גנום מיטוכונדרי
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הַגֵּנוֹם הַמִּיטוֹכוֹנְדְּרִי (באנגלית: Mitochondrial DNA, mtDNA, או mDNA) הוא גנום המצוי במיטוכונדריונים, אברונים בתא האיקריוטי המאפשרים ייצור של אנרגיה תאית. הגנום המיטוכונדרי הוא חלק קטן מתוך כלל הגנום הקיים בתא איקריוטי, שמרביתו מצוי בגרעין[1]. הגנום המיטוכונדרי זוהה לראשונה בשנת 1963 בתאים מאפרוחי תרנגולות[2].
תאים איקריוטיים מכילים עשרות עד אלפי עותקים של דנ"א מיטוכונדרי, בדרך כלל בעל מבנה מעגלי ודו-גדילי. אורכו באדם הוא 16,569 בסיסים. במרבית היונקים, הדנ"א המיטוכנדרי הוא חסר אינטרונים, והוא מקודד ל-37 גנים, שמתוכם: 13 גנים מקודדים לחלבונים המשמשים תתי יחידות של מערכת הזרחון החמצוני, 22 גנים מקודדים למולקולות של רנ"א מוביל, ושניים מקודדים למולקולות של רנ"א ריבוזומי. כמו כן, חלק מהגנום המיטוכונדרי (כ-7% באדם) כולל רצף דנ"א שאינו מקודד לגנים ומכונה 'אזורי בקרה' (Control Regions) או 'אזורים מגוונים במיוחד' (Hypervariable Regions), בשל השונות הגנטית הרבה באזורים אלה[3].
כל מיטוכונדריון מכיל בין 2–10 עותקים של דנ"א מיטוכונדרי[4]. כתלות בסוג התא וצריכת האנרגיה, מספר עותקי הדנ"א המיטוכונדרי בתא גוף (סומטי) של יונק נע בין 1,000 ל-10,000 עותקים[5].