוסלמית, החלו לערוק. האספקה החלה לאזול, וגם ניסיון לספק לנצורים מזון באמצעות מטוסים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לא הועיל משמעותית. ספינת אספקה בריטית נפלה, על מטענה, בידי העות'מאנים. ניסיונות לחילוץ הכוח במשא ומתן או בעזרת כוח רוסי שלחם באותה עת במסגרת המערכה בפרס במלחמת העולם הראשונה, כשלו. ב-26 באפריל פנה טאונסנד לעות'מאנים בבקשה להפסקת אש ושלושה ימים לאחר מכן נכנע בראש חייליו. בעת השבי נספו כ-70% מן החיילים הבריטים וכמחצית מן ההודים, עקב יחס אכזרי של השובים או ממחלות. הודים אחרים מבין השבויים הצטרפו לצבא העות'מאני.

אחרית דבר

הכניעה, אחת התבוסות הגדולות שידע הצבא הבריטי מעודו, הובילה לשידוד מערכות בשורותיו. גורינג' ולייק הודחו, ובראש הצבא הבריטי במסופוטמיה הועמד גנרל פרדריק סטנלי מוד. בשארית שנת 1916 הוא ערך וארגן את צבאו, כולל מערכת אספקה משופרת, שהיוותה עקב אכילס במסע המלחמה שכשל. כל אלה הניבו פירות, מנקודת ראות בריטית, לקראת סופה של המלחמה: מסע מלחמה מוצלח במסופוטמיה, אשר היה ממבשרי כניעתה של האימפריה העות'מאנית, ובהמשך, של התפרקותה.

לקריאה נוספת

• Barber, Major Charles H. Besieged in Kut - and After Blackwood, 1917
• Braddon, Russell The Siege Cape, 1969 / Viking Adult, 1970 ISBN 0-670-64386-6
• Dixon, Dr. Norman F. On the Psychology of Military Incompetence Jonathan Cape Ltd 1976 / Pimlico 1994 pp 95–109
• Gardiner, Nikolas. 2004. 'Sepoys and the Siege of Kut-al-Amara, December 1915-April 1961', War in History, 11(3): pp. 307–326.
• Harvey, Lt & Q-Mr. F. A. The Sufferings of the Kut Garrison During Their March Into Turkey as Prisoners of War 1916–1917 Ludgershall, Wilts: The Adjutants's Press, 1922
• Keegan, John (1998). The First World War. Random House Press.
• Long, P. W. Other Ranks of Kut Williams & Norgate, 1938
• Mouseley, Capt. E. O. The Secrets of a Kuttite: An Authentic Story of Kut, Adventures in Captivity & Stamboul Intrigue Bodley Head, 1921
• Sandes, Major E. W. C. In Kut & Captivity with the Sixth Indian Division Murray, 1919
• Strachan, Hew (2003). The First World War, pp 125. Viking. published by the Penguin Group .
• Wilcox, Ron (2006) Battles on the Tigris. Pen and Sword Military.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המצור על כות בוויקישיתוף

• ‏A Kut Prisoner by H. C. W. Bishop: סיפורו של שבוי בריטי מן המצור על כות, והימלטותו מן השבי — ספר אינטרנט וגרסת HTML עם מפות וגרפיקה מפרויקט גוטנברג. (באנגלית)
• יובל מלחי, פרק 56: המלחמה הגדולה - המצור על כות, באתר "קטעים בהיסטוריה", 12 ביולי 2012
• חוויות ממלחמת העולם הראשונה, כולל כות, פרי עטו של אוברי הרברט, באנגלית:
• Mons, Anzac & Kut by Aubrey Herbert
• אל כות (עיראק), היסטוריה, מצור, 1915-1916, דף שער בספרייה הלאומית