גישת הקונפליקט החברתי

גישת הקונפליקט החברתי היא פרדיגמת על המאגדת אוסף של תאוריות בסוציולוגיה ובפילוסופיה החברתית, שמשותפת להן ההנחה כי הכוח הבסיסי הפועל בחברה הוא מאבק בין קבוצות חברתיות ובין יחידים על השגת חלק גדול ככל הניתן מהמשאבים המשותפים. תאוריות אלו מדגישות את חשיבותם של אינטרסים של קבוצות שונות ואת מאבקי הכוח ביניהן כדרך להבין תהליכים חברתיים. משאבים אלה יכולים להיות, למשל, ממון, אולם עשויים להיות גם סטטוס או הון תרבותי. המחקרים שיוצאים מגישה זו נוטים להיבדל זה מזה באופן המאבק, במשך המאבק, באינטנסיביות של המאבק, בזהות הקבוצות הנאבקות ובמשאבים עליהם המאבק מתבצע. מה שמשותף לגישות, כאמור, זה שהן מציבות לא הסכמה או פעולה הרמונית בחברה במרכז, אלא מאבקים וקונפליקטים כבסיס שסביבו מתנהלת החברה. פעמים רבות התיאוריות שיוצאות מגישה זו נושאות באופי אמנציפטורי, אולם אין הכרח שתאוריות קונפליקט יהיו אמנציפטוריות שכאלה.

היסטוריה

שורשיה של גישת הקונפליקט החברתי נמצאים לכל המאוחר במאה התשע עשרה, כשמי שביסס את אופיה באופן שמזוהה בפנינו כיום היה קרל מרקס. אולם זה רק החל מאמצע המאה העשרים שהגישה מדגישת הקונפליקט הופכת למרכזית בפרקטיקה הסוציוליולוגית. כדי להבין את השינוי הזה, נדרשת הבנה של אופייה של הסוציולוגיה עד אותה התקופה. כך, עד שנות ה-50 וה-60, שלטה בדיסציפלינה הסוציולוגית האמריקאית הפרדיגמה הפונקציונלית-סטרוקטורלית. עם התעוררות תנועות המחאה והשוויון באמריקה, כמו גם בישראל, החלה בהדרגה להתחלף הפרדיגמה הפונקציונלית-סטרוקטורלית בגישה חדשה-ישנה, גישת הקונפליקט החברתי. אחת הסיבות להחלפתה של הפונקציונליזם, היא כישלונה של הגישה בניבוי, חיזוי ובהבנת התהליכים החברתיים שאפיינו את החברה האמריקאית, ובעיקר את השינויים והמשברים שפקדו אותה בשנות ה-60. פרדיגמת הקונפליקט היא תמונת ראי של הפונקציונליזם. על פי גישה זו יש לבחון את השינוי ואת חוסר היציבות בחברה. גם פרדיגמה זו בעלת חשיבה מערכתית, אך בשונה מהגישה הפונקציונלית-סטרוקטורלית היא מדברת על כך שבכל קבוצה תמיד יתקיימו קונפליקטים ומאבקים על השגת משאבים (כלכליים, פוליטיים, תרבותיים וכולי). גישת הקונפליקט החברתי, על התאוריות השונות המרכיבות אותה, היא גישה מטריאליסטית ביסודה, וסוברת בשל כך שמה שמניעים את ההיסטוריה הם הפרקטיקה והמאבק היום יומי על האינטרסים האישיים והקולקטיביים של פרט, קבוצה או חברה.

עם זאת, הנרטיב שלעיל מתאר את השינוי כפי שהתבצע בארצות הברית. הסוציולוגיות מגישת הקונפליקט באירופה התפתחו בזמנים אחרים ולבשו אופי אחר. שוני זה הוא הרבה ממה שאפשר דיאלוג פורה בין תרבויות המערב בנוגע למה וכיצד לבקר. כך, למשל, בגרמניה של תקופת רפובליקת ויימאר קרל מנהיים שיחק תפקיד מרכזי בשיח הציבורי ובמתודות המחקר. יש המגדירים אותו, וכן דמויות כמו ארנסט בלוך כמניחי היסודות לתיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט, כולל לגבי התפקיד המרכזי של מרקס. אסכולת פרנקפורט עצמה, בינתיים, החלה לפעול כבר בשנות העשרים המאוחרות, אולם זה רק עם חזרתם של כמה מחוקרי הדור הראשון לגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה שהשפעתם החלה להיות מרכזית בשיח הגרמני עצמו. מאותו שלב, עם זאת, אדורנו הפך לאינטלקטואל ציבורי. גם לוויכוחים על הצורך של הפילוסופיה להיות מדעית שיחקו תפקיד מרכזי בקבלת לגיטימיות לתיאוריות הביקורתיות של דמויות כמו אדורנו והברמאס, ובעיקר "ניצחונם" בהצגת המדעיות של התיאוריות הביקורתיות מבוססות הקונפליקט שפיתחו.

בצרפת, גישות קונפליקטואליות צמחו בסוציולוגיה גם כן בעיקר סביב הסתיימותה של מלחמת העולם השנייה, אולם המודל של סוציולוגיה ביקורתית כפי שמזוהה מבחינתנו כיום צמח בעיקר סביב כניסתו של בורדייה למרכז הסוציולוגיה הצרפתית. בורדייה לא פעל בוואקום כבר קוז'ב וסארטר הציגו פילוסופיות ביקורתיות במובן של שימת דגש על ביקורת חברתית, אולם המתודה המדעית-אמפירית חסרה בפילוסופיות הביקורתיות שקדמו לו. אלתוסר, כמעין מבשר, שיחק תפקיד מרכזי בכניסת המרקסיזם הסטרוקטורלי-מדעי ובורדייה היה אחד מתלמידיו. הניסיון לחבר בין המדעיות של הסטרוקטורליזם הביקורתי לבין הפנומנולוגיה הביקורתית של סארטר עמד מאוחר יותר במרכז ניסיונו של בורדייה לייצר סוציולוגיה ביקורתית שמכירה בערך של חוויית הסובייקט ומצד שני מדגישה את הדרכים בהן חלק מהחוויה הזו מובנית על ידי החברה והמאבקים בתוכה.

עקרונות מפתח משותפים

בין הנחות היסוד המשותפות לגישות הקונפליקט ניתן למצוא:

תחרות

תחרות על משאבים הנמצאים בחוסר (כסף, פנאי, בני-זוג וכדומה) נמצאת בבסיסם של כל היחסים החברתיים. תחרות, ולא הסכם, היא המאפיין של יחסים בין בני אדם.

אי-שוויון מבני

אי שוויון בכוח ובתגמולים מובנה אל תוך כל המבנים החברתיים. יחידים וקבוצות הנהנים ממבנה מסוים, ישאפו לשמר אותו.

מהפכה

שינוי קורה כתוצאה של עימות בין אינטרסים מנוגדים, ולא דרך הסתגלות. לעיתים קרובות, שינוי הוא פתאומי ומהפכני, ולא הדרגתי.

מנעד של תיאוריות ביקורתיות

בין התאוריות המרכזיות השייכות לגישת הקונפליקט ניתן למנות את המרקסיזם והנאו-מרקסיזם, היבטים במשנתו של מקס ובר ואת הגישות הפוסטמודרניסטית והפוסטקולוניאליסטית. גם גישות פמיניסטיות וקוויריותרבות יוצאות מתוך פרדיגמה של מחקר חברתי ביקורתי ומבוסס מודל של קונפליקט מרכזי.

במקביל, בשל כניסתם של לימודי התרבות החל משנות השבעים והשמונים בארצות הברית (ומאוחר יותר גם במדינות אחרות), גישת הקונפליקט החברתי משולבת במחקרים חברתיים בעלי אופי מגוון. נכללים בכך מחקרים חברתיים בדיסציפלינות שאינן סוציולוגיות טהורות. כך, לדוגמה, מחקרים אנתרופולוגיים רבים יוצאים כיום מגישת קונפליקט חברתי דומה.

ראו גם

• פונקציונליזם-סטרוקטורלי