היסטוריה של סין

סין היא אחת התרבויות המפותחות והרציפות העתיקות ביותר בעולם, כשתיעודים כתובים של התרבות נמצאים כבר מלפני 3,500 שנים והסינים עצמם נוקבים במספר 5,000 כמספר שנות קיומה של תרבותם. שושלות השלטון בסין פיתחו לאורך השנים שיטות ביורוקרטיה שלטונית שהעניקו לסינים יתרון משמעותי על העמים השבטיים שחיו מסביבם. פיתוח אידאולוגיה למדינה, המבוססת על משנתו הפילוסופית של קונפוציוס (המאה ה-6 לפנה"ס), יחד עם פיתוח מערכת כתב זמינה לכל (המאה ה-2 לפנה"ס), חיזקו עוד יותר את התרבות הסינית. מבחינה פוליטית, סין נעה בתנועה מתמדת בין איחוד ופירוד ולעיתים גם נכבשה על ידי כוחות זרים אשר מרביתם התמזגו לתוך תרבותה והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. השפעות תרבותיות ופוליטיות אלו שהגיעו מכל קצוות אסיה כמו גם גלי הגירה אל ומחוץ למדינה יצרו יחד את דמותם של התרבות והעם הסיני הנוכחי.^[1]

ערך זה עוסק בהיסטוריה של הישות התרבותית והגאוגרפית במזרח אסיה. אם התכוונתם להיסטוריה של מדינה המוכרת היום בשם "סין", ראו היסטוריה של הרפובליקה העממית של סין.

פרהיסטוריה

ערך מורחב – סין הפרהיסטורית

העדויות הארכאולוגיות הקדומות ביותר לנוכחות אנושית בפרהיסטוריה של אזור סין הן של מין קדום בסוג האדם – הומו ארקטוס. ממצאי ארקטוס מפורסמים במיוחד הם אלו שזכו לכינוי "אדם פקין", והתגלו בתחילת המאה ה-20 במחצבת ג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵן סמוך לבייג'ינג. הם מתוארכים בשיטות רדיומטריות לגיל של 780 אלף עד 680 אלף שנה לפני זמננו. במחקרים חדשים, כלי אבן מאתר שיאוצ'אנגליאנג נמצאו בשכבות שתוארכו בשיטות פלאומגנטיות לגיל של 1.36 מיליון שנה לפני זמננו. עם זאת מקובל על רוב החוקרים שתושביו הנוכחיים של האזור אינם צאצאי הומו ארקטוס הסיני, אלא צאצאי הומו סאפיינס שהגיע לאזור מאזור אפריקה לפני כ-65 אלף שנים בלבד.

עדויות מוקדמות לחקלאות סינית טיפוסית – גידולי אורז בברכות – מתוארכות לשנת 6,000 לפנה"ס. בדומה לתרבויות קדומות בכל העולם, הביאה החקלאות לגידול מהיר באוכלוסייה, כיוון שהתבססות על גידולים חקלאיים הבטיחה יכולת שימור המזון ואגירתו לזמן ממושך יותר, וזו הביאה בהדרגה לגידול האוכלוסייה, להתפתחותה התרבותית ולריבוד חברתי.

בשלהי התקופה הנאוליתית החל עמק הנהר הצהוב בסין לפתח את מעמדו כמרכז תרבותי, כאשר ראשוני הכפרים באזור הופיעו שם. מרבית העדויות למרכז חשוב זה נמצאות באזור העיר שיאן.

שלושת המלכים וחמשת הקיסרים

ערך מורחב – שלושת המלכים וחמשת הקיסרים

ספרי ההיסטוריה הקדומים, רשומות ההיסטוריון, שנכתבו על ידי ההיסטוריוגרף הסיני סְה-מָה צְ'ייֵן במאה השנייה לפנה"ס, וספר תולדות החזרן, שנכתבו במאה הרביעית לפנה"ס מתארכים את תחילת ההיסטוריה הסינית לתקופת שלושת המלכים וחמשת הקיסרים – 2800 לפנה"ס. לתקופה זו מאפיינים מיתולוגיים מובהקים. למלכים ולקיסרים תכונות מיסטיות והם מתוארים כשליטים נבונים ובעלי מוסר למופת. אחד מהם, הקיסר הצהוב נחשב לאבי בני ההאן.

סה-מה צ'יאן כותב כי תחילת ביסוס מערכת ממשלתית נעשה בימי שושלת שיה, וסגנון המערכת הונצח על ידי שושלות שאנג וג'ואו. בתקופת שלוש השושלות האלו, החלה סין להפציע על שחר ההיסטוריה. מכאן ואילך, עד למאה העשרים, מתוארות תולדות סין לפי השושלות שמשלו בה.

העידן העתיק

שושלת שְׂיָה

ערך מורחב – שושלת שיה

שושלת שְׂיָה (סינית: 夏, פיניין: Xià), היא השושלת הראשונה בתולדות סין. שושלת זו התקיימה לפני המצאת הכתב בסין, כך שהעדויות לקיומה מסתמכות על מסמכים מאוחרים יותר ועל ארכאולוגיה. סְה-מָה צְ'ייֵן וספר תולדות החזרן מתארכים את ימי השושלת לכלפני 4,200 שנה, אולם אין בידינו לאמת את הדברים. 17 מלכים ו-14 דורות מנתה השושלת, שהתחילה בימיו של יוּ הגדול והסתיימה בימיו של גְ'יֵה איש שְׂיָה, כך על-פי סְה-מָה צְ'ייֵן ומקורות אחרים מתקופת שושלת צ'ין.

שושלות שאנג וג'ואו התקיימו במקביל לשושלת שיה כבר מתחילתה, אך היו כפופות לה. אורך ימיה של השושלת לא ברור, אך 431 או 471 שנים הן שתי החלופות הסבירות ביותר.

ארכאולוגים רבים מזהים את שושלת שְׂיָה עם אתר אָרלִיטוֹאוּ שבמרכז מחוז חנאן^[2]. באתר זה נתגלה כור היתוך מברונזה משנת 2000 לפנה"ס לערך. נטען גם כי סימונים על-גבי חרס וקונכיות מתקופה זו הן גלגול קדום של הכתב הסיני^[1]. בהיעדר עדויות כתובות בכתב המוכר מעצמות הניחוש של שושלת שאנג ומכלי הברונזה של שושלת ג'ואו, נותר טיבה של שושלת שיה לוט בערפל.

שושלת שָׁאנְג

ערך מורחב – שושלת שאנג

הרישומים הכתובים העתיקים ביותר בסין נחרטו לצורך הגדת עתידות על עצמות או קונכיות. כתבים אלה, המכונים עצמות ניחוש, מתוארכים למאה ה-13 לפנה"ס לערך, תקופת שושלת שָׁאנְג (סינית: 商, פיניין: Shāng). ממצאים ארכאולוגיים המעידים על קיומה של השושלת בשנים 1600–1046 לפנה"ס בקירוב, מחולקים לשתי קבוצות. הקבוצה המוקדמת, עד ל-1300 בקירוב, מגיעה מאתרים שונים במחוז חנאן. הקבוצה המאוחרת, מתקופת יִין (殷), מורכבת מאסופה רחבה של עצמות ניחוש, גם הן ממחוז חנאן. אָנְיָאנְג שבמחוז חנאן הייתה הבירה התשיעית והאחרונה של שושלת שאנג. לשושלת היו 31 מלכים, והיא הייתה הארוכה שבשושלות סין.

על פי "רשומות ההיסטוריון" העבירה שושלת שאנג את בירתה שש פעמים, כשהמעבר השישי והאחרון לעיר יִין ב-1350 לפנה"ס סימן את תחילת תור הזהב של השושלת. ההיסטוריה התמטית של סין מתארת בדרך כלל קיום של שושלת אחת אחרי השנייה, אך המצב לאשורו באותה עת היה מורכב יותר. חוקרים טוענים כי ייתכן ושושלות שיה ושאנג התקיימו במקביל, כשם ששושלת ג'ואו (שֶׁירשה את שושלת שאנג), התקיימה אף היא בזמן שושלת שאנג.

עדויות כתובות מאתר אניאנג מאששים אמנם את קיומה של שושלת שאנג, אך חוקרים מערביים אינם נוטים לזהות יישובים בני אותה תקופה עם שושלת שאנג דווקא. כך למשל, ממצאים ארכאולוגיים מאותה עת באתר סָאנְשִׂינְגְדְווֵי מצביעים על חברה מתקדמת, השונה בתרבותה מזו שנתגלתה בְּאָנְיָאנְג. אין עדויות מכריעות בנוגע לתחום שליטתה של שושלת שאנג. ההנחה המקובלת היא כי שושלת שאנג שבהיסטוריה הרשמית אכן שלטה בעיר אניאנג, תוך שהיא מקיימת קשרי מסחר עם יישובים שונים בסביבתה, שהיו שונים זה מזה מבחינה תרבותית.

שושלת ג'וֹאוּ

ערך מורחב – שושלת ג'ואו

שושלת ג'וֹאוּ (סינית: 周, פיניין: Zhōu), הייתה השושלת שהתקיימה במשך הזמן הרב ביותר בסין, מ-1122 לפנה"ס ועד 256 לפנה"ס, אף כי שליטתה הייתה מלאה רק בזמן שושלת ג'ואו המערבית, הנקראת גם שושלת ג'ואו המוקדמת, (בשנים 1046–771 לפנה"ס).

בשלהי האלף השני לפנה"ס הופיעה השושלת בנהר הצהוב כשהיא דוחקת את רגלי שושלת שאנג ממזרחה. כפי הנראה החלה השושלת את דרכה כשושלת כפיאודלית-למחצה. בשנת 1046 לפנה"ס הצליחו שליט ג'ואו המלך ווּ ודודו העוצר, הדוכס של ג'ואו, להכניע את אחרון קיסרי שאנג בקרב מוּיֵה. היה זה מלכה של ג'ואו באותו הזמן, שטבע את מושג מנדט השמים, לפיו שלטונו של קיסר בא לו מכוח מנדט השמים. מעתה ואילך ישמש רעיון לכל אורך ההיסטוריה הסינית, כששושלת חדשה תטען שהצלחת מרידתה באה לה בזכות קבלתה את מנדט השמים. לאחר תפיסת השלטון העבירה שושלת ג'ואו את בירתה מערבה, סמוך לעיר שיאן של ימינו, על גדות הנהר הצהוב, אולם בהדרגה התרחבה שליטתם דרומה אל עמק נהר היאנגצה. תהיה זו ההגירה הראשונה מני רבות בסין מצפון דַרומה.

כאשר שושלת ג'ואו סילקה לבסוף את שושלת שאנג, השליטים החדשים הקצו מהשטחים הכבושים החדשים לבני משפחתם הקרובה, בני ברית וחברים. כמו כן, הוקצו שטחים גם לצאצאי שושלת שאנג ושליטים מקומיים בעלי כוח אשר הותר להם להחזיק בשטחים שהיו בידיהם. שטחים אלו ניתנו על ידי השלטון כאחוזות פאודליות. בצורה כזו סין נהייתה מחולקת למספר עצום של ישויות פוליטיות, קטנות מאוד ברובן. דבר זה הביא בסופו של דבר לתקופה המכונה "האביב והסתיו" (722–481 לפנה"ס).

תקופת האביב והסתיו

ערך מורחב – תקופת האביב והסתיו

במאה השמינית לפנה"ס, תקופת האביב והסתיו (צ'וּן צְ'יוֹ; סינית: 春秋; פיניין: Chūn Qiú), התבזר בהדרגה מרכז הכוח בסין. שמה של תקופה זו, שנמשכה מ-722 עד ל-481 לפנה"ס לקוח משם הספר "רשומות האביב והסתיו", ספר ההיסטוריה הרשמי של מדינת לוּ.

בתקופה זו החלו שליטים צבאיים מקומיים, שהפעילו שושלת ג'ואו, לבסס את כוחם ולהתחרות על הגמוניה בתחומי ממלכת ג'ואו. המצב החמיר בשל פלישות מצפון-מערב, דוגמת הפלישה של הצִ'ין, שכפתה על ג'ואו להעתיק את בירתה מזרחה, ללְווֹיָאנְג. הייתה זו תחילתו של שלב חדש בשושלת ג'ואו: שושלת ג'ואו המזרחית. כל אחת ממאות המדינות שקמו בסופו של דבר במהלך התקופה, המשיכה להיות כפופה לשושלת ג'ואו להלכה בלבד, כשהשליטה בפועל נתונה לאנשי שררה מקומיים.

המלחמות הרבות של אותה התקופה הביאו לביזור של הכח השלטוני ולהתפוררות שכבת האצולה. התפשטותם של האצילים ברחבי הארץ הפיצה אתם גם ידיעת קרוא וכתוב. התפשטות ההשכלה עודדה את חופש המחשבה וההתפתחות הטכנולוגית, ותקופה זו הייתה עידן של פריחה פילוסופית בסין. תופעה זו, המכונה "מאה אסכולות החשיבה" (諸子百家), התבטאה בצמיחת תנועות חשיבה חשובות כגון הקונפוציאניזם, הדאואיזם, הלגאליזם והמוהיזם.

תקופת המדינות הלוחמות

ערך מורחב – תקופת המדינות הלוחמות

תקופת המדינות הלוחמות (גָ'אן גְווֹ; סינית: 戰國, פיניין: Zhàn Guó) החלה במאה החמישית לפנה"ס והסתיימה בשנת 221 לפנה"ס באיחודה של סין על ידי שושלת צ'ין. רשמית, בתקופת המדינות הלוחמות, כמו גם בתקופה שקדמה לה, תקופת האביב והסתיו, הייתה סין תחת שלטונה של שושלת ג'וֹאוּ המזרחית, אך שליטה זו הייתה רק להלכה, ולשושלת לא הייתה השפעה ממשית, ולמעשה חדלה להתקיים 35 שנה לפני סיומה הרשמי של התקופה. את שמה קיבלה התקופה מ"רשומות המדינות הלוחמות", תיעוד היסטורי של התקופה, שנכתב בתקופת שושלת האן.

תקופת המדינות הלוחמות, שלא כמו תקופת האביב והסתיו, הייתה תקופה בה שרי צבא ואריסטוקרטים מקומיים סיפחו לאחוזותיהם כפרים, ערים ומדינות זעירות סמוכות והשליטו עליהם את שלטונם. במאה השלישית לפנה"ס הביא מצב זה ליצירת שבע מדינות עיקריות בסין: מדינות צִ'י (齊), צ'וּ (楚), יֵן (燕), הַאן (韓), גָ'או (趙), וֵיי (魏) וצִ'ין (秦). סימן נוסף לשינוי במעמדם של הגנרלים היה שינוי תוארם הרשמי מגונג (公 – המקבילה הסינית לדוכס), הכפופים כביכול למלך של ג'ואו, לוואנג (王) – מלכים, השווים במעמדם למלך של ג'ואו.

תקופת המדינות הלוחמות היא גם תחילתו של השימוש בברזל במקום ארד בסין כמתכת עיקרית בכל תחומי החיים האזרחיים והצבאיים. במהלך תקופה זו החלו להבנות החומות, שיגנו על הממלכות מפני פלישה של שבטים ברבריים מהצפון. חומות, שהיוו את היסוד לחומה הגדולה של סין מאוחר יותר. מאפיין תרבותי נוסף של התקופה היה הפיכתן של פילוסופיות שונות כגון קונפוציזם, דאואיזם, לגאליזם, ומוהיזם למעמד של דתות במדינות השונות.

התקופה באה לסיומה כאשר הביסה ממלכת צ'ין את יתר המדינות, ומלכה הפך לקיסר הראשון של סין המאוחדת.

העידן הקיסרי

שושלת צִ'ין: האימפריה הסינית הראשונה

ערך מורחב – שושלת צ'ין

סין אוחדה לראשונה בשנת 212 לפנה"ס בידי צִ'ין שְׁה-חְוָאנג, משושלת צִ'ין (סינית: 秦; פיניין: Qín). קדמה לאיחוד תקופת מלחמת המדינות ותקופת האביב והסתיו, שהתאפיינו שתיהן במספר מדינות שהתקיימו במקביל ולחמו זו בזו. בשנת 212 לפנה"ס עלה בידה של ממלכת צ'ין להשתלט סופית על כל הממלכות בסין העתיקה ולשים קץ למלחמות הפנימיות, שלטונה של השושלת הסתיים ב-207 לפנה"ס.

אף על פי שהאימפריה המאוחדת של הקיסר צ'ין התקיימה רק 12 שנים, הצליח הקיסר בזמן מועט זה למסד את שלטונו על פני שטח נרחב המהווה את צפון-מזרח המדינה של היום. עלה בידו אף להשליט בה משטר ריכוזי המבוסס על לגאליזם, אשר מושבו היה בשְׁייֵנְיָאנְג, (סמוך לשיאן של ימינו). שושלת צ'ין מפורסמת גם בשל תחילת חיבורן של חומות אזוריות לבנייתה של החומה הגדולה של סין (החומה נבנתה מחדש בתקופת שושלת מינג). לזכות ממלכת צ'ין בסמוך לייסוד השושלת יש לזקוף גם את מערכת ההשקיה של דוּגְ'יָאנְגְיֵן, אשר הוקמה עוד בתקופת המדינות הלוחמות, ומשמשת את העיר צ'נגדו וסביבותיה עד היום. בנו של הקיסר לא היה מנהיג מוכשר כמותו, וסמוך למותו של הקיסר תמה תקופת שלטונה של שושלתו.

שושלת הָאן: תקופה של שגשוג

ערך מורחב – שושלת האן

שושלת האן (סינית: 漢; פיניין: Hàn), הופיעה בסין בשנת 202 לפנה"ס. בתקופת שלטונה הפך הקונפוציוניזם לדת המדינה ולפילוסופיה המנחה אותה ואשר המשיכה להנחות את המשטר הסיני עד לקץ העידן הקיסרי בתחילת המאה ה-20. תחת שלטון האן עשתה התרבות הסינית התקדמות אדירה בתחומי ההיסטוריוגרפיה, האומנות והמדע. הקיסר וו חיזק והרחיב את הממלכה בהודפו את ה"שׂיוֹנג-נוּ" (שבטי פרשים נודדים מן הערבות, שיש המזהים אותם עם ההונים) אל תוך מונגוליה של ימינו, תוך שהוא מספח לממלכתו את השטחים בהם ישבו שבטים אלו. שטחים חדשים אלו אפשרו לסין לראשונה לפתח קשר מסחר עם המערב בדרך המשי.

אולם, השתלטותן של משפחות אצולה על אדמות המדינה ערערה את בסיס המיסוי של הממלכה וגרמה לחוסר יציבות שלטוני. חוסר יציבות זה נוצל על ידי ואנג מאנג, שהקים את שושלת שִׂין (新), שושלת שהחזיקה מעמד זמן קצר מאוד. ואנג החל לבצע תוכנית רפורמות ענפה בהחזקת האדמות ובכלכלה. תומכיה העיקריים של הרפורמה היו האיכרים ובני המעמדות הנמוכים, אך משפחות בעלות-אדמה התנגדו להן, וחוסר היציבות שנוצר התבטא בהתקוממויות ובחוסר סדר. בשנת 23 מיסד מחדש הקיסר גְוָאנְגְווּ את שלטון שושלת האן בתמיכתם של משפחות האצילים והסוחרים בלוו-יאנג, מזרחית לשיאן. אולם ייסודה מחדש של השושלת, שכונתה כעת שושלת האן המזרחית, לא הביא את השקט הרצוי לממלכה. עימותים עם בעלי הקרקעות, יחד עם פלישות מבחוץ ומאבקים פנימיים במיעוטים, החלישו שוב את השלטון. מרד הטורבן הצהוב שפרץ בשנת 184, סימן את תחילתה של תקופת שלוש הממלכות, בו שליטים צבאיים הובילו מלחמות בתוך סין, שלטונה של שושלת האן הסתיים בשנת 220 לספירה.

סין התפצלה לשלוש ממלכות (屬 – שׁוּ; 吳 – ווּ; 魏 – וֵיי), שלחמו זו בזו. תקופה זו נודעה בשם תקופת שלוש הממלכות (סינית: 三國; פיניין: Sān Guó) והתרחשה בשנים 221–265.

גִ'ין ושש עשרה הממלכות

ערך מורחב – שושלת ג'ין (265–420)

בשנת 278 התאחדו שלוש הממלכות לזמן קצר תחת שלטונה של שושלת גִ'ין (סינית: 晉; פיניין: Jìn). אך כבר בתחילת המאה ה-4 החלו שבטים נודדים לא-סיניים להתמרד ולבתר את המדינה, גורמים בכך להגירה רבתי של סינים בני האן אל מדרום לנהר היאנגצה. בשנת 303 החלו אנשי שבט הדִי שבמערב סין במרד שבסופו הם כבשו את צ'נגדו שבסצ'ואן. השׂיוֹנְג-נוּ, שנהדפו מסין בתחילת שלטונה של שושלת האן, חזרו להילחם בסין, כבשו חלקים ממנה והוציאו להורג את שני קיסריה האחרונים של שושלת ג'ין. נפילת שושלת ג'ין ב-316 הביאה לנהירה המונית דרומה אל מעבר לנהר היאנגצה. בין הפליטים היה גם סְה-מָה רְווֵי, נצר לשושלת ג'ין. הלה חידש את שלטון שושלתו בעיר גְ'יאנְגָאנְג (נאנג'ינג של ימינו) בשם שושלת ג'ין המזרחית. בתקופת שש-עשרה הממלכות (סינית: 十六國; פיניין: Shíliù Guó) קמו אפוא ממלכות קצרות-ימים רבות, ששלטו על כל צפונה של סין במהלך המאות הרביעית והחמישית, כשבמקביל שולטת שושלת ג'ין המזרחית בדרום. עמים רבים היו מעורבים בתקופה זו; היו אלה, פרט לבני האן, שבטים שונים המקורבים לטורקים, למונגולים ולטיבטים של ימינו.

השושלות הדרומיות והצפוניות

ערך מורחב – השושלות הדרומיות והצפוניות

שושלת גִ'ין המזרחית שרדה 104 שנים של תהפוכות, משברים ומרידות. נפילתה הסופית בשנת 420 סימלה את תחילתה של תקופת השושלות הדרומיות והצפוניות (סינית: 南北朝; פיניין: Nán Běi Cháo). בתקופה הייתה סין מפוצלת לשתי מדינות, כאשר בכל אחת שלטו שושלות מתחלפות.

על אף הפיצול והתהפוכות בסין, התאפיינה תקופה זו יותר מכל בפריחה תרבותית ואמנותית. הייתה זו תקופה של התפתחות בתחומי המתמטיקה, הקרטוגרפיה, האסטרונומיה והרפואה, ובמקביל בתחומי הקליגרפיה, הציור, השירה והמוזיקה. בתקופה זו התפשטו והתפתחו דתות הדאואיזם והבודהיזם, כשהן מתחרות זו בזו הן בצפון והן בדרום. לקראת סוף התקופה התמתנו העמדות הנציות ומאמיני שתי הדתות גילו סובלנות הדדית, המאפיינת את סין עד היום.

במקביל מתאפיינת תקופה זו בהתבוללות של המיעוטים לתוך בני ההאן. תופעה זו התרחשה הן בצפון והן בדרום. הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של שושלת ווֵי הצפונית (北魏) (386–534). שושלת זו, הראשונה והחשובה שבשושלות הצפון, הייתה שושלת של בני שבט השְׂיָאנבֵּיי. שושלת זו דגלה בהפרדה תרבותית בין השיאנביי לבין ההאן, אך הפרדה זו באה לקיצה עם עלייתו של הקיסר שְׂיָאווֵן, שהחל בשנת 497 ליישם תוכנית להתבוללות בקרב הסינים.

איחוד מחדש בימי שושלת סְווֵי

ערך מורחב – שושלת סווי

ב-589 עלה בידי שושלת סְווֵי הצפונית (סינית: 隋; פיניין: Suí) לגבור על שושלת צֶ'ן הדרומית ולאחד את סין. עם הישגיה הבולטים של השושלת הייתה כריית התעלה הגדולה, אך שושלת זו לא האריכה ימים וקרסה בשנת 618 – הרבה בשל מבצעי הבנייה הנרחבים בכריית התעלה, בשיקום החומה, וכן במסעות צבאיים בקוריאה ובווייטנאם.

שושלת טָאנְג: חזרה לשגשוג

ערך מורחב – שושלת טאנג

בשנת 618 נוסדה שושלת טָאנְג (סינית: 唐 פיניין: Táng), כשהיא פותחת עידן חדש של שגשוג וחידושים בתחומי האמנות והטכנולוגיה. בתקופה זו פעלו משוררים נודעים כלי באי ודו פו. הבודהיזם, שהחל חודר לסין כבר במאה הראשונה, הוכרז כדת הרשמית של המדינה ואומץ על ידי המשפחה הקיסרית ורבים בקרב העם. סבורים כי צ'אנג-אן, בירת השושלת, הייתה באותה תקופה העיר הגדולה ביותר בעולם.

תקופת טאנג נחשבת לאחת מתקופות השגשוג החשובות בהיסטוריה של סין. טאנג, בדומה להאן, פיתחה נתיבי מסחר מערבה ודרומה וקיימה קשרי מסחר ענפים גם עם מדינות מרוחקות. סוחרים זרים רבים התיישבו באותה העת בסין. השושלת החדירה לממשל שיטת חלוקת קרקעות לפיה קיבלו משפחות מענקי אדמה על-פי צורכיהם ולא על פי עושרם. הפסקה ברצף השושלת הייתה בלקיחת השלטון על ידי וו דזה טיין, אולם טאנג החזירה לעצמה את השלטון.

אולם, על אף השגשוג, החלה שושלת טאנג, משנת 860 לערך, להחלש בשל מרידות שונות בסין ובכללם של הממלכה המשועבדת נָאנְגָ'או. ב-879 כבש אחד המצביאים, חְוָּאנְג צָ'או, את גואנגג'ואו והרג את מרבית 200,000 תושביה, על קהילת הסוחרים הזרים שבה. לאחר מכן כבש את לְווֹיָאנג ואחר-כך את צ'אנג-אן. על אף שבסופו של דבר עלה בידי כוחות טאנג להביס אותו, קרסה השושלת בשנת 907.

תקופת חמש השושלות

בשנים 907–960, סין שקעה לתקופה נוספת של פיצול וחוסר-סדר, המוכרת בשם תקופת חמש השושלות ועשר הממלכות (סינית: 五代十国; פין-יין: Wǔdài Shíguó).

שושלת סונְג ושכנותיה הצפוניות

ערך מורחב – שושלת סונג

בשנת 960 עלה בידי שושלת סונג (סינית: 宋 פיניין: Sòng) לאחד את סין תחת שלטונה. תחת שלטון סונג, שבירתו בְּייֵנְלְיָאנְג (קאיפנג של ימינו), החלה בסין תקופה חדשה של שגשוג. אולם שושלת סונג לא הייתה הכוח הפוליטי הגדול היחיד באזור. במנצ'וריה ובמזרח מונגוליה שלטה במקביל שושלת לְיָאו (סינית: 遼; פיניין: Liáo) החיטאנית. במקביל נוסדה בשנת 1035 שושלת שְׂיָה המערבית (סינית: 西夏; פיניין: Xī Xià). שושלת זו, שהוקמה על ידי שבטים טנגוטים, שלטה עד לשנת 1227 בצפון-מערב סין, באזורים שהם במחוזות שאאנשי, גאנסו ונינגשיה.

"צָאי ווֶנְגִ'י עוזבת את סין", מתוך "שמונה-עשר שירים לחליל נודד"

בשנת 1115 קמה שושלת גִ'ין (סינית: 金; פיניין: Jīn) היורצ'נית (אבותיהם של המנצ'ורים), וחיסלה תוך עשר שנים את שושלת ליאו. לאחר מכן פנתה ללחום בשושלת סונג והצליחה לנגוס בשטחים משמעותיים מצפון סין, כולל השתלטות על הבירה ביינליאנג (קאיפנג). ב-1127 נאלצה שושלת סונג להעתיק את בירתה ללִין-אָן (האנגג'ואו של ימינו), במה שסימן את תחילת תקופת סונג הדרומית. מעתה הייתה סין מחולקת בין שושלות סונג, ג'ין ושיה המערבית, תוך עימות מתמשך בין שתי הראשונות.

תקופת שושלת סונג, ובייחוד שושלת סונג הדרומית, התאפיינה בפיתוחים טכנולוגיים ומדעיים משמעותיים, בין היתר בשל הלחץ הצבאי הבלתי פוסק. תקופה זו ראתה את הקמתו של הצי הצבאי הקבוע הראשון (1132), וכן שימוש נרחב של אבק שרפה בשדה הקרב (החל מ-1161). לקראת סוף המאה השלוש-עשרה אימצה סין את הדוֹגְמָה הנאו-קונפוציאנית שניסח ג'וּ שִׂי.

הייתה זו גם תקופה של פריחה תרבותית עם ציורים מרשימים כגון "לאורך הנהר בזמן חג הצ'ינג-מינג", "שמונה עשר שירים לחליל נודד" וציירים בודהיסטים מפורסמים כגון לין טינגְגְווֵי. במאה ה-11 נכתבה היצירה ההיסטוריוגרפית דְזְה-גְ'ה-טוּנְג-גְ'ייֵן בת 294 הכרכים שהזמין הקיסר שנג'ונג.

שושלת יואן המונגולית

ערך מורחב – שושלת יואן

ממלכת ג'ין הייתה הראשונה מבין שושלות סין שהובסה על ידי המונגולים מצפון. הללו המשיכו וכבשו גם את ממלכת סונג ואת יתר סין במלחמה ארוכה ועקובה מדם שהייתה המלחמה הראשונה בהיסטוריה בה נעשה שימוש מכריע בנשק חם. כעת מששלטו המונגולים על רצף טריטוריאלי לכל רוחבה של אסיה, החלה תקופה של יציבות לכל אורך דרך המשי. בתקופה זו, המכונה Pax Mongolica ("השלום המונגולי"), נוצרו לראשונה קשרים בלתי אמצעיים בין מזרח אסיה לאירופה, כשסיפורי מסעותיו של מרקו פולו מציתים את דמיונם של האירופאים, שנחשפו כעת לראשונה לאוצרות התרבות הסינית.

את שושלת יְוֵּאן (סינית: 元; פיניין: Yuán) (1279–1368) ייסד נכדו של ג'ינגיס חאן, קובלאי חאן, מתוך מטרה לאמץ את דפוסי התרבות הסינית ולוותר על חיי הערבה. הוא ייסד את בירתו הדרומית בחאנבאליק (בייג'ינג של ימינו). על פי ההיסטוריוגרפיה הסינית הייתה זו הפעם הראשונה שסין הייתה נתונה בידי שלטון זר. מפקד אוכלוסין משנת 1300 דיווח על אוכלוסייה של כ-60 מיליון תושבים ברחבי האימפריה, זאת לעומת מספר כפול של תושבים שחיו, על פי דיווחים שונים, בממלכות הסיניות שלפני הכיבוש המונגולי. בנוסף לכך, כילה הדבר כ-30% מהאוכלוסייה במהלך המאה ה-14.

שושלת מינג

ערך מורחב – שושלת מינג

העיר האסורה כפי שהיא מופיעה בציור מתקופת שושלת מינג

לכל אורך שושלת יואן הייתה האוכלוסייה ההאנית עוינת את השלטון הזר שהעדיף לקדם על פניה מהגרים בדרכי המשי, שרבים מהם היו מוסלמים. לעוינות זו התווספה שורה של אסונות טבע, ואלה הביאו לשורה של מרידות עממיות שהסתיימו עם הדחת שושלת יואן והקמת שושלת מינג (סינית:明, פיניין: Míng) בשנת 1368.

הקיסר חונג-וו, מייסד השושלת, הניח את היסודות לנטייתה של המדינה למעט במסחר ותעשייה ולהתמקד בעיקר בהגדלת הרווחים מהמגזר החקלאי, כנראה בשל מוצאו החקלאי של הקיסר. חברות פאודליות זעירות שהתפתחו במהלך שנות שלטונם של שושלת סונג ושל המונגולים פורקו ואדמותיהם הולאמו, חולקו והושכרו לאיכרים מחדש. כמו כן, הוטל חוק האוסר החזקת עבדים במדינה. החוקים נגד מסחר נשארו בממלכה עוד מתקופת שושלת סונג, אך כעת הם חלו גם על סוחרים זרים, מה שהביא במהרה לגוויעת סחר החוץ בין סין לשאר העולם.

בתחילה שכנה עיר הבירה בנאנג'ינג, אך קיסר מינג השלישי, יונְגְלֶה, הקים בבייג'ינג את העיר האסורה, והעתיק אליה את בירתו. לזכותו של קיסר זה נזקפים מיזמים חשובים נוספים כגון כרייה מחדש של התעלה הגדולה, הקמת מקדש השמיים, ועוד. החומה הגדולה, שחוברה לראשונה בתקופת שושלת צ'ין, אף היא נבנתה מחדש בימי שושלת זו.

במהלך שלטון המונגולים פחתה האוכלוסייה בכ-40% לכ-60 מיליון נפש, ושתי מאות מאוחר יותר הוכפל מספר התושבים. הערים החלו להתפתח בקצב מואץ ובעקבות כך החלה להופיע גם תעשייה זעירה. היציבות השלטונית והעיור היוו קרקע פורייה לפריחה באומנויות הקלאסיות כגון השירה, הספרות, הציור והחרסינה. באותה עת נכתב המסע למערב, אחד הרומנים הידועים בתולדות סין. על רקע חידוש הקונפוציאניזם, התחדש העניין ברכישת השכלה, ובאותה עת נכתבו אנציקלופדיות עבות כרס, שהידועה שבהם, "אנציקלופדיית יונגלה", הקיפה 11,000 כרכים.

על אף הסלידה ממסחר עם מדינות אחרות וההתרכזות בענייני הפנים של המדינה תחת שלטונה של שושלת מינג, לא הייתה סין מבודדת. הסחר עם מדינות אחרות, ובעיקר עם יפן, המשיך להתקיים והקיסר יונגלה השתדל ככל יכולתו למסד קשרים דיפלומטיים עם המדינות הסובבות את סין. צבאה של סין כבש את אנאם (צפון וייטנאם של ימינו), והצי הימי שלה הפליג במסעותיו עד לחופי אפריקה. השפעתם של הסינים הגיעה באותה עת עד לטורקסטן.

אחת הדרכים המרשימות ביותר בהן התבטאה מדיניות החוץ הסינית של אותה תקופה הייתה מסעותיו הימיים של גֶ'נְג הֶה, סריס מוסלמי ונצר למשפחה מונגולית, אשר הוביל שבעה מסעות ימיים מפוארים בין 1405 ל-1433, לפני עידן התגליות האירופי, שעברו בכל האוקיינוס ההודי והאיים שבו והגיעו עד לכף התקווה הטובה (כמאה שנים לפני שהחלו האירופים הראשונים, הפורטוגלים, להפליג להודו וסין סביב כף זה). מסעו הראשון של ג'נג כלל 62 ספינות שנשאו 28,000 מלחים – ללא ספק המסע הימי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.

אולם, לקראת מחצית המאה ה-15, הוטל איסור על אזרחי המדינה לבנות ספינות בעלות כושר הפלגה באוקיינוס וכן נאסר על כלל האזרחים לעזוב את המדינה. קיימת הסכמה שצעד זה ננקט כדי להגן על הקיסרות מפני התקפות של שודדי ים. מרב ההגבלות על המסחר הימי בוטלו בשנת 1567, אחרי מות הקיסר ג'יאג'ינג (1522–1566).

שושלת צ'ינג

ערך מורחב – שושלת צ'ינג

השושלת הקיסרית האחרונה בסין, שושלת צ'ינג (סינית: 清, פיניין: Qīng), נוסדה ב-1644 על ידי המנצ'ורים, אשר כבשו את סין לאחר שהשושלת הקודמת, שושלת מינג, נפלה עקב מרד של איכרים, שייסדו שושלת חדשה שבירתה בייג'ינג. במשך חצי מאה נלחמו המנצ'ורים מלחמות עקובות מדם שבמהלכן השתלטו על האזורים שהיו בשליטת שושלת מינג ובכללם מחוז יונאן המרוחק, טיבט ומונגוליה. את ההצלחה שהמנצ'ורים זכו לה בתחילת תקופת שלטונם יש לזקוף לזכות כוחם הצבאי האדיר והמיומן ששולב עם מיומנויות ביורוקרטיות סיניות.

חלק מההיסטוריונים רואים בתקופה של תחילת שלטון צ'ינג המשך רציף להתדרדרות התרבותית שחלה בסוף תקופת מינג. אך יש כאלה הרואים בתחילת שלטון צ'ינג תקופה של שיגשוג יותר מאשר נסיגה. בהוראת הקיסר קאנגשי נכתב המילון המקיף והמפורט ביותר לשפה הסינית שנכתב עד אז ותחת שלטונו של הקיסר צ'יינלונג חובר הקטלוג המלא של כל העבודות החשובות של התרבות הסינית. שושלת צ'ינג גם המשיכה בהרחבת אוצר הספרות העממית ובפיתוח החקלאות תוך ייבוא גידולים חדשים מהעולם החדש דוגמת התירס. גם צמיחת האוכלוסייה המשיכה להאיץ בתקופת צ'ינג ואוכלוסיית המדינה, שבשנת 1700 מנתה 100 מיליון נפש, הגיעה לכדי 220 מיליון בשנת 1800.

במרבית תקופת השושלת, על פי הערכות, כלכלת סין הייתה הכלכלה הגדולה, ונראה שהחזיקה בתואר זה כבר החל מתחילת המאה ה-15 ועד לתחילת המאה ה-19. ככל הידוע, נכון לתחילת המאה ה-19 כלכלת סין הייתה שליש מהתמ"ג העולמי. בתקופה זו ממלכות שונות במזרח הרחוק העבירו לה באופן קבוע כספים כדי לשמור על קשרי מסחר עימה^[3].

אף על פי שסין צברה בתקופה זו עוצמה כלכלית, היא לא הצליחה להמיר את העוצמה הכלכלית הזו לעוצמה דיפלומטית – בהשוואה למעצמות האירופאיות של אותה תקופה – והיו לכך מספר סיבות. אחת מהסיבות המרכזיות הייתה שלצד ההתפתחות הכלכלית של סין הייתה צמיחת האוכלוסייה המסיבית, שגרמה לכך שההון שנצבר לא היה יכול לשמש לפיתוח יוצא דופן, כי הוא היה נדרש כדי להדביק את הקצב באספקת רמת החיים הבסיסית לכמות הולכת וגדלה של אוכלוסייה. סיבה נוספת לכך הייתה שהנהגת סין התנהלה תחת הרושם שמאחר שארץ סין גדולה מספיק ומלאה במשאבי טבע, אין לה סיבה לצאת מגדרה – ובוודאי לא לשלם מחיר דיפלומטי – כדי לחזק קשרים כלכליים ולהשקיע בייבוא. העדר תמריץ זה לחזק קשרים עם אימפריות אחרות מאותה התקופה, השאיר את סין מאחור מבחינה דיפלומטית^[4].

בקריקטורה צרפתית מפורסמת זו, נראית חלוקתה של סין בין בריטניה, גרמניה, רוסיה, צרפת ויפן

במהלך המאה ה-19, נחלשה שליטתה של שושלת צ'ינג במדינה והשגשוג שהיה בה התפוגג. סין סבלה מרעב קשה, התפוצצות אוכלוסין וחדירה בלתי פוסקת של מדינות המערב בניסיון להשיג לעצמן השפעה במדינה. שאיפתה של בריטניה להמשיך בסחר באופיום, נתקל בהתנגדות עזה של המשטר הקיסרי, מה שהביא לפריצתה של מלחמת האופיום הראשונה ב-1840. סין, שהפסידה במלחמה, אולצה לבצע ויתורים כואבים ולפתוח את נמליה לסחר חפשי עם מדינות המערב. ויתוריה הטריטוריאליים של סין כללו את העברת הונג קונג לידיה של בריטניה ב-1842 כחלק מחוזה נאנג'ינג. בנוסף מרד טאיפינג (1851–1864) ומרד ניאן (1853–1868), יחד עם תנועות לאומיות מוסלמיות ששאפו לעצמאות וחוזקו על ידי רוסיה ייבשו את קופת הקיסרות וכמעט שהביאו לנפילת השלטון. המרידות בשלטון דוכאו בעיקר על ידי כוחות המערב שבאותו הזמן עשו במדינה כבשלהם וניצלו את שווקיה ואת מערכתה הכלכלית.

לאחר שוך המהומות בשנות השישים של המאה ה-19, החלה שושלת צ'ינג לטפל בבעיות המודרניזציה במדינה על ידי ביצוע רפורמות בכל תחומי שליטתה. אבל, העוצרת הקיסרית צה שי, יחד עם גורמים שמרניים במדינה, ביצעה מעין הפיכה והדיחה בפועל את הקיסר הצעיר מהשלטון, מורידה בכך לטמיון את הרפורמות שאך החלו להתבצע. הרפורמות הצבאיות, שהושארו על כנן, היו חסרות ערך עקב השחיתות האיומה שתמיד הייתה בצמרת השלטון. חלק מספינות הקרב החדישות של הצבא כלל לא יכלו לבצע ירי, וזאת עקב מעילות גדולות בתקציבי בנייתן שלא השאירו די כסף לרכישת אבק שרפה. כתוצאה מכך כוחות "הצבא הסיני החדש" נחלו תבוסות משפילות הן במלחמת סין-צרפת (1883–1885) והן במלחמת סין–יפן הראשונה (1894–1895) בעקבותיה חתמה סין על חוזה שימונוסקי בו ויתרה על פורמוזה (טאיוואן).

עם תחילת המאה ה-20, לאחר מרד הבוקסרים, הייתה החצר הקיסרית בסין הרוסה, שחיתות פשתה בכל, והאוכלוסייה גדלה בקצב מהיר. המדינה נשלטה על ידי האוצרת צה שי, דמות דומיננטית ביותר, שמינתה קיסר את הילד פויי בתקווה שתוכל להמשיך לשלוט מאחורי הקלעים. מותו של הקיסר הבובה גוואנגשו יום אחד לפני מותה של הקיסרית (יש הטוענים שהוא הורעל על ידה), בצירוף המצב של עשרות שנות מרידות פנימיות ומפלות לכוחות חיצוניים, ורעיונות שהגיעו מבחוץ, גרמו להרס הסיכוי האחרון לביסוס הנהגה אפקטיבית במדינה.

התפוררות האימפריה הסינית גרמה למאבקי שליטה על חלקים מסין, מלחמת רוסיה–יפן התרחשה בשנים 1904–1905. פרצה בעקבות סכסוך בין רוסיה ליפן על השליטה בצפון מזרח האימפריה הסינית – אזור מנצ'וריה וקוריאה.

העידן המודרני

הרפובליקה הסינית

ד"ר סוּן יאט-סן, "אבי סין המודרנית"

ביאושם מאוזלת ידו של השלטון, החלו פקידי ממשל צעירים, קציני צבא וסטודנטים, שהושפעו מרעיונותיו המהפכניים של סון יאט-סן להתארגן לקראת הפיכה במדינה שתסלק את שושלת צ'ינג מהשלטון ותהפוך את המדינה לרפובליקה. התקוממות ווצ'אנג, התקוממות מהפכנית צבאית, החלה ב-10 באוקטובר 1911. כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 בפברואר 1912 הוקמה הממשלה הזמנית של הרפובליקה הסינית (סינית: 中華民國, פיניין: Zhōnghuá Mínguó) בנאנג'ינג כשבראשה עומד סון יאט-סן כנשיאה הזמני. אך סון נאלץ לוותר על תפקידו לטובת יואן שה-קאי אשר פיקד באותו הזמן על "הצבא החדש" והיה ראש הממשלה תחת שלטון צ'ינג, כחלק מהסכם שנחתם להדחת הקיסר האחרון – הילד פויי. בשנים שלאחר הכתרתו כנשיא, ניסה יואן שה-קאי לעקוף את סמכויותיהן של הוועדות הפרובינציאליות של הרפובליקה ואף הכריז על עצמו קיסר ב-1915.

ב-18 בינואר 1915 הציבה יפן את 21 הדרישות שלה מסין. יואן ששאף לתמיכה יפנית להכתרתו הסכים במאי 1915 לחלק מדרישות אלו. יום קבלת הדרישות היפניות מכונה "יום השפלה הלאומית".

שאיפותיו הקיסריות של יואן נתקלו בהתנגדות עזה של המהפכנים שראו כיצד מהפכתם הולכת לכינונה מחדש של קיסרות במדינה ולא של רפובליקה, והם החלו מתמרדים נגד יואן עד למותו ב-1916 שהשאיר ריק שלטוני בסין. סין שלאחר מותו של יואן נחלקה בין הממשל הרפובליקני החדש, ובין מצביאים מקומיים ששלטו באזוריהם עוד מתקופת צ'ינג.

ב-1917 הצטרפה סין למלחמת העולם הראשונה לצד מדינות ההסכמה מתוך תקווה שאחרי המלחמה יוחזרו לה השטחים שנלקחו ממנה.

לאירוע חסר החשיבות כביכול, שהתרחש ב-1919 הייתה השלכה מכריעה על המשך ההיסטוריה הסינית במאה ה-20. המדובר הוא בהפגנות המוניות נגד הממשלה ונגד יפן ששיאן היה ב-4 במאי אותה שנה, אשר היוו את תחילת דרכה של תנועת הארבעה במאי. התנועה ביקרה את מדיניות הממשלה והתרפסותה בפני המערב. קווי מחשבה קיצוניים יותר שבאו לאחר מכן זרעו את הזרעים לקונפליקט בלתי ניתן לגישור בין הימין והשמאל בסין, קונפליקט שהמשיך עד לסופה של המאה. סון יאט-סן אף הוא הצטרף לאופוזיציה למשטר בביג'ינג. ב-1920 הקים סון בסיס לתנועתו המהפכנית בדרום סין, אשר ממנו הוא יצא לאיחוד האומה השסועה. בעזרתם של הסובייטים, הוא הקים ברית עם המפלגה הקומוניסטית הסינית, ברית שלחמה בשאריות המשטר הקיסרי שהיו מפוזרות בצפון המדינה.

לאחר מותו של סון ב-1925 השתלט יורשו צ'יאנג קאי שק על המפלגה הלאומנית (הקוומינטנג) והצליח לאחד תחת שלטונו את מרבית דרום המדינה ומרכזה במערכה צבאית שנקראה המשלחת הצפונית.

לאחר שהצליח לכבוש שליטה אפקטיבית במרכז ולרסן גם את תומכי הקיסר בצפון, פנה צ'יאנג למלחמה באנשי המפלגה הקומוניסטית, שעד לאותה תקופה נלחמו יחד איתו. הקומוניסטים פרשו מהקוומינטנג ב-1927 וברחו להרים שבדרום סין. ב-1934 יצאו הקומוניסטים מההרים שבשליטתם (שם הקימו את הרפובליקה הסינית-סובייטית) למצעד הארוך, מסע צבאי מפרך באזורים הטרשיים ביותר במדינה אל עבר צפון מערבה של המדינה לפרובינציית שאאנשי שם הקימו לעצמם בסיסי לוחמת גרילה.

במהלך המצעד הארוך הכירו הקומוניסטים במנהיגם החדש מאו דזה-דונג. המאבק בין הקוומינטנג והמפלגה הקומוניסטית הסינית נמשך לעיתים בגלוי ולעיתים בחשאי תוך כדי מלחמת סין–יפן השנייה (1931–1945) על אף שהכוחות יצרו לכאורה חזית מאוחדת כנגד פלישת היפנים ב-1937 כחלק ממלחמת העולם השנייה. הלחימה בין שתי המפלגות התחדשה לאחר תבוסת היפנים ב-1945, וב-1949 דחקו הקומוניסטים את צבאו של צ'יאנג לאי פורמוזה.

הרפובליקה העממית של סין

ערך מורחב – היסטוריה של הרפובליקה העממית של סין

לאחר תבוסתו, נמלט צ'יאנג קאי-שק עם ממשלתו וצבאו (שמנו מעל למיליון איש) לטאיוואן, שם הכריז על טאיפיי כבירה הזמנית של הרפובליקה עד להשלמת הכיבוש מחדש של סין היבשתית על ידי כוחותיו. הרפובליקה הסינית ממשיכה להתקיים עד ימינו בטאיוואן אך מעולם לא הכריזה עצמאות ולמרות שנים רבות שבהן ייצגה את סין בעולם היא אינה מוכרת היום רשמית כמדינה על ידי האו"ם ומרבית מדינות העולם.

במקביל הכריז מאו דזה-דונג ב-1 באוקטובר 1949 על הקמת הרפובליקה העממית של סין (סינית: 中华人民共和国, פיניין: Zhōnghuá Rénmín Gònghéguó), והחל בכך את עידן שלטון המפלגה הקומוניסטית בסין, הנמשך עד ימינו.

לאחר כינון שלטון המפלגה נערכה רפורמת קרקעות ולאחריה תחילתה של קולקטיביזציה. מאו המשיך במלחמות כשהתערב בסכסוך בין האו"ם לקוריאה הצפונית, מלחמה שנמשכה 3 שנים, בעוד שצבא העם מעורב גם בהשבת טיבט לחסות סינית בכוח צבאי. שורה של קמפיינים עברו על סין, תוך טיהורים ורצח של אריסטוקרטיה, בעלי אדמות, משתפי פעולה עם המשטר הקודם ורבים אחרים.

לאחר עשור של שלטונו, יזם מאו תוכנית פיתוח כלכלית שאפתנית בשם "הקפיצה הגדולה קדימה" (1958–1961), שהביאה למותם של עשרות מיליוני סינים ברעב. כישלונה המהדהד של התוכנית הביא את מאו לוותר על כס יושב-ראש המפלגה לטובת לְיוּ שַׁאוצִ'י. עם זאת המשיך מאו להיות רב השפעה במפלגה ובמדינה.

בשנת 1966 יזם מאו את "המהפכה התרבותית", שעיקרה טיהור המדינה מאלמנטים "אנטי-מהפכניים". מאו ועמיתיו בצבא, בשיתוף עם האוכלוסייה עצמה, ניהלו שורה ארוכה של מסעות טיהורים, שהביאו לכליאתם ולמותם של מיליונים. המהפכה התרבותית הסתיימה רשמית עם מותו של מאו ב-1976.

לאחר מותו של מאו עלה לשלטון חווה גוופנג ששלט משך שנתיים והמשיך את דרכו של מאו. משך שנתיים אלו, דנג שיאופינג שצבר כוח לבסוף נבחר לנשיאות תוך הבטחת צמיחה כלכלית. הוא החל בביצוע הדרגתי של רפורמות כלכליות ופוליטיות מרחיקות לכת, שעודדו יזמות פרטית-ממשלתית מעורבת והביאו לפיתוח כלכלי חסר תקדים ולפתיחת סין למערב.

ראו גם

	ספר: היסטוריה של סין
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• לוח זמנים של ההיסטוריה של סין – טבלה המתארת את האירועים והאישים החשובים בתולדותיה של סין.

לקריאה נוספת

• אהרן שי, ממלחמת האופיום עד יורשי מאו, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1981.
• עמנואל צ' י' שו, צמיחתה של סין המודרנית, מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת שוקן, 2005.
• קנט ליברטל, דיקטטורות: הממשל בסין ממהפכה לרפורמה, תרגום: אהוד תגרי, עריכה מדעית: יורי פינס, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ז 2007.
• יורי פינס וגדעון שלח (יצחק שיחור עורך ראשי), כל אשר מתחת לשמיים. סין הקיסרית. כרך 1: מקורות הקיסרות הסינית. תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2009.
• יורי פינס וגדעון שלח (יצחק שיחור עורך ראשי), כל אשר מתחת לשמיים. סין הקיסרית. כרך 2: מקורות הקיסרות הסינית; כרך 2: הקיסרות המוקדמת. תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2013.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של סין בוויקישיתוף

• ירדן ניר-בוכבינדר, סין אימנו, קונפוציוס אבינו, באתר "האייל הקורא"

הערות שוליים

1. כתב על חרסים מאתר ארליטואו (כתוב בסינית מפושטת)
2. סין של תקופת הברונזה בגלריה הלאומית לאמנות של ארצות-הברית
3. פרופ' יצחק שיחור-מקיסרות על למעצמת על, דקות 12:30-9:00
4. פרופ' יצחק שיחור-מקיסרות על למעצמת על, דקות 14:30-12:30